יד המלך (לנדא) - ד. עח

והעושה לקי משום דעבר על מימרא דרחמנא (הארכתי במילין משום דזה הוא תוכן סברת רבא בכללא זה דכל מלתא). והנה כל זה לא שייך רק באיסור דבל יראה דבזה יש מקום לומר דלקי על הקנין שנתכוון הישראל לקנותו בתוך הפסח ומשום דאם היה הקנין מהני היה עובר עליו הלכך בזה שאסרתה התורה קניות החמץ בתוך הפסח היתה כונת התורה שלא לקנותו משום איסור דבל יראה וגם דלא להוי הקנין מחמת שהוא נגד רצון התורה משא"כ לענין איסור אכילה אם היינו אומרין דיליף שאור דאכילה משאור דראיה והאוכל חמץ של אחרים לא היה לוקה. אזי בודאי גם אם היה אחד אוכל חמץ שקנה בתוך הפסח בקנין גמור גם זה לא היה לוקה דכיון דאי עביד לא מהני. הרי לענין זה שיהיה החמץ כשלו הוי הקנין כלא הי' כלל וממילא הוי חמץ שאינו שלו ולענין איסורי אכילה לא שייך לומר דמ"מ לוקה משום דעבר על מימרא דרחמנא דהלא בשעת הקנין לא אכלו אז עדיין כלל וממילא גם בשעה שאכלה אין גם אז מקום לומר דאף דלא מהני ואין החמץ שלו יהיה לוקה על דעבר באכילה על מימרא דרחמנא דהא אם אין החמץ שלו הרי לפי ההוי אמינא דחמץ של אחרים מותר באכילה לא עבר בהאכילה על מימרא דרחמנא כלל וגדולה מזו אף אם היה אכלו אז תיכף בשעת הקניה הדעת מכרעת דלפי הה"א דאינו לוקה על אכילת חמץ של אחרים גם בזה לא היה לוקה על האכילה רק על בל יראה לבד דבלאו דבל יראה יש מקום לומר לבהקניה ורצונו להכניס החמץ לרשותו עבר בזה עצמו על מימרא דרחמנא אשר הזהירו על ככה לבל יכניס חמץ בפסח לרשותו אבל באכילה אין לפי ההוי אמינא שום מקום לומר דהיה עושה נגד רצון התורה דהא כי אכיל לאו דידיה אכל:

הלכות זכיה ומתנה פרק שלישי הלכה ו' כל הנותן מתנה על תנאי בין. שהתנה נותן בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיים המתנה ואם לא נתקיים התנאי בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל והוא שיהי' התנאי כראוי ע"כ:

