יד המלך (לנדא) - ד. עט

הברירה ביד האשה באם אינה רוצות ליתן ולבטל הגט הרשות בידה הלכך גם אם אין הבעל רוצה לקבל המעות והיא נותנת לו בע"כ לא שמיה נתינה וכמו כן גם בתנאי כזה בכל קניני ממון היכי דאין הנתינה חיוב על שני הצדדים רק דצד אחד רוצה לקיים התנאי בכדי לקיים הקנין בעינן גם רצונו של הצד השני לקבל המעות ואם אין הצד השני רוצה לקבל ולקיים התנאי בכך אין הנתינה אליו בע"כ שמיה נתינה ועיין בהר"ן פרק מי שאחזו דכתב דגוף הדין של נתינה בע"כ לא איפשיטא מסוגיות הגמר' אם הוי נתינה או לא וקיימי בספיקא ובממונא אין מוציאין ממון מיד המוחזק יע"ש וכיון דחזינן דלענין נתינה בע"כ אין סברא להקל בממון יותר מבאיסור ממילא גם בעכבה שאינו מצדו ג"כ ממון ואיסור שוים הם וכיון דבתנאי גיטין וקידושין פוסק רבינו כרבנן דרשב"ג דעכבה שאינו מצדה הוי עכבה גם בתנאי של קנין ממון כן הוא:

איברא דאנו רואין דבפ"ח דגירושין הלכה כ' פוסק רבינו בעכבה שאינו מצדה דאינו גט והיינו דאינו גט כלל מדאוריית' ואם נשאת תצא והולד ממזר.. ובהלכה כ"א פוסק בנתינה בע"כ דצריכה ליתן לו המעות מדעתו ואם נתנה לו בע"כ הרי זה גט פסול ולפום כללא דכייל רבינו דכל היכי דכתב שהגט פסול היינו מדרבנן ואם נשאת הולד כשר הרי לנו בפירוש דיש חילוק לדעת רבינו בין נתינה בע"כ ובין עכבה שאינו מצדה הן אמת דדעת רבינו זאת צריכה טעם וסברא דהנה לדעת רבינו קיל טפי נתינה בע"כ דאינו אלא פסול דרבנן מעכבה שאינו מצדה דאינו גט מדאוריית' ובסוגיות הגמר' נראה להיפך דלהאי לשנא דהוכיח רבא מתקנתו של הלל דבעלמא נתינה בע"כ לא הוי נתינה ובודאי להאי לישנא אף רשב"ג סובר כן דלא יחלוק רשב"ג על הלל זקינו ורבו והרי חזינן בעכבה שאינו מצדו סבר רשב"ג דאינו עכבה ודבר זה צריך עיון מאוד בדעת רבינו:

וראיתי בתוס' שם במתניתן (דף ע"ה), ד"ה כלל שהקשה שם הרב ר' אלחנן. על הא דרשב"ג דעכבה שאינו מצדה לא שמיה עכבה דא"כ אמאי קאמר רבא לעיל דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה והלא עכ"פ העכבה אינו ממנה. והלכה כרשב״ג במשנתינו יע"ש שנלחצו בתירוצם והנראה לדעתי לישב ענין זה. דהנה בעכבה שאינו מצדה יש שני עניני תנאים האחד היכי דהמתנה התנה תנאי כזה אשר השאיר תמיד הכח בידו שיהי' בבחירתו אח"כ לעכב קיום התנאי וכגון בע"מ שתתני לי מאתים זוז ואם נתינה בע"כ לא שמיה נתינה ובעינן דעת הבעל שיקבל המעות מרצונו אזי ממילא אמרינן דכך היתה דעת הבעל בשעה שהתנה להשאיר היכולת בידו לבטל הגט ע"י שיעכב בקיום התנאי וסמך דעתו על זה דמבלעדו ורצונו לא יוכל בשום אופן להתקיים התנאי בעל כרחו דהא נתינה בע"כ לא שמיה נתינה והלכך בתנאי כזה אף רשב"ג מודה דאף דמצד הסברא עכבה שאינה מצדה לא הוי עכבה בכל זאת בתנאי זה הוי עכבה דהוי כאלו התנה בפירוש שיהיה בידו עדיין לבטל הגט קודם קיום התנאי אם לא ירצה בו וכמו אם היה מתנה על שני דברים האחד הקיום של גוף התנאי והשנית שבהקיום זה עצמו יהיה הברירה