יד המלך (לנדא) - ד. סז

דאתי דיבור ומבטל דיבור וממילא אין חילוק בהמתנה עצמו בין ביטול תנאי ממון. אל ביטול שארי תנאים דבכולן מבטל דיבור האחרון של הביטול את הדיבור הראשון של התנאי וכמו שביארתי:

ויש לי להביא עוד ראיה ברורה לדעת רבינו מגמרא דמנחות (דף ק"ט) באמר הריני נזיר. ע"מ שאגלח בבית חוניו מגלח בבית המקדש ואם גילח בבית חוניו יצא ופירשו התוס' פרק אעפ"י (דף נ"ו) ד"ה הריני כונת גמרא זו דאם רוצה לקיים נזירותו יגלח בבית המקדש ואם רוצה דוקא לקיים התנאי ולגלח בבית חוניו כיון דאינו יכול לקיים תנאו משום דאסור להביא קרבנותיו בבית חוניו בטל מעשה הנזירות ויצא היינו דיצא מתורת נזירות יע"ש. והנה אנו רואין דגוף התנאי. דע"מ שאגלח בבית חוניו הוא קיים דהא אנו רואין דבטל מעשה הנזירות ע"י מניעות קיומו ולדעת הרשב"א דתנאי דאינו של ממון גם המתנה בעצמו אינו יכול לבטלו א"כ למה ברוצה לגלח בבהמ"ק הנזירות קיים ויגלח בבהמ"ק הלא מ"מ עכ"פ בשעת הנזירות התנה שאינו מקבל הנזירות על עצמו רק על תנאי לגלח ולהביא קרבנותיו בבית חוניו ואם רוצה אח"כ לגלח א"ע בבהמ"ק הרי הוא מבטל התנאי של גילוח בבית חוניו ותנאי זה אינו תנאי ממון ולדעת הרשב"א כל תנאי שאינו של ממון אין ביד המתנה לבטלו כלל וא"כ בין אם רוצה לגלח בבהמ"ק ובין אם רוצה לגלח בבית חוניו לעולם לא יהיה הנזירות חל דהא אינו יכול לא לקיים התנאי דאסור לגלח בבית חוניו ולא לבטל התנאי משום דאינו תנאי של ממון אלא ודאי כדעת רבינו דיש ביד המתנה לבטל כל תנאים ואף שאינם של ממון והלכך כי רוצה לגלח בבהמ"ק הרי הוא מבטל התנאי של בית חוניו ושפיר חל מעשה הנזירות בלא התנאי ויגלח בבית המקדש:

אמנם עדיין נשאר עוד עלינו לעיין אם המוכר ביטל אח"כ התנאי זה שהתנה לטובת הלוקח אם מועיל ביטולו וממילא שוב אין בידו לבטל המקח. אם הלוקח רוצה לקיימו בלא שטר או דלמא כיון דהתנאי היה נוגע לטובתו של הלוקח אמרינן דבשעת הקנין סמך הלוקח, רק על דעת כן, ושוב אין גם ביד המוכר לבטל סמיכת דעת של הלוקח וכיון דביטולו של הלוקח אינו מועיל מחמת שהוא לא היה המתנה וביטולו של המוכר אינו מועיל מחמת דהצד השני סמך דעתו עליו הרי ממילא התנאי עומד בתקפו וממילא יש ביד המוכר לבטל הקנין מחמת מניעות קיום התנאי. והנה לדעת הרשב"א דכל כח של יכולת ביטול התנאי הוא רק שנעשה כאומר התקבלתי וזה לא שייך רק בתנאי שהוא לטובת עצמו אבל לא בתנאי שהוא לטובת צד השני אמנם לדעת רבינו דיכול לבטל אף תנאים שאינם של ממון. ולא שייך בהם התקבלתי מי אמרינן דגם תנאי דלטובת צד השני כיון דהוא היה המתנה יכול ג"כ לבטלו ומשום דאתי דיבור ומבטל דיבור או דלמא דשאני תנאים שאינם של ממון דאם אינם לטובת ממון המתנה עכ"פ אינם גם לטובתו של צד השני ולא שייך לומר בהם. דסמך דעת צד השני עליהם משא"כ באם התנה מוכר תנאי. שהוא נוגע לטובת הלוקח ובשעת הקנין סמך דעתו של הלוקח ע"ז אפשר דתנאי כזה גם רבינו סובר דאין ביד המוכר לבטלו:

וראיתי להרב בעל משנה למלך בד"ה ודע שהיה פשוט בעיניו לדעת הרא"ש בתנאי שהתנה המוכר לטובת הלוקח דהרי הוא ביד המוכר לבטלו דאמרינן. דכיון דללוקח איבעי ליה לאתנויה, ולא התנה להכי התנה המוכר. כדי שיהיה הדבר תלוי בו שאם ירצה לבטל התנאי שיבטלנו ע"כ יע"ש ואנכי לא ידעתי איה מצא המשנה למלך דבר זה בדעת הרא"ש ואדרבה בפרק איזהו נשך בעובדא דהבטיח המוכר להלוקח אחריות הקנין דקאמר הגמרא דפטומי מילי בעלמא הם וכתב הרא"ש שם וז"ל ודוקא היכי דבתחלת הקנין פסקו שלא באחריות כו' שאף הלוקח לא נחשב בעיניו הדברים האלה לעיקר התנאי כו' אבל אם בתחלת הדברים אמר המוכר ללוקח קנה לך שדי ואם טרפה לה מינך מגבינא לך שופרא ושבחא לא הוי פטומי מילי כו' כי בודאי לא נתכוין הלוקח לקנות רק כמו שפסק לו המוכר יע"ש. הרי לך בהדיא דאם היה מפרש המוכר בהתחלות המקח. דע"מ כן מכר לו הוי תנאי גמור ועל דעת כן קנה הלוקח ואי טרפי לה מהלוקח מחויב המוכר לחזור המעות ללוקח ולסברת המשנה למלך בדעת הרא"ש דיש ביד המוכר לבטל התנאי שהתנה לטובת הלוקח. א"כ לאיזה ענין כתב הרא"ש דין זה הא אף אם התנה בתחלת המקח רק דהמוכר היה המתנה לא משכחת כלל שיהיה בידינו לכוף להמוכר להחזיר המעות להלוקח עפ"י תנאי האחריות דהלא זה גופא אשר המוכר אינו רוצה לשלם ללוקח קבלות האחרות אין לך ביטול התנאי גדול מזה ואם יש כח ביד המוכר לבטל זה התנאי שהתנה. לטובת הלוקח הרי ממילא אין צריך המוכר לשלם ללוקח מאומה ואיך יש בידינו לכוף את המוכר לקיים תנאי כזה. אשר היכולת בידו לבטלו והלא במניעות רצונו זה עצמו כבר ביטלו ואם המוכר רוצה להחזיר ללוקח המעות מרצונו הטוב כפי תנאי הבטחתו אנו מה לנו ביניהם ומה נ"מ אם עפ"י הדין תנאו קיים או לא. הא בין כך ובין כך נשאר הדבר על דעת ורצון המוכר וכטוב בעיניו יעשה אם ירצה יחזיר ללוקח ההבטחות אחריות ואם לא ירצה לא יחזיר וע"י מניעת חזרת המעות יבוטל התנאי וממילא גם המכירה לא יבוטל ע"י המניעה של חזרת המעות אלא ודאי דהרא"ש דינא קאמר ועל כרחך דעת הרא"ש דכל תנאי שהתנה המוכר לטובת הלוקח אין ביד המוכר לבטלו ושפיר השמיענו דכל שהתנה המוכר טובת הלוקח בהתחלות המקח דין תנאי גמור יש לו. וכיון דהתנאי הוא לטובת הלוקח שוב אין בידו לבטלו ואם אינו רוצה אחר זה לקיימו בטל מעשה המכירה בכך ואנו כופין אותו להחזיר המעות:

ומכח הסברת דברים האלה ממקומו הוא מוכרע דדעת הרא"ש דתנאי שהתנה המוכר לטובת הלוקח אלים בזה. יותר משאר תנאים דכל שאר תנאים יש ביד המוכר לבטל ותנאי שהוא לטובת הלוקח אין ביד המוכר לבטל דהרי אנו רואין דעכ"פ בההוא עובדא דפרק איזהו נשך דאמר לו מוכר ללוקח אמאי עציבת אי טרפי מינך מגבינא לך ארעא שופרי ושבחא וכתב הרא"ש שם בפירוש דאם אמר המוכר דברים האלה בהתחלות המקח אף דהוא טובת הלוקח יש לו דין תנאי גמור. והלא גם בתנאי גמור פסק הרא"ש כר' מאיר דבעינן תנאי כפול והכא לא הכפיל התנאי וגם על הגמרא קשה. דאף בהבטיח המוכר להלוקח אחר המקח דלמה לו לגמרא לומר דמשום דהיה להלוקח להתנות והתנה מוכר דבשביל כך אין זה אלא פטומי מילי בעלמא. והלא לדעת הפוסקים כר' מאיר דכל תנאי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אינו תנאי בלא"ה אין דברים כאלה מועילים דלא היה תנאי כפול והשלטי הגבורים פרק מי שאחזו התעורר שם בזה. ותירץ דגמרא לא קאמר טעמא דפטומי מילי בעלמא רק לרבנן אבל לר' מאיר אפילו במקום דלא שייך לומר דפטומי מילי הם לא מהני התנאי וכמו כן כתבו התוס' פרק מי שאחזו (דף ע"ט) גם הרא"ש בעצמו שם בפרק א"כ כתב כן דהא דקאמר הגמר' פטומי מילי הם. זה הוא רק אליבא דרבנן אבל לר' מאיר. לא היה צריך הגמרא לטעם דפטומי מילי הם דבלא"ה לא היה כאן תנאי כפול והנה תירוצם אלה שייכים על הדין האמור בגמרא דהוא אליבא דרבנן. אבל דברי הרא"ש המה תמוהים דהרא"ש בעצמו שם פרק מי שאחזו פוסק כר' מאיר דבעינן תנאי כפול ובפרק א"נ כתב דאם אמר המוכר דברים האלה דאי טרפי מינך כו' בהתחלת המקח צריך המוכר לקיים תנאו ומה בכך שאמר כן בתחלת המקח ואין זה פטומי מילי הלא אין בדברים האלה תנאי כפול. ולא מהני דברים האלה אף היכי דלא שייך סברא זו דפטומי מילי וכמ"ש הרא"ש על ענין זה עצמו בפרק מי שאחזו ודברי הרא"ש אלה דפ' מי שאחזו ובפרק א"נ נראין כסותרין זא"ז ועל כרחך מוכרחין אנו לומר דדעת הרא"ש הוא דאם המוכר אמר כן בהתחלק המקח מועילין דבריו בשני דרכים דהיינו על דרך תנאי כאלו התנה המוכר. דעל דעת כן מוכר לו וגם על דרך הבטחה שהבטיח לו המוכר ללוקח והלוקח סמך על זה וקנה על דעת כן והנה מדרך התנאי בעינן תנאי כפול אבל החיוב שהתחייב המוכר א"ע דרך הבטחה אין צריך לזה תנאי כפול ובכל ענין צריך המוכר לקיים הבטחתו ואם אינו מקיים הבטחתו בטל המקח והלכך התם בפרק מי שאחזו דקאי הרא"ש אעובדא המובא בגמר' דאמר המוכר כן ללוקח אחר הקנין. ואז אף אם היה בדברים האלה דין תנאי גמור מ"מ לא היה בידינו לומר דהלוקח סמך א"ע וקנה רק על תנאי זה. דהא בשעת קנין לא דיבר המוכר מאומה מזה וכל ענין הדברים האלה לא היו רק אחר הקנין ושפיר כתב הרא"ש דהבטחת המוכר הנעשה אחר הקנין לא היה צריך הגמרא לסברת פטומי מילי דאף אם לא היו פטומי מילי והיה בהדברים האלה אשר היה אחר הקנין כח תנאי ג"כ. לא היה מועיל דבהדברים שאחר הקנין לא שייך בהם סמיכת דעת הלוקח ואין בדברים אלה שום כח אחר רק כח תנאי והרי אין בדברים האלה תנאי כפול משא"כ בפרק א"נ דרצה הרא"ש להורות לנו דין חדש אשר לא נאמר בגמר' כלל ושפיר קאמר הרא"ש דאם אמר המוכר כן קודם הקנין מועילין דבריו ואף שאין בהדברים האלה תנאי כפול ואינם מועילים מצד המוכר בתורת תנאי מ"מ מועילין מצד סמיכת דעת הלוקח דלא קנה רק על דעת כן ובסמיכת דעת הלוקח לא בעינן תנאי כפול: