יד המלך (לנדא) - ד. עז

דהרי חזינן דהתורה חייבתה עונש מלקות על עשיה זו ואף דלא אהני מעשיו וכיון דאין מקום לעונש המלקות אשר חייבתו התורה על עשייה זו הרי ע"כ אנו מוכרחין לומר דע"ז גופא נתחייב מלקות על דעבר בעשיתו זו על מימרא דרחמנא. משא"כ בגנב ומכר בשבת דהעונש הוא מצד הגנבה ומכירתה. וביטול המכירה הוא מחמת עבירה אחרת שעבר בהמכירה וכיון דהמכירה בטלה מצד עבירה אחרת ולא מצד עבירת הגנבה יכול להיות דאם בטלה המכירה ולא אהני מעשיו מצד איסור שבת לא נתחייב בתשלומי דו"ה אשר חייבתו התורה מצד איסור מכירת הגנבה. וחיוב זה של תשלומי דו"ה הנאמר בתורה הוא במכירת כל גנבה דעלמא הנמכר בחול דאהני מעשיו אמנם זאת תמוה ועומד דהא אליבא דר"נ דקיי"ל כותי' לא בעינן בחיוב דו"ה דמכירה דליהני מעשיו כלל וכמו שביארתי וצריכין אנו לומר דהוכחת הש"ג והש"ך הוא רק משינויא דר' פפא דמשני אהא דפריך הגמ' וכיון דלא אמרינן זיל שלים אישתכח דמכירה לאו מכירה, ופירש רש"י שם ואמאי קרי לי' מכר ומשני רב פפא דמיירי באמר זרוק גנבתך לחצרי כו'. ובהאי גונא חייב בדמי המכר ושפיר קרי לי' מכירה ומזה הוכיח הש"ג והש"ך דאם אמרינן דאם יש איסור חילול שבת במכירה בטלה המכירה מצד כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ מה משני רב פפא הא גם באמר זרוק גנובתיך לחצרי ג"כ בטלה המכירה ומשום דעבר אמימרא דרחמנא ואף דגם בזה נתחייב בדו"ה בכל זאת עכ"פ קאי וקיימי קושיות הגמרא כיון דמכירה לאו מכירה הוא אמאי קרי לי' מכר וניחא בזה הא דתמוה על מאורות הגדולים האלה דלמה לא הוכיחו בפשיטות דמקח הנעשה בשבת נהמקח קיים מפשטא דמתניתן דטבח ומכר בשבת טבח ומכר ביוה"כ דחייב דו"ה ומדמחויב בדו"ה ש"מ דהמכירה קיימת ולפמ"ש ניחא. דכיון דאנן קיי"ל כר' נחמן דלענין תשלומי דו"ה לא בעינן במכירה אהני מעשיו לכן שפיר אין ממתניתין שום הוכחה כלל דאף אם המכירה בטלה מ"מ חייב בדו"ה בכל ענין ולא הוכיחו רק מרב פפא דרצה ליישב לשון הברייתא באופן דהמכירה יהיה מכירה ואם לא מהני מקח הנעשה בשבת הרי בטלה המכירה בכל ענין ואמאי קרי ליה מכר אמנם בכל זאת גוף סברת הסמ"ע שהסביר לחלק במקח הנעשה באיסור בין שהאיסור הוא במקח עצמו וכגון שנשבע שלא למכור ומכר דהמקח בטל וכרבא דאי עביד לא מהני. ובין היכי שאין איסור בעצמו של מקח רק מצד הזמן אשר נגמר הקנין בו וכמו בקנין מקח הנגמר באיסור שבת יע"ש בהסמ"ע שהאריך בזה. לא ידעתי אכתי איך יוצדק לסברתו פסקו של רבינו בפ"א מהלכות חמץ ומצה שכתב שם דאינו לוקה על בל יראה אלא א"כ קנה חמץ או חמצו בתוך הפסח ואיך משכחת כלל שים קנין או זכיה לישראל בחמץ תוך הפסח הלא בקניה זו שזכה בהחמץ והכניסו ע"י כך לרשותו עובר בזה בלאו דלא יראה ובזה נשאר התמי' עומדת דנימא דהקנין לא מהני כלל דהא בחמץ בפסח האיסור הוא בעצם גוף הקני' ואין לומר דאין הכי נמי דהקנין לא מהני ומ"מ כתב רבינו דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא וכסברת רבא דלא מהני והא דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנא דסברת רבא זו לא שייך רק באיסורים פרטים אשר נאמר בהם הלאו בפירוש וכמו באונס שגירש או בתורם מן הרעה על היפה וחובל בגד אלמנה דבכל אלה וכדומה להן דאף דלא מהני פעולתן ומשום דהעשיות נעשו באיסור דהתורה אסרה. לאותן עשיות בכל זאת הלא גם התורה ידעה גזרתה בכך דאותה עשיה לא מהני ומפני מה כתבה התורה לשון האיסור באזהרת לאו אם לא דהתורה רצתה שני ענינים באזהרת איסור זה ענין אחד דהעשיה לא יהיה מהני מחמת איסור שבה. וענין השני דמ"מ יהיה העושה חייב מלקות משום דהוא עכ"פ עבר בעשיתו על לאו הנאמר בתורה משא"כ הלאו דבל יראה דלא מצינו מפורש בתורה דקניות חמץ יהיה אסור בפסח רק דלא יהיה חמץ ברשותו ויש בידינו לומר בזה כיון דהקני' שקנה חמץ בפסח לא מהני מצד דעבר אמימרא דרחמנא אזי ממילא הוי כאלו אין החמץ ברשותו כלל והקני' הוא כלא היה ועל מה יהיה חייב מלקות ומחיוב מלקות אשר רצתה התורה לחייבו על לאו זה דלא יראה אכתי אין ראיה דהתורה רצתה לחייב מלקות את הקונה חמץ בתוך הפסח דנוכל לומר דכונת התורה בחי במלקות של לאו זה הוא רק בהי' מונח החמץ אצלו מקודם פסח או שחמצו בתוך הפסח דבזה לא שייך לומר דאי עביד לא מהני אבל בהכניסו לרשותו בתוך הפסח ע"י איזה קנין ולרבא דלא מהני הקנין ומשום דהתורה אסרתו להקנין ממילא גם מלקות לא יתחייב ובזה לא שייך סברת חילוקו של הסמ"ע דהא בקני' זו של חמץ בפסח האיסור הוא בגוף הקני' ואף שהאיסור הוא ג"כ מצד הזמן, שהוא בתוך הפסח מ"מ עכ"פ באותן הימים העבירת הלאו הוא מצד הכנסת החמץ לרשותו וצ"ל דמסתבר ליה לרבינו. דאין שום חילוק כלל ובכל אופן אשר עבר ע"י איזה עשיה אמימרא דרחמנא בין שהלאו נאמר בפרטי על עשיה זו או שנאמר בכללי בכל ענין אף דלא מהני העשיה מ"מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וגם בקונה חמץ בתוך הפסח אף דהלאו לא נאמר בפרטי בקנה בתוך הפסח מ"מ כיון דהוא רצה בעשיה זו להכניס החמץ לרשותו הרי נקי משום דעבר אמימרא דרחמנא:

וניחא בזה הא דהקשו על רבינו בדין זה דהקונה חמץ בתוך הפסח דלוקה משום דהקני' בתוך הפסח הוי לאו שיש בו מעשה. ואכתי אמאי לקי. על עיקר לאו דבל יראה הלא הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו ולפי מה שנתבאר ניחא כיון דאנן קיי"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד לא מהני הרי ממילא בקנה חמץ בתוך הפסח הקנין בטל והחמץ אינו שלו רק דמ"מ מה שנוגע לענין עבירת הלאו שפיר לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכסברת רבא משא"כ עשה דתשכיחו דאינה מוטל עליו רק בחמץ שלו הרי ממילא לא משכחת עשה זו רק בחמץ שהיה לו קודם פסח אבל בקנה חמץ בתוך הפסח כיון דלסברת רבא דאי עביד לא מהני לא משכחת כלל קנין בחמץ בתוך הפסח להכניסו לרשות הקונה שיהיה שלו הרי ממילא לא משכחת כלל בחמץ כזה עשה דתשביתו וכיון דלא לקי על הלאו רק משום דעבר על מימרא דרחמנא אבל החמץ הנקנה אינו שלו ואין בו חלות עשה דתשביתו הרי ממילא אין במלקות זה שום ניתק לעשה כלל הן אמת דבדבר זה גופא יש לספק טובא לרבא דקיי"ל כותי' דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אי אמרינן כן גם לקולא דהיינו שע"י זה שלא יהיה מהני מעשיו יצא מזה קולא להעובר אם גם לענין זה אמרינן דלא מהני או דלמא דהשתא דחזינן דאף דלא אהני מעשיו בכל זאת גזרה התורה שיהיה לוקה על דעבר אמימרא דרחמנא הרי אנו רואין דגזרת התורה היה להחמיר על העובר אפשר דכמו כן הוא לכל חומרות היוצא ממעשה העבירה אמרינן דלחומרא אהני מעשיו ולפי זה אף עשה דתשביתו היה מוטל על הקונה חמץ דלענין חובת העשה שיהיה מוטל עליו אהני מעשיו אף דעבר אמימרא דרחמנא וחפשתי הרבה ולא הונח לי דעתי לעמוד על בירור הדבר בזה עתה מצאתי ראיה נכונה דלמ"ד דאי עביד לא מהני אף לקולא לא מהני מהא דפרק התכלת ( דף מ') דאמר רבא הטיל לבעלת שלשה והשלימה לארבעה פסולה משום תעשה ולא מן העשוי ופרכינן ומי אמרינן תעשה ולא מ"ה והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ופירש רש"י לעולם. שלא לצורך מן העשוי קרינן ביה והכא היינו טעמא להכי מתכשרי בבתראי דקעבר על בל תוסיף כי עבדינהו ולא הוי מעשה. דכיון דעבר על דברי תורה לא מיקרי מעשה הילכך כי פסיק לקמאי אז הוי עשיתן דבתראי עשיה ע"כ. הרי לך בפירוש דקשירה דכתראי דעבר בהו על בל תוסיף לא מהני אף לקולא דהא בהא דלא מהני מיתכשרי הציצית. ע"י זה כאשר פסק לקמאי דאם היה מהני לחומרא אף דעבר על ד"ת גם כאן היה לחומרא הקשירה דבתראי מן העשוי וגם כי פסק לקמאי היו פסולין הבתראי אף דבשעת עשייתן עבר בהם על בל תוסיף ורבות מחשבות יש לי בענין זה ואאריך בזה אי"ה במקום אחר ועיין מה שכתבתי בפ"א מהלכות חמץ ליישב דעת רבינו דגם בחמצו בתוך הפסח חייב מלקות ואין גם בזה לאו הניתק לעשה:

ועפ"י דברים האלה ירוח לנו ליישב בדרך ישר קושית התוספת פרק כ"ש (דף כ"ט) ד"ה בדין שהקשו שם וז"ל וקשה הא א"א שלא יהיה שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי. החמץ הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי הוא חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו יע"ש שדחקו בתירוצם ולפמ"ש מיושב קושיתם בדרך מרווח. דאף אם נתנו הנכרי במתנה החמץ לישראל והישראל נתכוין לזכות בו להיות שלו מ"מ לפי מה דקיי"ל כרבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין שום קנין וזכיה מועלת לחמץ בפסח להקנותו או לזכותו לישראל להיות כשלו דכיון דע"י קנין וזכיה זו עובר הישראל בבל יראה, ורחמנא בטלה לקנין זה בכח דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אך דמ"מ על לאו דב"י לוקה ומשום דעבר על מימרא דרחמנא ואף דלא מהני עשיתו מ"מ כיון דאם התורה לא אסרתה לעשיה זו היתה מהני הלכך נכלל באיסור זה שאסרתה התורה לזו העשיה שתי ענינים יחד האחת דלא יעשנה והשנית דאם יעבור ויעשה לא תהיה העשיה מהני ויהיה לוקה והלכך אם עבר ועשה נתקיימו בו שני חוקי התורה האלה דלא מהני העשיה משום דנעשה נגד רצון התורה