יד המלך (לנדא) - ד. ח

האמור בשנת החמשים דהוא לשון שביתה וחירות בלי שום טעינת שום משא דהיינו דישבות שדהו וכרמו בלי חרישה וזריעה גם התרגום יונתן דמתרגם ארי יפקר גבר חקל נראה לי להגיה, ארי יפגר והוא חילוף אות הרגיל בכמה מקומות בתרגום ארמית ותיבת יפגר כונתו ג"כ לשון שביתה ומנוחה וכמו שמצינו יומא דמפגרי בהו רבנן וכמו כן אי אגרא לא פגרי וגם הפקר נגזר ג"כ מזה והוא לשון חופש וחירות וכן הוא גם בלשון המקרא אשר פגרו בנחל בשור וגם כונת התרגומים כן הוא כמו שפירשתי דהיה מפגר שדהו וכרמו והלכו בהמותיו לרעות בשדה אחר:

פרק ארבעה עשר הלכה ה' השולח את הבעירה ביד חדש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בד"א בשמסר להם גחלה וליבנה שדרך הגחלת לכבות מאליה. קודם שתעבור ותדליק אבל אם מסר להם שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו ע"כ:

דין זה הוא ממשנה סוף פרק הכונס דף נ"ט] והרבה יגעתי ולא מצאתי גם רבותינו הראשונים. לא פירשו לנו מאיזה צד בא החיוב הזה בידי שמים על המשלח ומתחלה עלה במחשבה לפני דהוא מכח שליחות ואף דאין שליח לדבר. עבירה וכאמור בסיפא דמתניתן במשלח ביד פיקח דהמשלח פטור לגמרי ומשום דאין שלד"ע היינו משום דבאמת אף דאין שלד"ע בכל זאת בידי שמים חייב המשלח בכל ענין וכמו דמתמה הגמרא בפ"ב דקידושין (דף מ"ג) מכלל דלת"ק פטור לגמרי בתמיה. ומשני דדיני רבה ודיני זוטא איכא בינייהו הרי לנו דבדיני זוטא חייב לכ"ע והא דלא מצינו עכ"פ חיוב דיני זוטא בשליחות של ד"ע בממון ואדרבה בשלחו ביד פיקח האמור בסיפא פטור המשלח לגמרי היינו משום דדיני זוטא לא שייך רק כמו בצא והרוג את הנפש. דאף דאין שלד"ע והשליח חייב מיתה ולא המשלח מ"מ גם המשלח חייב בדיני זוטא בידי שמים אשר על ידו נשפך דם נקי משא"כ בשליחות לד"ע בממון כיון דאין שלד"ע וחיוב התשלומין חל על השליח הרי הוכשר ע"י תשלומין של השליח הנזק של הניזק וממילא אין עוד שום חיוב בידי שמים לקול על המשלח בדיני זוטא וכל איש הישר בעיניו יראה דגם בסיפא דמתניתן בשלחו ביד פיקח דאף דבזה הדין הוא דהמשלח פטור לגמרי בכל זאת במתניתן לא נאמר הפטור על המשלח רק החיוב על השליח דשלחו ביד פיקח הפוקח חייב וטעם הדבר הוא משום דבאמת גם בסיפא לא היה המשלח פטור לגמרי דאף דאין שלד"ע בכל זאת נשאר עליו חיוב דיני זוטא בידי שמים והפטור של המשלח אשר נפטר במתניתן לגמרי נצמח רק מהחיוב של השליח הפיקת לכן לא נאמר במתניתן רק דהפיקח חייב וממילא המשלח פטור לגמרי דכיון דע"י החיוב ותשלומין של הפיקח הוכשר הנזק של הניזק הרי ממילא לא נשאר עול על מה לחול על המשלח דיני זוטא בידי שמים. ואפשר דאם אין להפקח מה לשלם והניזק בא לידי נזק יכול להיות דבאמת חל על המשלח דיני זוטא בידי שמים על אשר בא חבירו לידי היזק על ידו וכמו בדיני זוטא אשר מצינו בדיני נפשות אף לחכמים דשמאי הזקן דקיימינן כותיהו ולפיכך במתניתן דאין על החרש שוטה וקטן חיוב תשלומין על כן מוטל על הבעלים חיוב דיני זוטא בידי שמים אשר מוטל על המשלח בכל שליחות לדבר עבירה:

אחר זה נתתי אל לבי דאי אפשר דהחיוב הזה אשר בידי שמים יהיה מדין שליחות דאים אף בדיני אדם היה חייב דאף דבכל מקום אשלד"ע היינו דוקא היכי דשליח הוא בר חיובא או עכ"פ היכי דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל קטן דאינו בר חיובא וגם אינו בר דעת ולא שייך בו אי בעי עביד ואי בעי לא עביד בהאי גונא יש שלד"ע ואם היה בו מקום לשליחות היה חייב אף כדינו אדם רק דהשליחות מעיקרו ליתא דאין שליחות לקטן וממילא אין מקום מצד שליחות לחייבו אף בדיני שמים ועל כרחך אם מוכרחים דרכה לכבות מאליה טרם שתעבור ותדליק בכל זאת אם לא ניכבת והדליקה עכ"פ גרמא בנזקין מיהו הוי ואף דגרמא בנזקין פטור בכל זאת בדיני שמים מיהא חייב ואולם גם זאת עדיין לבו מהסס להחליטו דלא מצינו בשום מקום להראשונים בגרמא בניזקין רק דמשמתינן להגורם עד דמסלק ההיזק מחבירו וזה הוא מתשובות הרשב"א סימן אלף ק"ב ואולם הרשב"א כתב שם בפירוש דחיוב הזה אינו רק לסלק ההיזק שהגיע לחבירו אחר השמתא אבל ההיזק שכבר הגיעו לו קודם השמתא אינו חייב כלום:

ש וראיתי להנימוקי יוסף בפ"ק דמציעא (ודף י"א) שהביא וזה לשונו אמר המחבר ונראה דקטן שאין לו יד כלל כגון שאינו מבחין בין צרור לאגוז הוי כחצר לחייב שולחו דהא לא שייך לומר בו אי בעי עביד ואי בעי לא עביד ע"כ והנה דעת המחבר זה הוא דבקטן כזה יהיה חייב אף בדיני אדם דהא מדמה אותו לחצר ובגנבה אשר קנה הגנב בחצירו חייב גם בדיני אדם ואין לך דבר תימא והפלא גדול מזה דאיך מדמה קטן לחצר הלא חצר הוא שלו ושייך בו חק התורה דאיתרבי בגט דהוא כידו ולא גרע משליחות אבל שליח קטן דאף דהוא קטן הלא בכל זה הוא בן אדם בפני עצמו כמו, המשלח ואיזה מקום שייך בקטן לומר עליו שהוא של המשלח ואפילו בנו ובתו הקטנים אינם שלו ומציאתן אשר לאביהן הוא רק מדרבנן והיותר תמוה על דעת המחבר זה שהביאו הנ"י דהוא נגד המשנה זו דפרק הכונס שהבאתי דשלחו ביד חרש שוטה וקטן דבגחלת פטור מדיני אדם משום. דדרכו לכבות מאליה קודם שתדליק והלא קטן דמתניתן הוא דומיא דשוטה הנאמר בצידו דאין להם שום דעת להבחין ואין להם יד כלל ולדעת המחבר שהביא הנ"י דבקטן זה אף בד"ע מתחייב שולחו כמו בחצר א"כ מה בכך דדרכו של גחלת הוא להיות ניכבת מאליה קודם שתדליק הלא בכל זאת כשלא ניכבת והדליקה יהיה חייב שולחו בתורת משלח כמו בחצרו אלא ודאי דאין זה דומה לחצר דחצר הוא כבר שלו אשר בכח זה שהוא שלו מתחייב על קנין חצירו משא"כ קטן ושוטה. אף שאינן יודעין להבחין ואין להם יד מצד עצמם מ"מ איננם של שולחו ואין כח כלל לשולחם להשוותם כשלו וכל עיקר ענינו של המשלח עם הקטן זה הוא רק בכח השליחות אשר שלחם ואין שליחות לשוטה וקטן ואין לומר דכונת המחבר הוא על עבד כנעני של המשלח דחשיב שלו ומציאתו הוא מדאורייתא לרבו דא"כ גם עבד כנעני גדול יתחייב עליו ג"כ מדין חצר מטעם זה דהוא שלו ואינו בר חיובא וגם הא דאי בעי עביד ג"כ לא שייך בו דהרי עבדו הוא ומחויב לעשות פקודת אדונו ואיך לא מצינו דבר חידוש זה בשום מקום אלא ודאי דכיון דגם בחצר אין בו מקום להתחייב עליו בשום דבר עבירה מדין שליח רק בקנין גניבה הרי ממילא גם עבד הבא מכח חצר אין בו מקום להיות שלד"ע רק בקנין גניבה והרי לא משכחת כלל קנין זה בעבד דאף דגם עבד יש לו דין חצר בכל זאת חצר מהלך הוא וכל זמן שלא בא הגניבה ליד רבו אין קנין העבד בשביל רבו כלום וכמו כן גם עבד קטן חצר מהלך הוא ואינו קונה בשביל רבו ולכן גם בעבד כנעני אף דיש לו דין חצר לענין זה שהוא של רבו בכל זה לא מצינו בשום מקום שיהיה בו שליחות לדבר עבירה ובאמת יש להסתפק בספק עצום בעבד כנעני אף שהוא גדול אבל הוא כפות או כפות וישן להנך מרבותינו דכפות וישן בעינן ונפל קפץ של אחר לידו של עבדו ורבו סגר ידו להעלים החפץ ונתכוין לגונבו דאפשר דהרב מתחייב בזה בכפל ודו"ה דזה הוי כמו חצר ממש דגם בגט האשה מתגרשת בזה וכמימרא דרבא בפ"ב דגיטין דנתן לה גט ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו מגורשת ופריך הגמרא והא חצר מהלכת הוא ומשני דמיירי בכפות והגמרא מסיק שם דכן הלכתא וכמו כן פוסק רבינו סוף פ"ה הלכות גירושין הלכה י"ח וצריך עיון לדינא אח"ז ראיתי דגם הש"ך ח"מ ריש סימן קפ"ב התעורר על הנ"י בזה והניחו בקושיא: