יד המלך (לנדא) - ד. סו

של הלוקח אשר ביד המוכר למוקמי החפץ הנקנה ביד הלוקח משא"כ באתנן דאחר דתקנו רבנן דאין כסף קונה הרי לענין עצם הקנין לא קנתה הזונה הטלה המובטח לה באתננה וגם אין הבועל צריך לשלם לה מעות מחיר הטלה דהא מעולם לא הבטיח לה שום הבטחה אחרת זולת הטלה לבד והטלה לא קנתה ועל מה יחול על הבועל חיוב אחר וכיון דאחר תקנת חכמים שתקנו דכסף אינו קונה אין לה להזונה על הבועל שום חיוב לא על הטלה ולא על שום מעות אחר ואיך שייך בזה לומר דלענין הנוגע לאיסור אתנן אוקמוהו רבנן אדאורייתא דלענין זה יהיה מועיל קנין הכסף והלא איזה חיוב כסף נשאר עוד על הבועל שיהיה מועיל לענין איסור ואין לומר דכיון דקנין הטלה באתנן נוגע לאיסור נוקמיה גם זה לענין זה אדאורייתא שיהיה גוף הטלה קנויה להזונה שיהיה שייך לה בקנין כסף וממילא תאסר בכך גם למזבח דא"כ בחיוב זה עצמו של נתינות הטלה הדר יהיה הדין דאורייתא מתנגד לתקנת חכמים דלתקנתם דהפקיעו קנין כסף אין הבועל חייב ליתן לה הטלה וע"י האיסור תורה יהיה.. מחויב ליתן לה הטלה והיכי דהאיסור חורה מתנגד להתקנה הפקיעו חכמים קנין כסף לגמרי ואף לחומרא אינו מועיל גם בדין השני לענין מעילה לגבי קניות חפץ מהדיוט בכסף הקדש שפיר פסק רבינו דכל כמה דלא משך אין בו עדיין דין מעילה דלא שייך לומר בזה דלענין חומרא דאיסור מעילה אוקמוהו רבנן אדין תורה דהא לענין עצם הקנין של גוף החפץ הנקנה בהכסף של הקדש בודאי אין הקנין מועיל כלל ושניהם המוכר והלוקח יכולין לחזור בו דלגוף עצם תועלת הקנין לענין חזרה ודאי גם חומרא של איסור אינו מועיל דלענין עצם תועלת הקנין אין לך התנגדות גדולה של הדין תורה להתקנה יותר מזה דמדאורייתא מועיל הקנין ומצד התקנה אינו מועיל ובכגון זה עקרוהו חכמים להקנין לגמרי, אף לענין איסור וכמו שביארתי וכיון דלענין חזרה אין קנין כסף מועיל לאחר התקנה בשום אופן אזי ממילא. לאחר התקנה אין בו איסור מעילה כלל דהלא אינו מועיל עד שיהנה וכיון דאין גוף החפץ קנויה לו מה לי אם אינו קנויה לו מדאורייתא או מתקנת חכמים ועכ"פ כיון דאותו החפץ שקנה בכסף הקדש אינו שלו הרי לא נתקיימה מחשבתו ואינו יכול להשתמש בו כמו שאין בידו להשתמש בחפץ אחר של אחרים ואיזה הנאה מגיע לו להלוקח בקנין הזה ואיזה איסור מעילה שייך בזה וכיון דלאחר תקנות חכמים לא שייך בו מעילה כלל ממילא אין מקום לומר דלענין איסור מעילה אוקמוהו רבנן אדין תורה דאם אין כאן עצם הקנין אזי ממילא אף מדאורייתא אין כאן איסור מעילה כלל ואל תשיבני מדין הראשון שכתב רבינו לפני זה בנותן פרוטה של הקדש לבלן דאעפ"י דעדיין לא רחץ מעל הרי לנו דמעל בהקנין עצמו בלא קבלת הנאה כלל דהלא ביאר לנו רבינו טעמו בצדו שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה והכונה הוא דהבחירה למלאות רצונו כאשר ירצה זה גופא מיחשב הנאה ואע"ג דעדיין לא רחץ מה שאין כן בקנין כסף בלא משיכה דרבנן עקרוהו להקנין לגמרי ולא קנה כלל ואין שום בחירה ביד הלוקח להכריח את המוכר לקיים מקחו הרי אין כאן שום הנאה להיות חל עליו איסור מעילה:

פרק ו' הלכה ט"ו ט"ז האומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר והחזיק הזוכה לו בקרקע יש לנותן לחזור בשטר עד שיגיע ליד בעל מתנה ואעפ"י שאינו יכול לחזור בשדה אמר להם זכו בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר אעפ"י שהחזיקו לו בשדה חוזר מזה ומזה עד שיגיע שטר המתנה לידי מקבל המתנה ע"כ:

וכתב ה"ה ע"ז וז"ל ובבא הראשונה חוזר בשטר כל זמן שלא נמסר לפי שעדיין לא עשו שליחותן ואתי דיבור ומבטל דיבור ואינו חוזר בשדה שהרי נגמר שליחות השדה ואין זה תלוי בזה ולפיכך השדה שלו ואין כותבין לו השטר ובבא השניה כיון שאומר ע"מ נמצא תלוי זה בזה ואין לזכיות השדה גמר בלא כתיבת השטר וכיון שאין זה אלא שליחות והוא חוזר בשטר נתבטל הכל וזה אפילו בשטר מקח הוא כמו שהביאה בהלכות מכירה וכתב הרמב״ן ז"ל חוזר בזה ובזה מהא שמעינן דתנאי להנאות מקבל תנאי הוי ולא בעינן בהא דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן ובתנאי של ב"ג וב״ר היה התנאי להנאות נותן והמעשה להמקבל היה דהא הכא ע"מ שתכתבו לו קאמר והוי תנאי ושמעינן מינה שדי מכורה לך שדי נתונה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה עכ"ל ה"ה. והנה כונת הרמב"ן הוא דלא תימא דכיון דכל ענין תנאי לא ידעינן רק מן תנאי דבני גד ובני ראובן בעינן דוקא דומיא תנאי דהתם דמשה רבינו היה המתנה בשביל ישראל לטובת ישראל וכמו כן בכל תנאי הוי אמינא דבעינן דוקא שהמתנה יתנה לטובת עצמו אבל לא לטובת צד השני לכן השמיענו הרמב"ן ז"ל דמגמרא זו מוכח דאף דהמוכר מתנה לחזק ולאמת המכירה בנתינת שטר דתנאי זה לטובת הלוקח הוא מ"מ כל שהוא דרך תנאי הרי זה קיים ומבטל המעשה ונסתפקתי בתנאי זה שהתנה המוכר לטובת הלוקח וכמו כן להיפך אם יכול הלוקח שהותנה התנאי לטובתו למחול התנאי ולבטלו מפני שהוא טובת עצמו וכמו שפסק רבינו בפ"ו מהלכות אישות הלכה כ"ג או דלמא דהתם דוקא דהמתנה בעצמו הוא המבטל אבל הכא מה בכך שהתנאי הוא לטובת הלוקח הלא בכל זאת הלא הלוקח לא התנה רק המוכר התנה התנאי ודלמא המוכר מקפיד דוקא על קיומו ועל תנאי כן דוקא מכר לו ואין ביד הלוקח לבטלו והנה פשטת דין זה דע"מ שתכתבו לו את השטר מורה דהלוקח אינו יכול לבטל תנאי שהתנה המוכר אף דהתנאי הוא לטובת הלוקח דהא אף בהחזיק הלוקח בהשדה יכול המוכר לחזור והרשות בידו שלא לקיים התנאי ולבטל ע"י זה גם המכירה ואם נאמר דכל תנאי שהוא לטובת הלוקח אף שהמוכר התנה אותו יש ביד הלוקח לבטלו א"כ איך יש ביד המוכר לבטל המקח. ע"י מניעות קיום התנאי והלא יכול הלוקח לבטל ולמחול קבלות השטר אשר הותנה לטובתו ויהיה המכירה קיימת בכך ואין לומר דמיירי דגם הלוקח מתרצה בחזרת המקח. ולכן אינו רוצה למחול התנאי אך דבלתי מניעות קיום התנאי לא מהני אחר גמר הקנין חזרת שניהם דכשנגמר הקנין נשאר לעולם השדה ברשות הלוקח עד שיחזור המוכר ויקחנו ממנו בקנין מחדש. ואף חזרת שטר מכירה שמחזיר הלוקח למוכר לא מהני לבטל הקנין שנגמר על ידו אבל ע"י מניעות קיום התנאי וכאשר יקפידו שניהם המוכר, והלוקח בקיומו יבוטל גוף הקנין מעיקרא דמלבד דזה דוחק גדול אלא דגם לשון חוזר בשניהם אינו סובל כונה זו דהמשמעות הוא דהמוכר יכול לחזור תמיד בין בהסכמת הלוקח או לא. ואף אם הלוקח רוצה למחול על טובתו לא מהני וקפידת המוכר לחודא סגיא לבטל המכירה ע"י מניעות קיום התנאי:

ונתתי אל לבי להבחין הענין בבחינת הסברא וראיתי דלדעת רבינו בפ"ד הלכות אישות שהבאתי דבכל התנאים ואף תנאי דלאו של ממון יכול המתנה לבטלו, ועל כרחך טעם הענין הוא דכיון דכל עיקר התנאי לא הותנה רק מרצונו ובדיבור של המתנה וכי רוצה אח"כ לבטלו יהיה. איזה תנאי שיהיה אתי דיבור האחרון של הביטול ומבטל דיבור הראשון של התנאי ולטעם זה שפיר שייך לומר דאין כח ביטול הדיבור הזה רק להמתנה בעצמו דדיבורו האחרון מבטל דיבורו הראשון דבשני דיבורים של אדם אחד הסותרים זה את זה אנו קיימינן דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל בשני בני אדם אין בכח דיבורו האחרון של צד השני לבטל דיבורו הראשון של האיש המתנה ואף שהדיבור הראשון היה לטובתו של צד השני בכל זאת אין כח ביד הצד השני לבטלו דכיון דהשני הדיבורים משני בני אדם היו לא שייך בזה סברא דאתי דיבור ומבטל דיבור. הרי ממילא הדיבור הראשון של המתנה יהיה לאיזה טובה שיהיה הוא תמיד בתקפו עד שהוא בעצמו יבטלו אבל לדעת הרשב"א שהביא הרב המגיד שם דגם המתנה בעצמו אינו יכול לבטל רק תנאי ממון לכד ולדיעה זו אין הטעם כלל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור רק דהטעם הוא דהביטול בזה הוא כאלו אמר הריני כאלו התקבלתי ומש"ה בכל תנאים אחרים דלא שייך בהו סברא זו דהתקבלתי גם המתנה בעצמו אינו יכול לבטל וכיון דלדעת הרשב"א גם בביטול תנאי ממון של המתנה בעצמו אין שום העדפות כח בביטולו מחמת שהוא בעצמו היה המתנה דהא כל תנאים אחרים שאינם תנאי ממון אף הוא בעצמו אינו יכול לבטל ובתנאי נוגע לממון מהני הביטול משום דיכול זה שהתנאי הוא לטובתו לומר הריני כאלו התקבלתי ולפי טעם זה מה לי אם התנאי הוא לטובת המוכר והמוכר מבטלו בסברת. דהריני כאלו התקבלתי או דהתנאי הוא לטובת הלוקח והלוקח אומר דהריני כאלו התקבלתי ומבטל התנאי בכך:

ולפיכך כיון דדין זה דע"מ שתכתבו לו השטר הוא פשוט בפ"ק דקדושין (דף כ"ו) ובפרק הספינה. (דף ע״ז) דהמוכר יכול לחזור בשניהם. ולבטל גוף המכירה וסתמא דגמרא מורה דאף אם הלוקח מוחל התנאי ורוצה לקיים המקח מבלעדי התנאי בכל זאת בטל המקח מצד חזרתו של המוכר, הרי מוכח מזה כדעת רבינו דהריני כאלו התקבלתי אינו מועיל כלל לביטול התנאי והא דהמתנה בעצמו יכול לבטל התנאי. הטעם הוא משום