יד המלך (לנדא) - ד. ז

וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך יורו משפטיך ליעקב ולישראל תורתך פרק שלישי הלכה א' הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות וכיוצא בהן לפיכך אם נכנסה לרשות הניזק ואכלה דברים שדרכה לאכלם משלם נזק שלם שנאמר וביער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ע"כ:

הנה בלשון זה דאם נכנסה מאליה הורה לנו רבינו דאפילו לא הוליכוה בעליה רק דאזלה ממילא ואכלה בשדה אחר מחויבים הבעלים לשלם וכן הוא בגמרא רפ"ק דב"ק (דף ג') דאי כתיב ושולח ה"א דאינו חייב עד דשלחה בעליה בכונה לכן כתיב וביער דאפילו אזלה ממילא וראיתי לרש"י בפירושו על התורה דמפרש על קרא דני יבער איש שדה או כרם דמוליך בהמותיו בשדה וכרם של חבירו ולפי דברי רש"י אלה אין הבעלים חייבים על אכילת בהמתם רק כשהבהמה הלכה בכונת בעליה והוא תמוה דזה הוא נגד הגמרא שהבאתי דאפילו אזלה מאליה הבעלים חייבים וכבר התעורר בזה הרב המזרחי והניחו בתימא הן אמת כי גם התרגום אונקלוס מתרגם על קרא דכי יבער ארי יוביל גבר והוא כפירוש רש"י דגם יוביל לשון הולכה הוא. כמו יובילו שי אבל בכל זאת אין בידינו לסמוך על תרגום אונקלוס נגד הגמרא דידן ומבלעדי זאת קשה לכווין בדעת האונקלס דכי יוביל דיש לו כונת הולכה דא"כ היה לו לתרגם דיוביל בהמותיו וכמו שפירש רש"י דיוליך בהמותיו וראיתי בחומשי התורה הנדפסים בהגהות חדשים נאמר בהם כי יוכיל במקום כי יוביל וכוונת המגיה היה שלא יהיה התרגום סותר הגמרא דידן אבל לא תיקן מאומה דגם כאשר הגיה ארי יוכיל גבר מורה כונת התרגום דהבעלים יהיו המאכילים דהיינו דהבהמה יהיה הולכות מדעתם ועוד דפשטת לשון הקרא אינו סובל כונה זו דאם נאמר דכונה כי יבער הוא לשון אכילה מהו ושולח את בעירו וביער בשדה אחר הנאמר אח"כ ואף אם נדחוק ונמאמר דסיפא דקרא מפרש לרישיה דאופן ההבערה אשר יבער שדה או כרם היה ע"י ששילח את בעירו אבל וביער בשדה אחר אין לו שום כונה דהלא זאת היתה התחלת הקרא דיבער שדהו של אחר ויכול להיות דזאת הביאו לרש"י לפרש על כי יבער שיוליך את בהמתו בכדי למנוע מתיבת יבער לשון אכילה וליתן מקום לכונת אכילה בתיבת וביער האמור בסופו דקרא אמנם פירוש רש"י זה הוא נגד הגמרא שהבאתי:

ולולי דמסתפינא להמציא פירוש חדש בכונת הכתוב הייתי אומר דעינינו הרואות דהגמרא הביא יתור לשון של ושילח וביער ומהתחלות הקרא דכי יבער לא הזכיר הגמרא כלל ואם היה כונת התחלות הקרא דכי יבער על ענין גוף ההיזק כמו כונת ושילח וביער הנאמר אח"כ לא היה משתמיט הגמרא להזכיר באיזה מקום. גם התחלות הקרא דכי יבער כמו שהביאו יתור לשון של ושילח וביער ודרשו מזה דאפילו אזלה ממילא אלא ודאי דכונת ענין עצם ההיזק אינו רק בתיבת ושילח וביער וכפשטא דקרא לישלח את בעירו להזיק בשדה אחר וכמו דבאמת דרשו חז"ל יתור שתי תיבות אלה הנאמרים על ענין אחד אבל כונת התחלות הקרא דכי יבער איש שדה או כרם אין הכונה על ענין עצם ההיזק דיבער בשדה וכרם של אחר רק דהכונה הוא על שדה וכרם של עצמו והכונה של תיבת יבער הוא ריקן וכמו והיתה לבער בין אם נתרוקן ע"י אכילת תבואתה ובין אם היה מתחלתה ריקן מחמת מניעות הזריעה וחרישה ולא היה עושה תבואה כלל ודיבר הכתוב בהוה דכי יניח אדם את שדהו וכרמו ריקן באין חריש וקציר ולא מצאה בהמתו לאכול בשדהו וכרמו ושולח את בעירו וביער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ומלבד כי פשטת כונת הקרא מסייעני דלכל הפירושים דגם רישיה דקרא דכי יבער כונתו הוא על ענין ההיזק שהבהמה עושית בשדה אחר הרי הוכפל ענין ההיזק פעמים בקרא בלי נודע שום טעם על מה ולמה. אלא אף דמורה בעליל כי גם כונת האונקלוס כן הוא ולדעתי הגרסא הנכונה הוא באונקלס. כי יוביר והוא מלשון באתרא דמוברי באגא וכן אם אוביר ולא אעביד והמדפיסים טעו להדפיס אות למ"ד במקום אות ריש [וכן תרגום האונקלס בפרשת ויגש על פסוק והאדמה לא תשם וארעא לא תבור] אמנם גם כגרסא האמור לפנינו יש לפרש לשון יוביל דהוא מלשון שנת היובל