יד המלך (לנדא) - ד. סה

לנפשיה ואין בו רק שליחות לבד וכיון דאין שלד"ע הרי אף שהשליח מסר אח"כ הגנבה ליד המשלח בכל זאת. עכ"פ בשעת הגנבה לא היה להמשלח שום צד זכיה בהגנבה ולכן שפיר כתב הריב"ש דבשליח אף שגנב מדעת משלחו ומסר הגנבה ליד המשלח לא נתחייב המשלח ע"י השליח בכפל ודו"ה. וגם לא נפסל על ידו אבל באם זה שנטל חלקו מהגנב. היה שותף עם הגנב והגנב גנב בשביל שניהם מדעת שניהם. גם הריב"ש סובר דכיון דבאופן זה נתחייב בדו"ה ע"י גנבת שותפו וקבלת חלקו מידו בודאי גם נפסל על ידו בכך ואולם הרמ"א בהגה"ה דהביא הא דהחולק עם הגנב דאינו נפסל לעדות ובחולק עם הגנב היה גם הגנב עצמו שותף בהגנבה ושייך בזה הזכות דמיגו דזכה לנפשיה ואם כן היה לו להרמ"א לפרש בזה דהא דהשותף הזה שחלק עם הגנב ולא היה אצל הגנבה דאינו נפסל זה הוא דוקא באם הגנבה לא היה מדעת השותף הזה שקיבל חלקו אח"כ אבל אם הגנבה היה מדעתו הרי זה נפסל על ידו:

פרק שלישי הלכה א' אחד הבהמה ואחד שאר מטלטלין נקנין במעות ד"ת ומשנתן את המעות קנה ואין אחד מהם יוכל לחזור בו אבל תקנו שלא יקנו המטלטלין, אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה ע"כ:

נסתפקתי במכר חפץ בקנין כסף והלוקח עדיין לא משך החפץ והמוכר קידש אשה בכסף אשר קיבל בדמי המכר אם העמידו חכמים דבריהם גם בזה להפקיע קנין כסף ואינה מקודשת דלאו בשלו קידשה או כיון דמדאורייתא הוי קנין וכסף שלו הוא והוי קידושין מדאורייתא גם חכמים לא הפקיעו הקידושין והנה הסמ"ע סימן קצ"ח ס"ק ג' כתב בפשיטות דאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מהלוקח מקודשת דבמקום איסורא לא תקנו ע"כ אמנם הסמ"ע כתב את הנראה לו מדעת עצמו ודעתו דאף דתקינו רבנן לטעות לחוד בלא משיכה אינו קונה בכל זאת היכי דתקנה זו מתנגד לדבר תורה לענין זה אוקמוה לחומרא אדאורייתא אמנם דעת רבינו מבואר דלא כן הוא דבפרק ד' מהלכות איסורי מזבח כתב רבינו דאם נתן טלה באתננה ולא משכה לא חל עליו איסור אתנן והא הכא מדאורייתא מעות קונות וכאמור בהדיא בר"פ השוכר את הפועל (דף ס"ג) ובפרק כל האסורים (דף למ"ד) בדין זה בעצמו דאתנן ומשום תקנתא דרבנן דלא משכה את הטלה אמרינן דלא חל עליו איסור אתנן ואף דמדאורייתא טלה זה אסור למזבח בכל זאת תקנת רבנן זו דלא יהיה מעות קונות מפקיע איסור דאורייתא הרי לך בפירוש דחכמים העמידו דבריהם בתקנה זו אף היכי למתנגד לאיסור תורה הן אמת כי דעת' דעת' רבינו תמוה בזה ונראה כסותר דעת עצמו דבפרק ט' הלכות תרומות הלכה יו"ד כתב רבינו וזה לשונו יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח הדמים אעפ"י שעדין לא משך הלוקח אסור להאכילה תרומה שדין תורה מעות קונות כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר הרי לך בפירוש ללחומרא אוקמוהו רבנן אדאורייתא וכסברת הסמ"ע איברא דמצינו לרבינו בפרק ששי הלכות מעילה הלכה יו"ד שכתב דאם קנה חפץ במעות של הקדש אם מן עכו"ם מעל ואם מישראל לא מעל והיינו משום דבישראל עקרו חכמים קנין כסף רק משיכה לבד קונה וכל כמה דלא משך לא יצאה המעות מרשות הקדש עדיין הרי לך דגם נגד חומרא להפקיע איסור. מעילה דאורייתא תקנו חכמים חזקה זו וזה הוא דלא כהסמ"ע:

והנה נתתי אל לבי להשות הסתירות והתמיהות האלה, בדעת רבינו וליישב ענין זה על נכון לדינא והנה עפ"י שיקול הדעת והכרעות הסברא נראה דעת הסמ"ע ישרה ונכונה דהנה כל כחן של חכמים להפקיע קידושין דאורייתא אינו רק מצד כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקידושין מיניה והנה בהפקעה זו גופא ודאי לא היה דעת חכמים נוחה הימנו רק היכי שהיו מוכרחין לזה מצד ההכרח והיינו היכי דקידושין האלה אם לא היו מופקעים היו מתנגדים לתקנתם וכגון בבטלו מבוטל דפרק השולח (דף ל"ג) וצניעות ופרוצות דרפ"ק דכתובות דבשתי אלה אי אפשר לשניהם לתקנת חכמים ולדינא דאורייתא דהא אי אפשר לבטל הגט מבעלה הראשון ולקיים הקידושין של בעלה השני וגם בהמקדש בחיטי קורדנייתא מן שש שעות ולמעלה דפ"ק דפסחים (דף ו') דאין בידינו לקיים תקנתם ולאסור החיטים בהנאה מדבריהם ביד האשה ולקיים גם הקידושין דאם החמץ אסור ביד האשה בהנאה הרי ממילא אין כאן ש"פ לקידושין ובמה יהיה הקידושין חלין וכל כיוצא בזה משא"כ בתקנת חכמים זאת דתקנו חכמים דלא יהיה כסף קונה ומשום שלא יאמר נשרפה חיטך בעליה ומה בכך דאם יקדש המוכר אשה בדמי המקח דנוקמיה אדאורייתא ויהיה הקידושין חלין הלא אין הקידושין האלה מתנגדים כלל לתקנת חכמים ולחשש שלהם שלא יאמר המוכר ללוקח נשרפה חיטך בעליה דהא אף דקידושי המוכר בהמעות המקח שנתן לו הלוקח יהיו חלין. בכל זאת אם הלוקח חוזר בו יצטרך המוכר להחזיר מעות אחרים ללוקח והמקח תמיד ברשותו של המוכר קאי עד שימשך הלוקח ואין מקום לחשש לנשרפה חיטך בעליה וכיון שאין בזה שום התנגדות כלל לקיום הקידושין נגד התקנה למה להם לחכמים ומה בצע להם לעקור הקידושין דאורייתא וכמו כן בדינו של רבינו לענין איסור אכילת הפרה כרשיני תרומה למה להם לחכמים להעמיד דבריהם נגד איסור תורה במקום שאין האיסור מתנגד כלל וכלל לתקנתם דאף אם הפרה תהיה אסורה להאכילה בתרומה גם קודם המשיכה של לוקח הישראל בכל זאת לא יגרע בזה, כח הלוקח לחזור מהמקח כל זמן שלא משך כתקנת חז"ל וכל אחריות של המקח קודם המשיכה עדיין על המוכר ואין ביד המוכר לומר ללוקח דנפסד מקחו בעליה ואין שום התנגדות כלל לאיסור של אכילת כרשיני תרומה להפרה קודם המשיכה עם עצם התקנה וחששת חכמים בזה וכמו כן כל כי האי גונא היכי דאין דינו דאורייתא מתנגד לתקנת חכמים אוקמוהו רבנן לחומרא אדאורייתא וגדולה מזו פסק רבינו פ"ה הלכות מעשר דהלוקח פירות תלושין לאכלן קבען למעשר מדבריהם כמו שביארנו ומאימתי יקבעו משיתן את הדמים אעפ"י שלא משך ע"כ הרי לך בהדיא דאף במלתא דרבנן אוקמוהו רבנן לחומרא אדאורייתא דכסף קונה דהא הא דמקח קובע למעשר זה גופא אינו רק מדרבנן ולא אמרינן בזה דהם אמרו והם אמרו וכמו שמצינו בדוכתא טובא והכא נמי היה מקום לומר דהם אמרו דמקח קובע למעשר והם אמרו דקנין כסף אינו קנין מקח אלא ודאי דגם זה הוא ג"כ עפ"י כלל זה שגדרתי דאף בתרוייהו דרבנן היכי דאין הדין דאורייתא מתנגד לתקנתם לא אמרינן דהם אמרו והם אמרו דמעולם אין החכמים פוקעים דינא לאורייתא בכדי והלכך בכגון זה. אף לענין מלתא דרבנן אוקמוהו חכמים לחומרא אדאורייתא והנה אם אמנם דזה הוא מקובל מאוד מצד הסברא דגם לענין איסור דרבנן למה להם לחכמים לעקור דינא דאורייתא בכדי וגם דין זה דרבינו בקביעות מקח למעשר שהבאתי מורה על זה. בכל זאת לא בחנתי עדיין להעבירו בכח הזכרון אם לא ימצא באיזה מקום בגמרא בבלי או ירושלמי איזה סתירה לזה אמנם דבר זה עכ"פ ברור אצלי בתקנתא זו להפקעות קנין כסף דהיכי דהתקנה מתנגד לד"ת ואין הד"ת מתנגד להתקנה וכמו בקידש אשה בדמי המקח קודם המשיכה וגם באכילת כרשיני תרומה לפרה של כהן הנמכרת בקנין כסף לישראל וכדומה לזה. בכל כי האי גונא לא הפקיעו חכמים הקנין כסף ונשאר לחומרא אדאורייתא:

אמנם עדיין שני ענינים שהבאתי בשם רבינו. לענין איסור אתנן בזונה ישראלית בלי משיכת הטלה ולענין איסור מעילה בהוציא מעות הקדש לחולין עפ"י קניות איזה דבר בקנין כסף בלי משיכת החפץ דבשניהם פסק רבינו דלא חל עליהם איסור בקנין כסף לבד בלי משיכה וזה נראה בהשקפה ראשונה סותר לכלל זה שכתבתי דהא גם שתי אלה אין האיסור בהם מתנגד לתקנת חכמים אכן לאחר ביאור תכונת שני עניינים האלה. אין מהם שום סתירה כלל ודעת רבינו נכונה מאוד בהם דבדין הוא דאחר דפקעו חכמים קנין כסף שוב לא יחול בשני אלה שום איסור בקנין כסף לבד דבתכונת כל אחד משתי אלה לא שייך בהו לומר כלל דלענין איסור אוקמוהו רבנן לחומרא אדאורייתא. דשאני בזה ענין אתנן בכסף מחיר הביאה מכל שארי קנין כסף דבכל שארי מקומות היכי דפקעו חכמים הקנין כסף ואחד מה שחוזר מהמקח צריך המוכר להחזיר ללוקח כסף מקנתו שנתן לו וכיוון שחיוב חזרת המעות נשאר תמיד על המוכר וכל זמן שאינו מחזיר הכסף לבעליו אף קודם המשיכה הן אם נגמר אח"כ המקח ע"י משיכה או לא עומד עכ"פ עדיין הכסף אשר ביד המוכר ברשותו של הלוקח ובזה שפיר שייך לחלק כמו שחילקתי דהיכי דפגע תקנה זו בדין דאוריית' והתקנה מתנגד לדין ואין הדין מתנגד לתקנה אוקמוהו אדאורייתא ולענין זה דהכסף של הלוקח אשר ביד המוכר קונה לחומרא את חפץ הנקנה להלוקח ואף דלענין חזרה אינו מועיל הכסף הזה אשר ביד המוכר ויש ביד הלוקח לחזור מהמקח בכל זאת כך היא המידה דלענין מה שנוגע הקנין כסף לאיסור תורה מועיל הכסף