יד המלך (לנדא) - ד. פה

ושפיר הסמיך הראב"ד לזה דגם שני אומנים יוכלו להקנות מעשה ידיהם זה לזה ואף דמעשה ידיהם עדיין ליתנהו בעולם בכל זאת הידים שבהם יעשו האומנות שלהם המה איתנהו בעולם ודברי מרן הכ"מ ז"ל המה תמוהים ומופלאים מאוד. ומה שהביא מרן ז"ל דברי רבינו בהלכות מכירה והלכות עירוכין אינו ענין כלל להכא דהתם אסר על עצמו באיסור הקדש סתם ולא הקדיש הידים כלל וכתב רבינו דעל עצמו חל הנדר ועליו לקיימו אף בדבר שלב"ל וכמו דפסיקא להו שם בגמר' דפרק השותפין שהבאתי דעל עצמו יכול לאסור אף דבר שלא בא לעולם:

איברא דהא גופא יש לתמוה טובא דשם בפרק השותפין בעי רמי בר חמי אם אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו מי אמרינן כיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אדם אוסר דשלב"ל על עצמו. אבל כיון דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ולא איפשטי האיבעי וסתמא דאיבעי זו מסתמא הוא. אליבא דהלכתא כפי מה דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ובכל זאת מסופק הש"ס אם אדם יכול לאסור דשלב"ל על חבירו. הרי לנו דאין לאיסור של דשלב"ל עם קנין דבר שלא בא לעולם שום קישור ושייכות אהדדי ויכול להיות שיאסור אדם דבר שלא בא לעולם על חבירו ובכל זאת לא יהי' בידו להקנות דבר שלא בא לעולם לחבירו והתם בפרק האשה רבה פשיט להו להש"ס להוכיח ממתניתן דקונם שאני עושה לפיך דכמו דסבר ר"ע דיכולה האשה לאסור על בעלה דשלב"ל כמו כן סובר ר' עקיבא דאדם מקנה דשלב"ל לחבירו ודלמא מאי דבעי להו לרמי בר חמי פשיט לר' עקיבא דאף דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו מ"מ אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ובכל זאת אין אדם מקנה דשלב"ל ואין לומר דהתם בפרק האשה רבה היתה הוכחות הגמר' מזה גופא מדלא פשיט לרמב"ח מהא דר' עקיבא דאדם אוסר דשלב"ל על חבירו דהא חזינן דסבירא לי' לר' עקיבא דיכולה האשה לאסור העדפות מעשה ידי' על בעלה אף שעדיין לא בא לעולם. אלא ודאי דר' עקיבא ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ולכן אין מדר' עקיבא ראי' דיכול להיות דטעמא דר' עקיבא משום קנין הקדש הוא ורמב"ח בעי לי' למאי דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל דאי אפשר לומר כן דאין זה סוגיות הש"ס כלל להוכיח דרך כה. ועוד דלפ"ז אכתי הא גופא יהי' קשה דלמה לא פשיט ליה רמב"ח מדר' יוחנן בן נורי דאמר דצריך להפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור אליו. ומשום דהנדר יהיה חל למפרע אחר שגירשה דכלתה אז השיעבוד של הבעל ויהי' נאסר לאחר שיחזירה במעשה ידיה. הרי חל עכ"פ הקונמות שלה על בעלה. לאסור עליו מעשה ידיה דלאחר הגירושין שלא באו עדיין לעולם ומדר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי נשמע שגם חכמים סוברים כן. דהא כל טעמייהו של חכמים דסוברים דאינו צריך להפר הוא משום דכיון דמעשה ידיה המה של הבעל וההעדפה ג"כ שייך להבעל ואין ביד האשה לאסרו בעודה תחתיו. ולחזרה לאחר שיגרשנה לא חששו חכמים הלכך אין צריך להפר אבל עכ"פ אם לא היה מעשה ידיה משועבדים להבעל או שהיו חוששים על אחר שיגרשה היה הנדר חל ואף דבשעת הנדר אין מעשה ידיה בעולם ועיין בתוס' שם פרק האשה רבה ד"ה אין ודברי התוס' צריכין עיון גדול דהוכיחו שם דטעמייהו דחכמים לאו משום דשלב"ל הוא דאם היה הטעם משום דשלב"ל אמאי נקיט שאני עושה לפיך ליתני המקדיש מעשה ידי עצמו דאין ההקדש חל ומשום דאין אדם מקדיש דשלב"ל ומאי קושיא והלא במקדיש מעשה ידי עצמו. אף דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ צריך להתיר לעצמו מחמת איסור נדר דעל עצמו אוסר אדם דשלב"ל באיסור נדר אם לא דנתקן נוסחת וגירסת התוס' להוכחתם היה דליתני קונם מעשה ידו עצמה דהיינו דהאשה אסרה מעשה ידיה על עצמה ולאשמועינן רבותא דגם בזה לא יהי' עכ"פ הבעל צריך להפר. דהא על הבעל אף באיסור נדר אין מעשה ידיה נאסרין דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו ובאמת הדבר זה תמוה מצד עצמו על סוגיא דפרק האשה רבה דלמה הוכיחו רק מר' עקיבא לבד דסובר דאדם מקנה דשלב"ל דהלא אף חכמים ור"י בן נורי לא פליגי על ר' עקיבא רק דלא חששו להעדפה אבל עיקר הנדר על מעשה ידיה אי לאו דהיה משועבדים להבעל גם חכמים ור"י בן נורי סוברים דהנדר חל אף על מעשה ידיה שלב"ל וכי בטרם דידע הש"ס מזה דמתניתן מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן והידים איתנהו בעולם. יהיה עולה על דעת הגמר' דכל הני תנאי דמתניתן החכמים ור' עקיבא ור"י בן נורי כולהו יהיו סוברים דאדם מקנה דשלב"ל דלא כהלכתא והנה ליישב שתי סוגיות הללו דפרק האשה רבה ודפרק השותפין צריכין אנו לומר דדבר זה אם אדם יכול לאסור דשלב"ל על חבירו לא איבעי לרמב"ח כלל דמלתא דפשיטא הוא דלמאי דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו כמו כן אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו רק בעי דרמב"ח הוא באוסר פירותיו על חבירו דמהו בחילופיהן מי אמרינן דחילופיהן הוי כגידולין הגדולין מכחם והוי כדבר הבא לעולם ואסורין על חבירו או דלמא דחילופיהן לאו כגידולין דמי והוי דשלב"ל ואינן אסורין על חבירו דדשלב"ל בודאי אין בידו לאסור על חבירו וכמו דאין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו ולפ"ז שפיר הוכיח בסוגיא דפרק האשה רבה דר' עקיבא דסובר דאשה יכולה לאסור על בעלה העדפת מעשה ידיה שלב"ל ע"כ סובר דאדם מקנה דשלב"ל לחבירו ולפיכך כמו כן יכול לאוסרה על חבירו ואליבא דמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל לחבירו לא איבעי ליה לרמב"ח כלל בחילופין דאף אם חילופין לאו כגידולין המה ואף דאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו מ"מ דשלב"ל דיכול להקנות לחבירו יכול ג"כ לאוסרה על חבירו. רק דאיבעי דרמב"ח אם חילופין כגידולין הוא למ"ד דאין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו וכמו כן אינו יכול לאסור דשלב"ל על חבירו מי אמרינן דבכל זאת יכול לאסור החילופין על חבירו ומשום דהחלופין הוי כגידולין וכאילו איתניהו בעולם. או דחילופין לאו כגדולים ודין חילופין כדבר שלב"ל ואינו יכול לאסור אותן והא דתלי רמב"ח איסור דשלב"ל על חבירו באיסור פירות חבירו על חבירו ולא תלה איסור דשלב"ל בקנין דשלב"ל משום דעדיפא ליה לתלות איסור נדר באיסור