יד המלך (לנדא) - ד. ט

הלכה ו' שלחו את הבערה כיד פקח זה הפקח ק שהבעיר חייב לשלם ולא השולח ע"כ:

גם דין זה הוא ממתניתין פרק הכונס (דף נ"ט) ובפרק האיש מקדש (דף מ"ב) פריך הגמר' אהא דשלחו ביד פקח הפקח חייב ואמאי שלוחו של אדם כמותו ומשני אין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והנה רש"י וז״ל פירש אהא דנימא שלוחו של אדם כמותו וליתחייב המשלח ולא השליח ואנכי יגעתי הרבה ולא זכיתי להבין דברי רש"י אלה דאיך יעלה על הדעת כלל בשליחות הנוגע בממון בין אדם לחבירו לפטור את זה שהזיק בידים מפני שהזיק בשליחות של חבירו ומה לו להניזק בכך והלא עינינו הרואות דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולדעת התוס' אף בעשאו שליח לא קנה והטעם הוא דכל כח של ענין שליחות אינו רק בענינים הנוגעים בין השליח והמשלח אבל בשום אופן אין כחו של השליחות במה שנוגע לחוב להשלישי שלא ראה ולא ידע ולא הסכים בשליחותם ואם אנו רואין דבתופס לבע"ח דיש עכ"פ להבע"ח לתא דזכיה בדבר הנתפס ואם תפס הבע"ח בעצמו היה קונה ומ"מ אין ביד הבע"ח למסור כח זכיה זו לשליח מפני שחב בזה לבעלי חובות אחרים, ומכ"ש דאין שום כח ביד שום אדם לעשות שליח לשרוף גדישו של חבירו או בהמתו אשר לא עמל בו ולא גדלו ואם היה שורף גדישו של חבירו מדעת עצמו היה מחויב לשלם במיטב וכי עשאו מדעת המשלח יהיה פטור ומה לו לבעל הגדיש אם נעשה זה השורף שליח מאחר לשרוף או ששרפו מדעת עצמו עכ"פ אם מצא הניזק לשלם נזקו בנקל מהשורף המזיק ולא ירצה להיות לו עסק עם המשלח או שהמשלח הוא עני לו מה לשלם ואם הניזק יבוא לידי איזה הפסד ע"י כך בודאי אין לך חב לאחרים גדול מזה ולמה יפסיד בעל הגדיש מעותיו או שיבוא לו איזה חוב ע"י כך מפני שהמשלח העני. עשאו להעשיר המזיק לשליח וגדולה מזו מצינו בגוזל את חבירו ובא אחר ואכלו לפני יאוש דרצה הנגזל גובה מהגזלן רצה גובה מהאוכלו ולאו דוקא אכלו רק אם נטלו או הפסידו באופן שהוא חייב לשלם והתם אין להנגזל שום עסק כלל עם האוכל. וכל ענינו של האוכל הוא רק עם הגזלן ולא זו בלבד אלא דהתם אף אם הגזלן נתנו לזה האוכל מדעתו ואף אם מחל לו הגזלן להאוכל בכל זאת ביד הנגזל לגבות הזיקו מיד זה המפסידו ומשום דמה לו להנגזל במה שהגזלן נתן חפצו לאחר והרשהו לאכלו עכ"פ הוא תובע דמיו מהאיש אשר חפצו נפסד על ידו ומכ"ש הכא דכל גוף ההיזק היה רק מיד זה השליח ואין להניזק שום עסק כלל עם המשלח דאין שום מקום להעלות על הדעת דיהיה מהני. רשות של המשלח ששלחו והרשהו להזיק בשל אחרים ולא יהיה ביד הניזק לבקש הזיקו מיד זה השליח הגע בעצמך באם אחד שלח לקנות חפץ בהקפה מחבירו או אם שלחו להלות מעות מחבירו. דדוקא בהודיע השליח להמלוה שהוא לוקח הלואה או הקפה זו בשליחותו של זה. והמלוה נתרצה בכך באופן זה אין המלוה יכול לתבוע מעותיו מיד השליח ומשום דלא על אמונתו הלוהו וכל סמיכות דיעות המלוה לא היה רק על המשלח אבל מבלעדי זאת וכגון שהשליח לא הודיע להמלוה שהוא שליחו של זה בודאי כל תביעות מעותיו של המלוה הוא רק מהשליח ואף דהשליח מברר בעדים שהיה בהלואה זו שליח מפלוני ועבור פלוני בלוה אין שליחות זה הנעשה שלא מדעת המלוה מועיל לגבי המלוה מאומה ומה לי אם שליח זה לוה מעות מהמלוה בשביל משלחו ולא הודיעו להמלוה שהוא שלוחו של זה. או שהודיעו להמלוה שהוא שליחו של זה והמלוה צוח שאינו רוצה להלות ולהיות לו עסק כלל עם המשלח והשליח לקחו למעות של המלוה בחזקה דאין שום ספק כלל דודאי המלוה תובע מעותיו מאת השליח ומה לי דלקח מעות מהמלוה בדרך זה או דשרף גדישו של חבירו בשליחות מאחרים דלא מבעיא אם בעל הגדיש לא ראה ולא ידע בשרפתו. ואין לו שום ידיעה מכל ענין השליחות כלל. אלא אף אם בעל הגדיש עומד ורואה בשרפת גדישו ואין בידו מציל מחוזק יד השליח מה הוי ליה למיעבד ומה בכך אם השליח הזה הגיד לבעל הגדיש שעושה עול זו בשליחות של חבירו או שהעלים ממנו לבלי הגיד לו זאת הלא בכל ענין אין שום צד סברא לומר דאם ידע בעל הגדיש שהשורף עשה זאת בשליחות חבירו הוא סמיך א"ע על המשלח דהא בעל הגדיש עומד וצוח ואין שומע לו ואיזה מקום לסמיכת דיעה שייך כאן ומה לי אם ידע בעל הגדיש מהשליחות או לא הלא גוף השרפה ששרף השליח היה שלא מדעת בעל הגדיש וממילא הוי כאלו לא ידע סוף דבר שדברי רש"י אלה המה תמוהים ומופלאים ממני ואין פותר אותם לי וצ"ע:

הן אמת דדברי הגמר' בעצמם המה מעומעמים וקשה הבנה דסתמא דמתניתן משמע דשולח הבערה ביד חש"ו או ביד פקח דקתני מיירי דכונת המשלח היה להוליך את הבערה למקום ידוע אשר המשלח צריך לה שם אבל אין כונת המשלח שהשליח יזיק את חבירו בהולכה זו וא"כ מאי אשלד"ע ודברי הרב ודברי התלמיד שייך כאן הלא בעצם השליחות אין עבירה כלל דהא לא שלחו להזיק את חבירו רק דההיזק בא מאליו ע"י השליח ואף דהשליח עשה ההיזק מדעת מ"מ המשלחו לא שלחו לכך ואף לשיטת רש"י ז"ל דגם בשוגג שייך הא דאשלד"ע זה הוא דוקא היכי דדעת המשלח היה לעצם השליחות ושלחו בשביל כך, רק דלא ידע שיש איסור בדבר. משא"כ באם המשלח שלחו בדבר היתר והשליח שגג או הזיד מדעתו בדבר איסור. איך יעלה על הדעת לחייב המשלח על עבירת השליח אשר המשלח לא ידע בו. ולא עלתה על לבו מעולם והלא אנו רואין בכל שליחות דאם השליח שינה ועשה דבר שלא מדעת משלחו בטל גוף השליחות דאמר ליה המשלח להשליח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ומכ"ש בשולח את הבערה ביד פקח להוליכו למקום חפצו והפקח עשה מעצמו בשוגג או במזיד והלך וביער בשדה אחר ונאכל גדיש או קמה. דאין לך עיות בשליחות גדול מזה ואיך נחייב את המשלח על עיות של השליח שהוא היה מעוות מעצמו ועל כרחך עלינו להבין כונת הגמר' דודאי אם לא נתכוין המשלח בשליחות זו להזיק את חבירו והשליח הלך והזיק לו מדעתו בזה לא עלה. על דעת הגמר' כלל לחייב את המשלח ולא זו בלבד אלא אף אם גם המשלח היה מזיד ששלחו להזיק לא עלה ג"כ על הדעת כלל לפטור את השליח מחמת שעשה ההיזק בשליחות המשלח דכיון דעליה דידיה דשליח רמיא לשלומי אין כח השליחות להפסיד להניזק ולפטור את השליח מהחיוב שנתחייב לו אך דמסתבר ליה להש"ס דמשנה דהשולח את הבערה ביד פקח דהפקח חייב ודאי מיירי בהיה השליח שוגג והמשלח היה מזיד וכגון ששלחו להשליח להדליק גדיש ידוע להם באמרו שהגדיש הזה הוא שייך לו דבשלו רשאי לעשות מה שירצה והשליח האמין לו ע"ז הלכך השליח בעצמו אין לך אונס גדול מזה. דמה היה לו למיעבד דהוא האמין להמשלח מה שהגיד לו שהגדיש שלו הוא אך דאדם מועד לעולם ואפילו שוגג ואונס חייב ואף דכלל גדול בידינו דאונס רחמנא פטריה בכל זה באדם שהזיק חידוש הוא. דחידשה תורה מקרא דפצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ולכן השליח הפקח חייב וע"ז פריך הגמר' דאם אמנם דאין מקום לפטור השליח מצד אונסו ומשום דהתורה ריבתה לחייב את האונס בנזקין אכתי נימא כיון דאין תשלומין האלה משפט השורה. דאדרבה לפי שורת הדין היה הנאנס פטור מתשלומין וככלל המסור בידינו דאונס רחמנא פטריה דחידוש הוא שחידשה התורה בנזקין לחייב את האונס בנזקין וחידוש חיוב תשלומין אלה אינם עסק ממון לדון בהם עפ"י שיקול הדעת והסברא רק דהמה כשאר חוקי תורה ונגד חק תשלומין נימא חק השליחות דשלוחו של אדם כמותו ויהיה חק התשלומין האלה חלין על המשלח ולא על השליח ולגבי השליח יהיה קיימין ככלל המסור בידינו דאונס רחמנא פטריה ועיין מה שכתבתי בזה בפ"א הלכה ט"ו מהלכות חובל ומזיק.. וע"ז משני הגמר' לדברי רב ודברי תלמוד דברי מי שומעין והכונה הוא דכיון דכל ענין שליחות הוא רק מצד חק אשר מצינו בתורה. לכן אין כחו רק בענינים כאלה הדומים לאותן האמורים בתורה דהיינו דוקא בענינים אשר אין איסור בעשיתן והמשלח בעצמו רשאי לעשותו בזה נתנה התורה הרשות בידו למסור כח עשיה זו לשליח לעשותו עבורו ולהיות כמוהו אבל בענינים אשר גוף העשיה הוא עבירת איסור אז די לנו אם הוא בעצמו עבר האיסור אבל אין לו כח למסור עשיה זו לשליח ואם מסרו לשליח הוי המסירה כלא היה וממילא אם עשאו השליח לעבירת העשיה זו חל העבירה על השליח ולא על המשלח וסברת דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דקאמר הש"ס לאו אשליח קאי וכמו שהסביר הר"ן דהלא לדעת רש"י גם בשליח שוגג אמרינן דאשלד"ע ובשליח שוגג ודאי לא שייך סברא זו שהסביר הר"ן שהשליח לא היה לו לשמוע רק לדברי הרב. דהא השליח לא ידע כלל אם הוא עובר בזה על דברי הרב רק דהכונה הוא. דכיון דעפ"י מאמר וגזרת השם עצם העשיה אשר נעשה עליה לשליח הוא איסור הרי ממילא עפ"י גזרת התורה אין מקום לשליחות כלל והוי כאלו המשלח רוצה לקיים השליחות והתורה רוצה לבטלו. ודבר מי יקום בודאי גזרת התורה דדברי הרב. ודברי התלמיד דברי מי שומעין בודאי עלינו לשמוע לדברי הרב ועפ"י דברי הרב השליחות בטלה דגזירות התורה לא הסכימה בשליחות זה וכיון דהשליחות בטלה ממילא אין לענוש את המשלח על עשיות השליח. דכמו זר נחשב בעשיה זו והאשמת העשיה בין מחמת שוגג בין מחמת מזיד כל אשר נגזר עליה הכל חל על השליח והלכך בשולח הבערה ביד פקח חייב הפקח דכיון דגוף העשיה להבעיר גדישו של חבירו הוא איסור ועבירה