יד המלך (לנדא) - ד. פח

בקיום של התנאי שום איסור ובכי האי גונא היכי דהאיסור וההתנגדות של התנאי נגד מה שכתוב בתורה תלוי בקיום מעשה בודאי אין מקום בזה אל מתנה עמש"ב דנאמר דהמעשה יהיה קיים והתנאי יהיה בטל דאדרבה יותר יש לנו למיזל להאי גיסא דהתנאי קיים והמעשה בטל. וממילא אין בקיום התנאי נגד מה שכתוב בתורה כלל וכמו כן כעין תכונת תנאי זה הוא ממש גם גבי ריבית דהלא יש רשות לכל אדם ליתן מתנות לחבירו כאות נפשו רק נתינה מהלוה למלוה בעבור הלואתו חק התורה הוא דאסור ליתן לו מאומה ובפירוש אמרו כל ריבית מתנה הוא והתורה אסרתו הלכך כל האיסור אשר בקיום התנאי של נתינת ריבית הוא רק מכח קיום המעשה של ההלואה ואי לאו מעשה ההלואה היה מותר לזה ליתן להמלוה בתורת מתנה תוספת ההבטחה שהבטיח לו עבור הלואתו וכיון שאין האיסור של קיום התנאי רק מחמת קיום המעשה. וגם אין האיסור ברור בשעת התנאות התנאי אין זה בכלל מתנה עמש"ב והתנאי חל וכיון דאי אפשר להלוה לקיימו מחמת איסור הבא מכח ההלואה אשר יתקיים אז בהתקיים התנאי לכן במניעות קיום התנאי נתבטל מעשה ההלואה ויוכל המלוה לתבוע ההלואה אף אם הוא בתוך זמנו וכמו שביארתי:

וארוח לן בזה מה שתמה הב"י על הרא"ש שכתב בר"פ א"נ דבהלואות קרקע אין בו דין ריבית וראייתו מהא דר"פ נערה שנתפתתה (דף מ"ו) דבעי שם במוציא שם רע אם שכר הבעל לעידי שקר בפחות מש"פ מהו ופשיט הגמרא דיליף שימה שימה מריבית מה ריבית אינו רק בפרוטה אף שכירות עדי שקר של מוציא ש"ר אינו רק בפרוטה והדר בעי הגמר' באם שכרן בקרקע מהו ואם יש דין ריבית בהלואות קרקע מאי קא מבעי לי' לר' זירא אחר דכבר פשיט הגמר' על בעי דפחות מפרוטה.. דילפינן שימה שימה מריבית הרי ממילא גם לענין קרקע יליף מריבית יע"ש מה שסיים וכתב עוד וזה לשונו אבל עבדים ושטרות א"צ למעט מדין ריבית. דאין ריבית אלא בהלואות שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות מיקרי ע"כ וכתב עליו הב"י וז"ל ותמוה לי הא מלתא טובא דאטו בעבדים לא משכחת שהלוה לו שני עבדים להחזיר לו לאחר זמן שלשה אחרים עבורן וכמו כן בשטרות והניח בתימא אמנם לפי מה שביארתי יש להעמיס כונה זו בדברי הרא"ש. דהנה בהלואות מעות וחפיצים ובהמה וכלים, אם אמנם דלפי מה שהכרעתי יכול המלוה לתבוע הלואתו מהלוה אף תוך זמנו בכל זאת כל כמה דלא לקח המלוה דמי ההלואה בהחזרה קיימי ההלואה ברשות הלוה ורשות בידו להוציאה ולהפסידה כרצונו דאף דעצם מעשה ההלואה בטלה בכל זאת עכ"פ המסירה מיד המלוה להלוה היה להוציאה וכמו שאמרו מלוה להוצאה ניתנה ואף אם דמי ההלואה עדיין בעין תחת יד הלוה הוי כאלו הוציאה דתיכף כשבא ליד הלוה בהרשאות המלוה להוציאה כאות נפשו הוא תיכף מעורב עם מעות וחפיצים שלו ולכן אם נותן לו בשעת פרעון איזה הוספה יותר ממה שהלוהו בעד דמי הלואה שהיה קיים כל אותן הימים ברשותו הוא נותן לו וריבית גמור הוא והנה זה שייך במעות ובהמה וכלים משא"כ בהלואות שטר שהלוה לו שטר חוב אחד על ראובן שהוא יחזיר לו אח"כ שני שטרות אחרים דבהלואה כזו אם גוף מעשה ההלואה בטלה מחמת מניעות קיום התנאי. שוב לא שייך בזה לומר דהמסירה מיד המלוה היתה להוצאה דאיזה הוצאה שייך בשטר. הלא גוף השטר. אינו עומד להפסידו או להוציאו רק לגוביינא או למכרו לאחרים ואחרים יגבנו אבל גוף השטר בכל מקום שהוא תמיד עומד להיות בעין עד אחר גוביינא ואם ההלואה בטלה הרי גוף השטר לחזרה עומד ובכל מקום שהוא ברשות המלוה קאי ואם מכרו הלוה לאחרים המכירה בטלה דלאו דידי' מכר וגם כשהוא ביד הלוקח ברשות מלוה קאי ואף אם בא השטר ע"י הלוה או ע"י הלוקחו מיד הלוה לידי גוביינא כולהו שליחותי' דמלוה קעבדי והמעות הגבי' ברשותא דמלוה קאי וכמו כן גם בהלואת עבדים לא שייך בהו דלהוצאה ניתנו. דגם עבדים אינם עומדים להפסיד ולכליון בידים דגם עבד שלו אסור להמיתו ולאבדו וכל ענינו רק לעבוד בו או למכרו וכיון דגוף ההלואה בטלה ממילא קם העבד בכל מקום שהוא ברשות המלוה והלכך בעבדים ושטרות לא משכחת איסור ריבית כלל דאם יהיה בהם הלאו של איסור ריבית הרי ממילא יהי' גם בהם ההלואה בטלה מחמת מניעות קיום התנאי דאי אפשר לקיימו מחמת איסור ריבית וניתנה להוצאה ג"כ לא שייך בשתי אלה וכל זמן שלא נתקיים התנאי. ונתבטל מעשה ההלואה היו קיימי בכל מקום שהם ברשות המלוה וכמו שביארתי ולאימתי באו לרשות הלוה לכשיתקיים התנאי דהיינו כשיתן לו תוספת ההבטחה שהבטיח לו וממילא אין נתינת הוספה זו בגדר ריבית כלל דכללא דריביתא הוא. דכל אגר נטר אסור ואגר נטר זה. לא שייך רק במעות או בכל דבר הניתן להוצאה ולאבדו מן ולה דבמסירת הדבר מיד המלוה להלוה קם תיכף ומיד ברשותא דלוה ואם נתן אח"כ הוספה על מה שהלוהו אזי אותה הוספה הוא אגר נטר מרגע ההלואה עד הפרעון משא"כ בעבדים ושטרות דאם מעשה ההלואה בטלה הרי אין חלות רשות הלוה עליהן כלל עד עת קיום התנאי דהיינו ברגע אשר יתן הלוה להמלוה תוספת ההבטחה שהבטיח לו בעד הלואתו ולפיכך אף אם נותן לו ההוספה אין זה אגר נטר דביאת ההלואה לרשות הלוה והפרעון גם סילוק תוספת ההבטחה שהבטיח לו בעד ההלואה הכל הוא ברגע אחת והוי כמו אם הלוה לו זוז אחד להחזיר לו ברגע זו שנים עבורו דאין זה ריבית כלל. ואפילו על שיבא א בני או עד שאמצא מפתח מותר בנעשה כעין מקח וממכר הלכך בעבדים ושטרות לא משכחת איסור ריבית כלל ואף דגם בעבדים שייך לומר דפעולת ועבודת העבד שייך להלוה תיכף מעת ההלואה בכל זאת כיון דגוף העבד נשאר עדיין ברשות המלוה אין הפעולה ועבודה שייך להלוה בתורת הלואה רק בדרך שכירות ואין דין ריבית בשכירות ובאמת גם במעות מותר להשכיר מטבעות לחבירו סך מה על איזה זמן שיהיה בידו להתלמד בהן או להראותם לאחרים לאיזה צורך ולהחזירם אח"כ בעינא באיזה הוספה עבור טובת הנאה שהי' להשוכר בהם דאין זה הלואה רק שכירות:

ובדברינו אלה ניחא מה שהביא הב"י ביו"ד סימן ק"ס בשם המרדכי דבהלוה מעות יתומים בריבית קצוצה דאם הרויח כל כך כאשר קצץ לו דחייב ליתן לו והב"י הקשה ע״ז דנהי דגבי יתומים אף. דלא אתני כמאן דאתני דמי והוי כמו אם התנה שיהיה למחצית שכר ולמחצית הפסד מ"מ עכ"פ לא שייך להיתומים רק מחצה הרווח ואף אם אין המחצה מגיע לסך שהבטיח לו אין צריך עכ"פ להשלים לו מכיסו ומפני מה כתב המרדכי דמחויב ליתן לו כל הריוח העולה עד כדי סך שהבטיח לו. והב"י דחק ליישבו יע"ש ולפמ"ש עולה דין המרדכי בדרך ישר ונכון ואין אנו צריכים לזה דכמאן דאתני דמי ואדרבה אמרינן דכיון דלא אתני אף במעות יתומים אסור לו ליתן התוספת שהבטיח משום איסור ריבית אך כיון דאין הלוה מקיים תנאי בטל ע"י כך מעשה ההלואה וכמו שהסברתי והנה בלוה ומלוה עצמו אין נ"מ לענין הריוח שהרויחו המעות ביד הלוה דמה לי אם המעשה של ההלואה בטלה או קיימת הלא בכל אופן בשעת מסירה שמסר המלוה להלוה את המעות ההלואה להוצאה מסר לו ואף בעוד שהמעות הם בעין ת"י הלוה אמרינן דהוי כאלו הוציאם דתיכף כשבאו ליד הלוה הוי כמו אם נתערבו עם מעותיו של הלוה וממילא גם הריוח שהרויח הלוה בזה המעות שייכים להלוה עצמו ואף אם עצם המעשה של ההלואה בטלה בכל זאת אין להלוה על המעות דין יורד שלא ברשות ואין להמלוה שום טענה על הלוה על דבר הריוח דכיון דלהוצאה ניתנה הרי לאו במעותיו של המלוה הרויח הלוה רק במעות שלו משא"כ באפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית קציצה דאף דאסור לו לקחת הריבית מ"מ כיון דלפי מה שביארתי בכל תנאי ריבית דהתנאי חל ומבטל מעשה ההלואה והוי כמו אם היה בא מעות יתומים ליד אחרים בלי שום צמיחת ריוח כלל להיתומים וכיון דאין יכולת ורשות ביד האפטרופסין למסור מעות יתומים ביד אחרים רק קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם עבר ונתן שלא באופן זה הרי שינה ולא אהני מעשיו וממילא אין נתינת הרשות שהרשה האפטרופים להתעסק עם המעות מועיל מאומה וכמובא בש"ע ק"מ סימן ר"צ סעיף ה' בהגה"ה בשם תשובות מיימוני דאפטרופוס שהלוה מעות יתומים לאחרים שלא היה לו להלות דהב"ד מוציאין מיד הלוה ומחזירין ליתומים וממילא אם לא הוציאו ועדיין ביד הלוה כל היכי דאיתא ברשות היתומים קאי ודין גזלן אין ג"כ להלוה לקנות הרווח ולא יצטרך לשלם רק כשעת הגזילה דהא. לא נתכוין לגוזלן וגם המעות לא בא לידו בתורת גזלה וכמו כן כתב המוהרי"ט חלק ראשון סימן ג' באלמנה שתפסה עזבון בעלה והרויחה בהם דכל השבח ליורשים ומשום דבאו המעות לידה ברשות וכל מה שעשתה והוציאה המעות ברשות עשתה ולא תוכל כלל להיות גזלנית המעות דהא ליכא שום קנין שינוי שתקנה לשם גזלה יע"ש. נמי נהי דאין עשיות האפטרופוס בזה עשיה ויוכל הב"ד להוציא המעות מתחת יד הלוה בכל זאת כל כמה דלא הוציאו מידו הרי הוציא הלוה המעות ברשות ובמה יהיה נעשה גזלן עליהם וכיון דהמעות אף כשהוא תחת יד הלוה ברשות היתומים קאי אזי ממילא גם השבח והריוח אשר הרויח בהמעות הוא ג"כ ליתומים דמעות שלהם הרווח ולכן שייך כל הריוח להיתומים והדברים האלה ברורים המה ואם כי קשה להעמידם בכונת רבינו מאיר שהביא המרדכי דדייק בלישניה דאנן אבוהן דיתמי ואף דלא התנה כמאן דהתנה