נדר אבל בכל זאת הא ודאי פשיטא הוא דלמ"ד דאדם מקנה דשלב"ל ג"כ יכול לאסור דשלב"ל על חבירו ואף דאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו וניחא בזה מה דקשה בסוגיא דהאשה רבה דהוכיחו מהא דקונם שאני עושה לפיך דר' עקיבא סבר דאדם מקנה דשלב"ל ואכתי מה בכך הא נהי דאדם מקנה דשלב"ל בכל זאת איך יכולה האשה לאסור מעשה ידיה שלב"ל על בעלה הא אין בו לאסור מעשה ידי אחרים על בעלה. ובבעי דרמב"ח מדמה פירות שלב"ל על חבירו לפירות חבירו על חבירו אמנם לפי מה שביארתי ניחא דבבעי לרמב״ח רצה הגמר' לתלות נדר בנדר אבל באמת אם אדם מקנה דשב"ל לחבירו בודאי יכול לאסור גם דשלב"ל על חבירו ובעי דרמב"ח הוא למ"ד דאין אדם מקנה דשלב"ל לחבירו ושפיר הוכיח הגמר' בפרק האשה רבה מקונם שאני עושה לפיך מדסובר ר' עקיבא דיכולה האשה לאסור דשלב"ל על בעלה אזי בודאי ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל לחבירו והילכך כמו כן יכולה האשה לאסור דשלב"ל על חבירה:

וראיתי למרן הב"י ז"ל ביו"ד שמתרץ קושיות הר"ן בפרק אעפ"י שהקשה על רבינו שכתב בפי"ב הלכות נדרים הלכה יו"ד אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדדה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידי' משועבדין לו כו' ואלמוה רבנן לשיעבולי' דבעל כו' אבל מ"מ צריך להפר שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו ע"כ הרי כלל רבינו בדין אחד אמרה יקדשו ידי לעושיהן עם נדרה שלא יהנה ממעשה ידיה והלא עניניהם חלוקות ושונות זו מזה דבנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אף אם לא היו הידים משועבדים להבעל אין הנדר חל על הבעל כלל ומשום דאין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו וממילא אף לאחר שיגרשה אין הבעל נאסר במעשה ידיה אבל באמר יקדשו ידי לעושיהן דהידים איתנהו בעולם דבזה יש חילוק בין עודה תחתיו דאינו נאסר אז מעשה ידיה על הבעל ואין הבעל צריך להפר לה כלל ומשום דמשועבדים להבעל ובין אחר שמגרשה דאז הנדר חל וצריך להפר משום שמא יגרשנה ומתרץ הב"י וז"ל ונראה דהרמב"ם סובר דכי אמרינן שאני קונמות דמפקיע מידי שיעבוד משום דקונמות קדושות הגוף נינהו כלומר שאין פדיון לדבר הנאסר בקונם הלכך חיילי אף על דשב"ל והא דאמרינן דאין אדם מקדיש דשלב"ל היינו דוקא במידי דאינו קדוש אלא קדושת דמים וסובר עוד דהשתא דאסיקנא כדרבא דאמר הקדש מפקיע מיד שיעבוד ובאומרת יקדשו ידי לעושיהן שפיר מיתסר עליה דבעל אע"ג דמשתעבדא ליה דהא ידים גופא קדושת הגוף הם ומפקיע מידי שיעבוד הלכך בין באמרה יקדשו ידי לעושיהן ובין אמרה קונם מעשה ידי עליך חל הנדר לכשתתגרש ע"כ לשון הב"י ודברי הב"י אלה תמוהים ומופלאים באין פותר אותם. דאיך עלה במחשבה לפניו דקונמות דכיון דקדושת הגוף נינהו יש בו כח לחול אף על דשלב"ל ואיך לא שם מרן ז"ל זך עינו על סוגיא זו דפרק השותפין שהבאתי. דהלא בחילופין דעדיף טובא מלשלב"ל לבחילופין יש סברא לומר דכגידולין דמי ובכל זאת בעי מפורשת הוא בחילופי איסור קונמות אם המה אסורים על אחרים או לא ומשום דאין בכח האדם לאסור באיסור קונמות דשלב"ל על חבירו הרי מבואר בסוגיא זו בפירוש דבדבר שלב"ל