נסתפקתי באם אחד מהצדדים התנה איזה תנאי והצד השני רוצה לקיימו אמנם הצד המתנה אינו רוצה בקיומו והיינו עכבה שאינו מצדו מאי דינא בזה בתנאי של קנין ממון והנה בתנאי בגט יש פלוגתא בזה בפרק מי שאחזו (דף ע"ה) בין רבנן ורשב"ג ורבינו בפ"ח מהלכות גירושין פוסק כרבנן דעכבה שאינו מצדו הוי עכבה ובהרי זה גיטך. ע"מ שתניקי את בני או תשמשי את אבא ב' שנים ומת הבן. או שאמר האב איני רוצה שתשמשני פסק רבינו דאינו גט אמנם כאן בהלכות זכיה החריש רבינו מלהורות לנו שום דבר בזה ואנחנו לא נדע אם סמך בזה על מה שכתב שם בהלכות גירושין ובהלכות אישות וכמו שכתב רבינו בעצמו בסיום הלכה זו או יש בזה איזה דעה אחרת לרבינו בתנאי קנין ממון והנה מצינו בפרק מי שאחזו (דף ע"ד) דאמר רבא מתקנתו של הלל נשמע באמר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת שלא מדעתו אינה מגורשת מדאיצטרך לי' להלל לתקוני. בבתי ערי חומה דנתינה בע"כ שמה נתינה מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הוי נתינה ע"כ הרי לנו בפירוש דגם בתנאי ממון עכבה שאינו מצדו הוי עכבה דהא בנתינה בע"כ עומדות האשה מוכן ומזומן ליתן המעות רק דהבעל אינו רוצה לקבלו ונהי דנתינה בע"כ לא שמה נתינה והוי כאלו לא נתנה מ"מ עכבת הנתינה. עכ"פ אינה מצידה. ובכל זאת אינה מגורשת א אמנם ענין זה צריך פירוש וטעם דלמה דקדק רבא להוכיח הוכחה זו מתקנתו של הלל דוקא בתנאי דגט. ולמה לא הוכיח סתם דבכל חיוב נתינת ממון יהי' באיזה מקום שיהיה נתינה בע"כ לא חשיב נתינה. וליכא למימר דמסתבר לי' לרבא דדוקא בעניני איסור דגיטין וקידושין לא חשיב נתינה בע״כ נתינה אבל בקנין ממון דעלמא חשיב נתינה דהא תקנות הלל גופא בענין ממון היה ומתקנה זו יליף רבא דבעלמא כהאי גונא לא שמיה נתינה והנה בתוס' שם בד"ה מכלל הקשו שם דאמאי הוצרך הלל להתקנה כלל הלא מבלעדי התקנה. אנו קיימינן לבהלוהו בישוב אינו יכול להחזיר לו במדבר אבל בישוב מחזיר לו בע"כ ובפירוש אמרו בפרק הזהב דכי אמר לו שקול זוזך תו לא הוי על המעות אפילו כשומר חנם והנה התוס' שם דחקו מאוד בתירוצם לחלק בין. אית ליה פסידא להמלוה או לא וחילוק של תוס' אינו מובן כלל דאם נתינה בע"כ שמיה נתינה. מה לו להלוה אם יש להמלוה איזה הפסד בנתינה זו אמנם גוף קושיתם לא ידעתי דהלא שאני בזה פרעון דמי הלואה מחזרת דמים של מכירת בתי ערי חומה דכיון דיש כח ביד המלוה לכוף להלוה לפרעו לזמנו ומוטל עליו החיוב מצד התורה לשלם חובו לזמנו ופריעות בע"ח מצוה וכופין את הלוה על כך הרי אין כלל מקום בזה לומר דנתינה בע"כ לא יהיה נתינה דאיך נאמר שאם רוצה הלוה לקיים חוב המצוה ולהסיר מעל עצמו עול השיעבוד אשר הוא תמיד ביד המלוה לאחוז בערפו לשלם נשיו יהיה הרשות ביד המלוה שלא לקבלו ויכוף את הלוה בחזקה שיהיה תמיד משעובד אליו ולהיות עבד עולם לאיש מלוה זה אינו עולה על הדעת כלל והא דבהלוה בישוב אינו יכול לכופו להמלוה לקבל פרעונו במדבר ואף דהמלוה יכול לכוף להלוה לשלם לו במדבר החם היינו טעמא משום דכשהלוהו בישוב וכשפרע לו במדבר אין הפרעון מעין ההלואה וכמו שאין הלוה יכול לכוף להמלוה לפוטרו בפרעון סך פחות ממה שהלוהו לו ואף דגם בזה יש ביד המלוה למחול להלוה וליקח ממנו פחות ממה שהלוהו בכל זאת כל כמה דלא מחל לו והלוה לא ירצה לשלם הרי המלוה כופו על ככה וכמו כן הוא בהלוהו בישוב דיכול המלוה לכופו שישלם לו דוקא בישוב אבל כשירצה הלוה לשלם לו כפי מה שהלוהו ודאי בידו לכוף להמלוה להסיר מעליו חוב השיעבוד שהוא משועבד לו אם לא שברור ההיזק להמלוה בגוף עצם דמי הפרעון וגם בזה הארכתי במקומו לבאר דברי בעל התקומות שהביא הטור בח"מ סימן ע"ד אמנם נתינה בע"כ דהוכיח רבא מתקנתו של הלל היינו בעניני נתינות כאלה שאין להמקבל חיוב הנותן בנתינה זו וכמו בתקנה זו דהלל בבתי ערי חומה להקונה שום חיוב על המוכר על חזרת המעות. ואם ירצה המוכר שלא להחזיר המעות ולהחליט הבית להקונה הרשות בידו רק דהתורה זיכתה לו זכות זה להמוכר דהיכולת בידו לחזור המעות בתום ולקחת ביתו בהחזרה ובזה שפיר יש מקום לומר באם יש הקונה להשמט א"ע ולמנוע הזכות זה מהמוכר הרשות בידו אנו יכולים לכופו להקונה שיהיה מעותד ומזומן לזכות המוכר ולכן הוצרך הלל לתקן שיהיה המוכר חולש מעותיו אל הלשכה להקונה בע"כ כ' ודייק רבא מזה מדהוצרך הלל לתקנה זו שמע מיניה דבעלמא כל כי האי גונא שאין החיוב הנתינה מוטל על שני הצדדים וכגון דהרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דגם בנתינה