יד המלך (לנדא) - ד. פו

ממש פשיטא הוא דאינו יכול לאסור באיסור קונמות על חבירו. וכמו שביארתי למעלה דברי הסוגיא שם ככתבה וכלשונה ועיין בנקודות הכסף שעמד ג"כ על דברי מרן ז"ל אלה ואנכי לא ידעתי ולא הבנתי אריכות של הרב הנקודות הכסף דלמה לו כל אלה הלא דברי מרן מתנגדים ממש לבעי דרמב"ח בפרק השותפין שהבאתי ואין לדחוק ולומר דכונת הב"י הוא דס"ל לרבינו. דגם זה נכלל בהאיבעי דרמב"ח אם אדם יכול לאסור על חבירו דשלב"ל או לאו וכיון דלא איפשיטא האיבעי וסלקא לחומרא הרי עכ"פ נאסר חבירו בקונמות דשלב"ל מספק ולפיכך אף בלא אמרה יקדשו ידי ונדרה סתם שלא יהנה ממעשה ידיה צריך הבעל להפר דכשיגרשנה יהיה אסור להחזירה וליהנות ממעשי ידי' עכ"פ מכח ספק דאי אפשר להעמיד כלל כונה זו בבעי דרמב"ח דהא בבעי דרמב"ח לא' הוזכר כלל שום דבר מזה דקונמות קדושת הגוף הוא ומלבד זאת אין לשון הב"י סובל כלל כונה זו דמשמעות דבריו הוא דקונם אוסר בדשלב"ל בכח איסור ודאי ואף אם נדחוק בכונת הב"י דאין האיסור רק מספק ומשום דזה גופא נכלל בבעי דרמב"ח אם יש כח לאיסור קונמות לאסור דשלב"ל וסלקא בתיקו א"כ כונת הב"י דאין האיסור רק מכח ספק ואם היה דעת מרן הב"י דגם דשלב"ל נכלל בהאיבעי לא היה צריך מרן ז"ל לחדש שום סברא מדעתו מחמת דקונמות הוי קדושת הגוף הלא מבלעדי זאת כיון דהוא איבעי דלא איפשטי הרי ממילא הוא אסור מספק ועוד דמלבד כל אלה אי אפשר לומר כלל בשום אופן דזה גופא דאיסור קונם בדשלב"ל נכלל בהאיבעי דרמב"ח הלא בעי דרמב"ח הוא לפי מה דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל לחברו ועל כרחך נהיה מוכרחים לומר דאף אם אין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו יש מ"מ סברא לומר דבקונמות יש בידו לאסור דשלב״ל על חבירו וא"כ איך רצה הגמרא בפרק האשה רבה להוכיח מאיסור קונמות בדשלב"ל דר' עקיבא. ס"ל דאדם מקנה דשלב״ל והלא יכול להיות דר"ע סובר דאין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו ובכל זאת שאני קונמות דיכולה אשה לאסור בו על בעלה משום דקדושת הגוף הוא ולא. מצאנו סתירה גדולה בשתי סוגיות יתירה מזו וכמו שביארתי למעלה ואין לומר דכונת הב"י הוא דמסתבר ליה לרבינו דבעי דרמב"ח הוא קודם שחידש רבא הא דקונמות קדושת הגוף הוא אבל לאחר שחידש רבא זאת אין מקום כלל להאיבעי זו דרמב"ח דאפילו אם חילופין לאו כגידולין הם בלא"ה כל דשלב״ל יכול לאסור על חבירו בקונם ומשום דקדושת הגוף הוא דא"כ למה הביא רבינו כלל בעי זו דרמב"ח בסוף פ"ה דנדרים באיסור קונמות חילופי פירות על חבירו ופוסק דחבירו אסור בהן משום ספק האיבעי דלא איפשטא אם חילופין כגידולין דמי והלא רבינו פוסק דקונמות קדושת הגוף הוא וא"כ אף מבלעדי בעי זו דרמב"ח וגם בדשלב"ל גמור נאסר באיסור קונמות לסברת הב"י משום דהוא קדושת הגוף ועוד דמבלעדי כל זאת גוף החילוק שמחלק מרן ז"ל לדעת רבינו הוא תמוה מאוד דרבינו פוסק בפ"ז מהלכות עירוכין הלכה י"ד ופי"ח מהלכות מלוה ולוה. הלכה זיי"ן דאף קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ולפ"ז מה רבותא דקדושת הגוף יותר מקדושת דמים לענין דשלב"ל דבקדושת הגוף יהיה יכול לאסור דשלב"ל ובקדושת דמים אינו אוסר דשלב"ל ודברי מרן האלה תמוהים מכל צד וצ"ע:

הלכות מלוה ולוה פרק ראשון הלכה ג' אסור לאדם להראות את עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו לשלם לו כו' וכשם שאסור לזה לתבוע כך אסור לזה לכבוש ממון חבירו שבידו, ולומר לו לך ושוב והוא יש לו שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ע"כ:

דין זה הוא בפרק המקבל (דף ק"א) גבי כבישת שכר שכיר אף דמשלם לו לבסוף עובר אחר יום ראשון משום אזהרה זו מדרבנן ומסתבר ליה לרבינו דאזהרה זו לאו דוקא בשכר שכיר לבד רק בכל כבישת חוב המגיע מאדם לחבירו עול הוא ועובר על אזהרה זו. והא דבגמרא לא נאמר אזהרה זו רק על כבישת שכר שכיר לבד היינו משום דאזהרה זו אינה רק כשיש לו לשלם והוא מדחה אותו ובהלואה לפעמים אין יד הלוה משגת לכן לא פסיקא להו להגמרא לסתום אזהרה זו בהלואה משא"כ בכבישת שכר שכיר דלרוב הפוסקים אין מסדרין בו בסידור חוב כלל ואפילו אין לו להבעה"ב רק די מחסורו אשר מוכרח לו לאכול ולכסות ערומו מחויב לשלם מזה לשכיר וגדולה מזו נראה. לי דבתשלומי שכירות מחויב הבעל הבית להשכיר את עצמו לעבוד עבודת עבד בכדי לפרוע לשכירו וכן מטין דברי הטור סימן צ"א סעיף י"ח שהביא בשם אביו בתשובת הרא"ש וז"ל. ומה שטוען שמעון שיעשה, עמו מלאכה בכדי לפרוע חובו אין ב"ד כופין אותו לכך שלא אמרה תורה אלא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה ואפילו שליח ב"ד קאמר שמואל נתוחי אין משכוני לא הרי לא כ"ש שלא ישלחו יד בגופו בכדי לכופו לפרוע חובו והנה הראיה של איסור משכוני ע"י שליח ב"ד לא שייך רק בהלואה אבל בשכירות דמותר להשוכר למשכנו בעצמו הרי אנו רואין דתשלומין אלה נחוצים המה כל כך עד דלא חסה התורה על הבעה"ב בכבישת שכר שכיר המגיע מאתו להזהיר עליו כל הני אזהרות האמורים במשכן שאר חוב וכמו כן אם אין לו לבעה"ב כלום מחויב לעבוד בפועל בכדי לשלם שכר שכיר המגיע מאתו גם הסמ"ע סימן צ"ז ס"ק כ"ט כתב ע"ז דאין הלוה צריך ליתן את גופו בעבודה לשלם נושין דכתיב ונמכר בגנבתו ולא בהלואתו דלהוצאה נתנה וסברא זו דלהוצאה נתנה לא שייך רק בהלואה דאין עליו החיוב חזרת מעות ההלואה דהא בשעת ההלואה להוצאה ניתנה לו וכונת להוצאה הוא דניתן רשות בידו מהמצוה לעשות עם דמי ההלואה כפי מה שירצה וכיון שהמלוה הסכים בשעת ההלואה אף להעביר דמי ההלואה מן העולם איך יוכל להיות אז איזה חיוב על הלוה על דמי ההלואה אלה שבאו לידו אז ואין על הלוה רק חיוב על מעות אחרים שמחויב לשלם להמלוה וכיון דהחיוב הזה אינו חל עליו רק בהגיע זמן הפרעון אבל קודם זמן זה אין עליו שום חיוב כלל. לכן שפיר אמרינן בחוב הלואה דאם אין יד הלוה משגת לשלם בעת הפרעון אזי אין מקום להחיוב הפרעון לחול עליו וממילא א"צ ליתן גופו בעבודה לשלם לו דעל גופו לא קיבל על עצמו שום חיוב כ' משא"כ בחיוב תשלומי שכר שכיר דתיכף כאשר שכרו להשכיר לעבוד עבודתו אצלו הרי חל עליו תיכף החיוב וחק התורה חזק עליו ביומו תתן שכרו ומה לי אם נמכר בגנבתו לקיים עשה דוהשיב את הגזלה המנתק הלאו של לא תגזול או לקיים עשה דביומו תתן שכרו המנתק הלאו דלא תעשוק ולא תכבוש שכר שכיר. רק דבכל זאת אין כח ביד הב"ד להוסיף מעצמם על חוקי התורה ולמכור את הבעה"ב עבור תשלומי שכר שכיר אבל הבעה"ב בעצמו מחויב לעשות כל