יד המלך (לנדא) - ד. סג

בהגבהת חבירו עבורו ובשביל עצמו לא נתכוין לזכות באותו חלק אשר בידם הרי הוי כל חלק שביד כל אחד מהן כמונח ע"ג קרקע וממילא הוי כמו שמונחת כולה ע"ג קרקע ולא יזכה בה לא זה ולא זה ואם בא שלישי וחטפו מידם יזכה בה אותו השלישי אלא ודאי דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הלכך כל אחד זכה בחלקו שבידו בשביל השני. ולכן העתיק רבינו להשמיענו ג"כ דין זה כאמור בגמר' כדרכו אמנם רבינו שכתב דבריו להלכה היה לו לפרש דבהגביהו שנים אף דכל אחד משניהם אומרים שהחלק אשר בידו הגביה בשביל חבירו דקנו שניהם ומסתימות לשון רבינו משמע דהגביהו שנים המציאה וכ"א נתכוין לזכות בהחצי שבידו בשביל עצמו דשניהם קנאוהו וענין פשוט כזה לא ידעתי למה צריך רבינו להשמיענו כלל:

ועפ"י פירושי זה שפרשתי דברי הגמר' ארוח לן ענין מוקשה מאוד בסוגיא זו דאהדר ליה רבא לרב"ח דלעולם אימא לך דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. והכא במתניתן היינו טעמא דמיגו דזכה לנפשיה. זכה נמי לחבריה תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב לי והלך וגנב פטור מלשלם. ואלו שותפין שגנבו חייבין מאי טעמא לאו משום דאמרינן מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה ודברי הגמר' אלה כפשוטן אין להם פירוש וכונה דהלא הא דפטור בהאומר לשלוחו צא וגנוב לי הטעם הוא משום דאין שליח לדבר עבירה ומאי שייכות יש לזה עם הא דהמגביה מציאה לחבירו וכיון דגם שותפין שלוחים הם זה לזה וממילא גם בשותפין שגנבו שייך בהתחלות הגנבה סברא זו דאין שליח לדבר עבירה.. ואם כן מה מהני מיגו דזכה לנפשיה לענין זה. דאין שליח לדבר עבירה ועוד דאף אם נאמר דגם לענין שליחות לד"ע מהני מיגו זו בכל זאת נהי נמי דמהני סברא דמיגו דזכה לנפשיה לענין קנין דכל אחד קנה בהגבהת חבירו. אבל איזה שייכות יש להקנין עם פטור וחיוב תשלומין של ארבעה וחמשה הלא אנו רואין במעילה וטביחה דאי לאו דגלי קרא בהדיא בהני תרי דיש שלד"ע הוי אמינא דאף בהנך תרתי אין שליח לעבירה ואף דעצם המעשה הנעשה ע"י שליח בכל אופן קיים ואי אפשר לשנותו בשום אופן בכל זאת ה"א שלא יתחייב המשלח על קיום המעשה הנעשה ע"י שליחותו ומשום שיש בו עבירה וכמו כן בשותפין שגנבו אמאי לא נימא דנהי דמהני סברא זו דמיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה לענין גוף הקנין שיהיו שניהם קונים הגנבה כל אחד בהגבהות שותפו מ"מ לענין חיוב תשלומין אכתי נימא בכל אחד מהן אין שלד"ע והיותר קשה דאם יש איזה מקום לסבר' זו דהמיגו דזכה לנפשיה יהיה פועל מאומה להתנגד נגד כלל זה דאין שלד"ע א"כ איך דייק הגמר' דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מהא דאלו אחד שאמר לחבירו צא וגנוב לי וגנב פטור ובשותפין שגנבו חייבים ורצה להוכיח מזה דהמגביה מציאה לחבירו היכי דלא שייך מיגו דזכה לנפשיה לא קנה חבירו ודלמא כל המגביה מציאה לחבירו דעלמא אף בלא מיגו נמי קנה חבירו ובאמר לשליחו צא וגנוב היינו טעמא דפטור משום דהיכי דלא שייך מיגו דזכה לנפשיה הדרי כללא דאין שלד"ע