בידו אם ירצה שיתקיים או לא וכיון דבשעת התנאי היה בידו להתנות כל מה שירצה לכן אם אין הבעל רוצה אח"כ בקיום התנאי אף דמצד עצם מניעות קיום התנאי לא היה הגט בטל ומשום דהעכבה אשר איננו מצדה אינו עכבה מ"מ בטל הגט מצד זה שאין הבעל רוצה בקיום התנאי וממילא הרי הוא רוצה בזה בביטולו של הגט. והרי כך היה דעתו בשעת נתינת הגט דיהיה זה בידו וכיון דבשעת נתינה היה בידו להתנות כל מה שירצה. הלכך לרבא דאמר לעיל נתינה בע"כ לא שמיה נתינה אזי ממילא בהאי גונא גם רשב"ג מודה דעכבה שאינה מצדה הוי עכבה והא דאמר רשב"ג במתניתן דעכבה שאינה מצדה לא הוי עכבה לא קאי רק על תנאי דע"מ שתשמשי את אבא ואמר האב אי אפשי שתשמשני בזה סובר רשב"ג דכיון דהיא רוצות לשמשו רק העכבה הוא מצד האב. אזי מצד הסברא הוא דעכבה שאינה ממנה אינה עכבה דבתנאי זה לא שייך לומר דבשעת התנאי היה דעת הבעל להשאיר בידו יכולת לבטל הגט ע"י עיכוב קיום התנאי דהלא גם העיכוב עצמו אינו ביד הבעל. רק ביד האב ואיך ידע הבעל מה יהיה בדעת האב אם ירצה בשימושה או לא ולפיכך בתנאי כזה נתן הבעל הענין מידו ותלה החלטות קיום הגט רק בקיום התנאי לבד אבל לא בדעתו וכיון דהאשה קאי וקיימה לקיים התנאי ואין העיכוב מצדה רק דהאב אינו רוצה בשימושה ומה יש לה לעשות ולפיכך מסתבר ליה לרשב"ג בזה. דגוף העכבה מצד עצמה כיון דאינה מצדה אינה עכבה והוי כאלו נתקיים התנאי וממילא גם הגט קיים ובעל מנת שתניקי את בני דאף דבתנאי זה תלה הדבר ברצונו אם ירצה להניח אותה להניקו או לא מ"מ במת הבן שפיר מסתבר לרשב"ג דכיון דאין העכבה מצדה אזי באופן כזה אינה עכבה דבזה לא שייך ג"כ לומר דבשעת התנאי. היה דעתו על כך להשאיר עיכוב קיום התנאי בידו דהא במת הבן לא נעשה העיכוב מחמתו ומרצונו רק במקרה מות אשר קרה להתינוק ומהיכן ידע הבעל בשעת התנאי פגעים ומקריים העתידים לבוא להתינוק בתוך משך ימי הנקה ואף אם עלה על דעתו בשעת התנאי חשש מקרה מות של התינוק מ"מ אין מקרה זו בידו שנוכל לומר שהשאיר היכולת בידו לבטל הגט ע"י מקרה זו רק שמחמת מיתת הבן נתעכב קיום התנאי מעצמו וכיון דאין עיכוב זה בכח כונת הבעל הלכך גם בזה אין מקום לבטל הגט מכח דעתו של הבעל רק מצד עצם מניעות קיום התנאי ורשב"ג סובר דכל מניעות קיום התנאי שאינה מחמתה אינה עכבה לכן במת הבן מגורשת והלכך שפיר לרשב"ג אף דבתנאים כאלה שאין קיום התנאי תלוי בדעת המתנה סובר דכל עכבה שאינה מצדה אינה עכבה בכל זאת בתנאי. קבלות ממון שפיר מצי סבר דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה וכלישנא קמא דרבא וכיון דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה אזי ממילא תלוי קיום התנאי בדעת המתנה וממילא גם עכבה שאינה מצדה הוי בתנאי זה עכבה וכמו שביארתי והנה כל זה הוא להך לישנא דרבא סובר דנתינה בע"כ לא שמיה נתינה אמנם להך לישנא דסובר רבא דנתינה בע"כ שמיה נתינה אזי אליבא דרשב"ג עולה בכל ענין מלתא דרבא בדרך נכון מאוד דעדיף כח הצד השני אשר הותנה עליו בתרתי. דקיום התנאי בע"כ של המתנה הוי קיום ועכבה אשר הוא מצד המתנה אינה עכבה ואולם גם אליבא דרבנן עולה יפה מלתא דרבא וללישנא בתרא מסתבר ליה לרבא דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעכבה שאינה מצדה אין לזה שום ענין כלל עם נתינה בע"כ ובנתינה בע"כ אף רבנן סוברים דכיון דעכ"פ נתקיים התנאי מה לי אם נתקיים ברצון או בע"כ אבל בעכבה שאינו מצידה סבירא להו לרבנן להיפוך דכיון דהוא תלה הגט בקיום התנאי והרי עכ"פ לא נתקיים ואף דמניעות הקיום לא היה מצידה רק מצד הבעל מה לנו בכך מאיזה צד היה המניעה הרי עכ"פ לא נתקיים והוא נתן הגט על תנאי של הקיום ורבינו פוסק בעכבה שאינה מצדה כרבנן דרשב"ג דהוי עכבה ובנתינה בע"כ פוסק כלישנא בתרא דרבא דשמיה נתינה ומדאוריית' הוי גט רק מדרבנן יש לחוש ללישנא קמא דרבא ולפסול הגט מדבריהם:

ויבואר בזה דקדוק לשון המשנה דברישא בלא קבע זמן נקט מת האב או שמת הבן במניעות קיום התנאי של תרויהו שימוש האב והנקת הבן רק דהיינו דבמניעות קיום התנאי אשר ע"י מיתה של האב או הבן הרי זה גט ובסיפא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן נקט בהנקת הבן רק מת הבן לבד כמו ברישא ובשימוש האב הוסיף עוד אופן של מניעות קיום התנאי ונקיט מת האב או שאמר האב איני רוצה שתשמשני. והנה ברישא לא הוי מצי למינקט כלל האי בבא באב דאמר דאינו רוצה דכיון דברישא לא קבע זמן הרי אף דאמר האב איני רוצה מ"מ אינה מגורשת דיש לחוש שמא אח"כ ירצה שתשמשו והיא לא תרצה וכמו במקדש אשה ע"מ שירצה אבא ועיין בכ"מ בפ"ז מהלכות אישות מה שהביא שם בשם הר"ן אמנם בסיפא קשה דלמה שינה במתניתן למינקט הוספת אופן של מניעות קיום התנאי זה דאמירת אינו רוצה גם הלא בחדא מחתא כללה המתניתן לתרויהו לשימוש האב והנקת הבן. ולמה במניעות קיום התנאי שינה המתניתן ולא נקט בהנקת הבן רק המניעה מחמת מיתת הבן לבד ובאב נקיט ב' מניעות האחת ע"י מיתת האב והשנית באמר האב איני רוצה. ולמה לא נקיט גם בהנקת הבן או שאמר האב דאינו רוצה בהנקת בנו. ולפמ"ש יש לצמצם בזה כונה נכונה ועמוקה דודאי ניחא ליה למתניתן יותר למנקט ולבאר אופנים שונים אשר על ידם נתעכב התנאי מלהתקיים והלכך נקיט באב שתי המניעות מיתת האב וגם אם אמר דאינו רוצה משא"כ בהנקת הבן לא היה אפשר למתניתן למנקט מניעות קיום התנאי באם אמר הבעל דאינו רוצה בהנקת בנו. דבזה לא הוי פליג רשב"ג דדוקא במניעות קיום תנאי הבאה מחמת מיתת הבן דמניעה זו אינה ביד הבעל והיא באה במקרה והלכך אין בזה העיכוב מצד רצון המתנה רק מצד מניעות קיום התנאי מצד עצמו ובזה שפיר פליג רשב"ג דמסתבר ליה דכל עכבה שאינה מצדה אינה עכבה. משא"כ במניעה הבאה מחמת רצון המתנה וכגון דאמר הבעל דאינו רוצה בהנקת בנו דמהמניעה זו ידע הבעל בשעה שהתנה התנאי. שהוא תלוי בבחירתו והשאיר אז בידו הכח. והיכולת שלא ירצה ולמנוע קיום התנאי ולבטל עי"ז הגט והוי כמו אם התנה ואמר ע"מ שארצה