וממילא לא מהני אם המגביה מציאה לחבירו דעלמא קנה חבירו ובפרט לדעת מרן זקני הגאון ז"ל אשר תקע יתידותיו לחזק תירוץ התוס' בסוגיא דפ"ק דמציעא דבשליחות לד"ע. אף השליחות בטל הרי ממילא בשליחות דגנבה דגם גוף הקנין בטל לא קנה המשלח את הגנבה כלל דהא גוף השליחות בטל מצד עבירה שבה ולפי דעת החולקים על מרן זקני ז"ל ורוצים להכריע דאף דאין שלד"ע מ"מ גוף השליחות הוא קיים הרי לדעתם יהיה סוגיא זו עוד יותר תמוה באין פירוש וכונה כלל דלשיטתם אין חילוק בקיום שליחות בין שליחות דעלמא ובין שליחות לד"ע וממילא אף באומר לשלוחו צא וגנוב לי דאף דאין שלד"ע מ"מ השליחות קיים וקנה המשלח הגנבה ובכל זאת המשלח פטור מכפל הרי עינינו רואות דאין לקנין הגנבה עם חיוב כפל שום שייכות כלל וכמו כן נאמר בשותפין שגנבו אף דקנה כל אחד לחבירו ומשום מיגו דזכה לנפשיה. בכל זאת לא יתחייב האחד בזכויות השני בתשלומי דו"ה דמאי עדיף קנין של המגביה מציאה לחבירו בכח מיגו דזכי לנפשיה. מכל זכיות של של שליחות דעלמא דלא שייך מיגו זו. ולמה ע"י זכויות שליח אינו מתחייב כפל ובזכויות שותפין יתחייב כל אחד ועוד קשה לפירוש רש"י דהפטור של המשלח בצא וגנוב והחיוב בשותפין שגנבו דמייתי רבא הכונה הוא לענין חיוב ופטור כפל הרי עכ"פ או בשעת הגנבה דקנאו הגנבים את הגנבה להתחייב באחריותה וגם אף אם קנאוה גם לחיוב כפל בכל זאת גוף הגנבה. עכ"פ ברשות בעלים קאי ואיך שייך בזה כלל הא דהמגביה מציאה לחבירו אי קנה או לא הלא כל קנינו של המגביה בשביל חבירו הוא מטעם זכיה דזכין לאדם שלא מדעתו ואיזה זכיה שייך כאן והלא גוף הגנבה בכל מקום שהוא ברשות הבעלים קאי ובשום אופן אין כח לזכות בה לעצמו בהגבהה זו ואיך יש כח בידו לחוב לחבירו בהגבהתו בשבילו ולחייב את חבירו באחריות וחיוב תשלומי כפל בהגבהה זו ואיזה זכיה שייך בקנין זה ועוד קשה דהא גופא מנא ליה לרבא דשותפין שגנבו ולא טבחו גם לא מכרו דהמה חייבים כפל ואם סמך רבא אמתניתן דפרק מרובה שהביא רש"י ז"ל. הלא התם מיירי בעברו או מכרו. ואפשר דדוקא בטביחה ומכירה דריבתה התורה רבויא דאו לרבות את השליח. ולכן אף בצא וטבוח חייב המשלח וכן התעוררו התוס' בזה על רש"י ז"ל ותירוצם קשה הבנה דאם מיירי דהגביהו שניהם וכל אחד נתכוין לזכות בחלקו א"כ לא מוכח מזה מידי לענין המגביה מציאה לחבירו דהא לא הגביה כל אחד לחבירו כלל רק כ"א מהם הגביה לעצמו. ואי מיירי דהגביהו שניהם וכל אחד נתכוין לקנות לעצמו ולחבירו אכתי קשה דהא גופא מנא ליה לרבא דבהאי גונא חייבים בכפל ואפשר דבאמת בהאי גונא גם בשותפים שגנבו פטורים ומשום דהמגביה מציאה לחבירו בשום אופן לא קנה חבירו ואפילו היכי דשייך מיגו דזכי לנפשיה ולפי מה שפרשתי הכל ניחא. דודאי מגנבה לחוד בלא טביחה ומכירה לא הוכיח רבא מידי דבאופן זה לא שייך כלל מיגו דזכה לנפשיה וכל ענין זה של המגביה מציאה לחבירו וכמו שביארתי דכיון דאין הקנין רק להתחייב באונסין ואיך יחוב לחבירו בהגבהתו גם כיון דאין שלד"ע ולדעת האומרים דגם השליחות בטל. הרי זה גופא מגרע כח של הקנין אף אם היה ההגבהה לזכות המשלח אך הוכחות רבא הוא רק מגנבה שהיה בה טביחה ומכירה דאילו אמר לשלוחו צא וגנוב והלך השליח וגנב עבורו אף דטבח ומכר לבסוף ע"י השליח ובטביחה ומכירה אמרינן דיש שלד"ע מ"מ פטור ומשום דאם אין גנבה אין טביחה ומכירה ואלו בשותפין שגנבו אנו רואין במתניתן דפרק מרובה בשותפין שגנבו וטבחו או מכרו דחייבין בדו"ה ואף דע"כ הטעם הוא משום דאמרינן דכל אחד מתכוין בקניתו לו ולשותפו דאם נאמר דכל אחד לא נתכוין רק על חלקו לבד לא היה בזה דין שותפין כלל. ולא היה בזה שום חיוב דו"ה ומשום דבכל אחד אמרינן דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ואף דבגנב ומכר שור של שני שותפין והודה לאחד מהן קיימינן דחייב לשלם החצי השנית להשותף השני. שלא הודה כבר חילק רש"י בפרק מרובה משום דבגנב שור של שני שותפין ומכרו או טבחו עכ"פ בשעת הטביחה ומכירה. היה החיוב על כולה משא"כ בשותפין שגנבו וטבח ומכר שותף אחד שלא לדעת חבירו פטור אותו השותף אף מאותו החצי המגיע על חלקו דכיון דחבירו שנעשה הטביחה ומכירה שלא לדעתו פטור מחלקו ולא היה מעולם החיוב על כולה שוב אין כח לחול חיוב החצי גם על אותו שותף שטבח ומכר מדעתו ומשום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חצאי בקר ואין בכח חיוב זה לחול רק בבקר שלמים. אבל לא על חצי בקר ואף דהטביחה או המכירה היה מדעת שניהם בכל זאת כיון דעיקר חיוב של תשלומי דו"ה נצמח משעת הגנבה והגנבה שגנב כל אחד לא היה רק על מחצה ואף דשניהם יחד גנבו כולו בכל זאת אם לא היה דעת כ"א רק על מחצה בשבילו לבד נחשב כ"א כגנב בפני עצמו ובכל אחד מהם קרינן בו בקר. ולא חצאי בקר ואף דהטביחה או המכירה היה מדעת שניהם הוי כאלו אם היו עושים אחר הגנבה שותפות במכירות או טביחות שני חצאי שלהם ואין בכח שותפות זה שעשו ביניהם אחר הגנבה לחייבם דו"ה להיות קרינן בו כולו באיסורא דעיקר ראשית חלות חיוב זה הוא רק על הגנבה ובשעת הגנבה לא היה ביד כל אחד מהם רק מחצה אלא ודאי דכוונת הברייתא בשותפין שגנבו דחייבין בדו"ה הוא באופן דכל אחד נתכוין בדעתו לו ולחבירו ואף דבגוף הגנבה. בלי טביחה ומכירה אין שלד"ע ואין שותף אחד נעשה שליח לחבירו לקנות עבורו בכל זאת כ"א מהם קונה לחבירו אף בלי דעתו ושליחתו של. חבירו מכח המגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו שלא מדעתו כלל ואף דכל כחו של המגביה מציאה לחבירו הוא רק מכח זכיה ובשותפין שגנבו אין לכל אחד זכיה בשביל חבירו דלא קנאו רק להתחייב באחריות ולא שייך בהם שום זכיה בכל זאת כיון דטבחו או מכרו אח"כ ונקנה להם הגנבה בשינוי דטביחה בקנין גמור וכמו שכתבו התוס' בפרק מרובה (דף ס"ח) ד"ה מה הרי זכה כ"א משעת הגבהה בשביל עצמו ובשביל חבירו כדין כל זכיה גמורה. ואף דנתחייב בתשלומין עבור חלקו מ"מ גוף קנין החפץ זכיה הוא וכיון שכ"א נתכוין בדעתו לקנות כולה בשבילו ובשביל חבירו ובאמת קנאוהו שניהם, ואף דלא היה קנינם רק מכח המגביה מציאה לחבירו ולא מכח שליחות דאין שלד"ע מ"מ עכ"פ מהני הא דנתכוין לקנות. גם לחבירו בהגבהתו דמצטרפין הגבהות כ"א מהם שנתכוין לו ולחבירו לענין זה דחמשה