יד המלך (לנדא) - ד. סב

שהוא שלו וכונת ההנאה יהיה לשם קנין והכא בפקדון המונח ברשות הנפקד לא מינכר ההנאה כלל. דבמה יודע להרואים דהחפץ הזה שייך להמפקיד ומלבד כל זאת לא ידעתי דאיך מיחשב הנחות החפץ במקומו של הנפקד הנאות שימוש להמפקיד הלא כיון שקיבל עליו הנפקד שמירות החפץ נתחייב תיכף באחריותו וממילא הוכרח הנפקד ליחד לו מקום להניחו ברשותו בשביל טובת והנאות עצמו דאם לא יניחו במקום מיוחד ויופסד. הרי יהיה הנפקד חייב לשלם דאין לך פשיעה גדולה מזו וכל הנאות הנחות חפץ זה אינו רק להנפקד. אבל המפקיד אין לו בכך. איך יניחו ואנה ואיפו יניחו דמשקיבל עלין הנפקד אחריות השמירה. הרי המפקיד שוכן בטח דמחויב לשמרו הדק היטיב ויחזירנו אליו יפה יפה בכל עת שירצה. אכן את הנראה לדעתי בזה בכונת הטור דלא קאי רק על קנין משיכה לבד דקנין זה לא מהני במפקיד ונפקד ומלתא בטעמא הוא דאנן קיימינן כר' יוחנן. דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ולאו דוקא להקדיש רק דג"כ אין ביד שניהם למכור וכמו כן בפקדון לא כתבינן אורכתא אמטלטלין דכפרי' והא דמסיק שם בגמ' דבמטלטלין דלא כפרי' כתבינן אורכתא היינו משום דבפקדון כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ובאמת גם לדעת הטור יש ביד המפקיד למכור הפקדון הן להנפקד או לאיש אחר בקנין כסף או שארי קנינים רק בקנין משיכה לבד חידש הטור. דאינו יכול למכור להנפקד דכיון דקנין משיכה הוא הוצאות דבר מרשות המוכר לרשות הלוקח והרי הכא בפקדון החפץ הוא ברשות הלוקח. ואין כאן הוצאה מרשות לרשות וע"כ צריכין אנו לומר דאף דמונח ברשות לוקח בכל זאת כל היכי לאיתא ברשותא דמרא איתא והוי כאלו הוא ברשות המוכר וא"כ אף לאחר שטלטל אותו הנפקד ממקום שהיה מונח שם למקום אחר מ"מ עדיין עומד ברשות המוכר. דהא בכל מקום הנחתו כל היכי דאיתא נשאר תמיד ברשותא דמרא. וע"י דיבורו לבד של המפקיד שמכרו להנפקד אינו יכול להוציאו בזה מרשותו דהדיבור לבד בלא קנין אינו מועיל מאומה הלכך קנין משיכה לא משכחת כלל במפקיד ונפקד אבל כל שארי קנינים כמו קנין כסף וכדומה השייכים גם בהנפקד בודאי גם הנפקד יכול לקנותו בהם וכן נראה מדקדוק לשון הטור שכתב וכיון לקנות בסכום ידוע דלא מהני אבל אם קנה באמת בסכום ידוע דהיינו שנתן דמי מקנתו. ודאי מועיל הקנין:

ובזה ניחא הא דקשה על דינו של הטור, מפרק השוכר את הפועל (דף ס') דפריך שם הגמ' אטלה של אתנן באם אמר לה ואח"כ נתן לה אף דאמר לה בטלה זה אמאי אסור הא קא מיחסרי משיכה ומשני דקאי בחצרה. והלא לדעת הטור היכי דקאי קודם לכן בחצר הקונה אין המשיכה קונה כלל ולפמ"ש ניחא דכיון דביארתי דשארי קנינים זולת קנין משיכה קונה גם בהנפקד והתם עיקר הקניה. הוא קנין כסף דקנתה הטלה במחיר האתנן וקנין זה שפיר מהני אף דקאי בחצירה והא דקא פריך הגמ' והא קא מיחסרי משיכה היינו דכיון דחכמים הפקיעו הקנין כסף ומשום תקנת דליקה א"כ גם כאן באתנן אין הקנין כסף מועיל וכמו כן פירשו התוספת שם בסוגיא ד"ה והא וע"ז שפיר משני הגמ' דקאי בחצרה ואף דהיכי דקאי קודם לכן בחצר הקונה אין משיכה קונה וכסברת הטור בכל זאת מהני הא דקאי בחצרה דעי"ז קונה עכ"פ הקנין כסף דבהאי גונא דקאי בחצירו של לוקח. לא שייך תקנת דליקה וכמ"ש רבינו בפ"ג מהל' מכירה הל' ו' ומבואר כן בפירוש בגמרא בפרק הזהב וקנין כסף שפיר מועיל גם בקאי מקודם ברשות הקונה וכמו שכתבתי:

פרק שני הלכה ג' המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואעפ"י שלא אמר לו כלום זכה בה הגביהו המציאה שנים קנאוהו שנים ע"כ:

דין זה הוא מפ"ק דמציעא (דף ח') מימרא דרמי בר. חמי זאת אומרת דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאי אמרת דלא קנה חבירו תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע ולא יקנו לא זה ולא זה ומהדר ליה רבא דלעולם המגביה מציאה לחבירו. לא קנה חבירו ובמתניתן היינו טעמא משום מיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה ורבינו פוסק כרמי בר חמא ואע"ג דהלכתא כרבא דהוא בתרא משום דגם רבא הדר ביה. והוא גופא אותיב לקמן לר' נחמן ולר' חסדא דאמרי תרויהו דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ובתוס' ד"ה איתיביה כתבו דאחר דאותיב להם דהדר ביה רבא וקבלה מר"נ ור"ח וסבירא ליה דלא קנה חבירו ולולי דברי התוס' אלה היה נראה לי דאדרבה דהדר קבלה מרמי בר חמא וס״ל דקנה חבירו דגם ר' יוחנן סובר דקנה חבירו וכן אמר ר' חייא בשמו ורבא תלמידו של ר' יוחנן היה וכמו שמצינו בפרק אין מעמידין (דף כ"ז). דאמר רבא אמר ר' יוחנן דספק חי ספק מת אין מתרפאין מהם גם בפ"ג דנדרים (דף נ"ט) בליטרא של בצלים שתקנה וזרעה דמתעשרת לפי כולה. יש גרסא דגרסי דיתיב רבא וקאמר להא שמעתתא אמר ליה רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך הרי מצינו שר' יוחנן היה רבו של רבא הלכך טפי אית לן למימר דרבא קיבלה מרמי בר חמא וסבר דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו בכדי שלא יהיה חולק בזה על דעת ר' יוחנן רבו לכן נראה שזהו ג"כ דעת רבינו דאל"ה הוי ליה למיפסק הלכתא כר"נ דהלכתא כותיה בדינא ובפרט אם נאמר דגם רבא קיבל מר"נ וסובר דלא קנה בודאי היה. גם לרבינו לפסוק כן דהלכתא כרבא דהוא בתראה ואפילו נגד ר' יוחנן אם היה חולק עליו וכיון דרבינו וגם הרי"ף והרא"ש והטור כולם פסקו דקנה על כרחך סבירא להו דרבא הדר ביה מהא דאותיב לרמי בר חמא. והדר קיבל מרמי בר חמא וגם הוא סובר דקנה ולא כדעת התוס'.. שוב ראיתי דגם הנ"י בפ"ק דמציעא כתב ג"כ דרבא פליג אר' נחמן וסובר דקנה וכמו שכתבתי:

אמנם מה דסיים רבינו דאם הגביהו המציאה שנים דקנאוהו השנים דברים אלה צע"ג דמאי השמיענו רבינו בזה ומהיכי תיתי נאמר דאין כח זכיה לשנים במציאה שיקנה כל אחד מחצה שלו אשר הגביה ואשר נתכוין לזכות בה. הן אמת דבגמר' הוכיח דין זה דהמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו מדין זה דמתניתן דהגביהו שנים דקנאוהו שנים ואי אמרת דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע וזו כמונחת ע"ג קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה. אמנם גם כונת הגמר' בזה צריך ביאור ופירוש ורש"י ז"ל בדקדוק לשונו רמז לנו על איזה פירוש של כונה זו וכתב וז"ל ולקמן פריך דיוקי' דרמי בר קמא מהיכי מאיזה בבא ממשנתינו למד כן ע"כ אבל עדיין לא נדע מה היה כונת רש"י בזה ולדעתי גם לרש"י ז"ל היה קשה על הוכחה זו דרב"ח דמהיכי תיתי יגרע כח זכיה של שנים שהגביהו מציאה כ"א חציו שלו בשביל עצמו מזכיות האחד שהגביה כולה בשבילו לבד ולכן רמז רש"י על מסקנת הגמר' דרב"ח ממשנה יתירה דייק דקתני דבזמן דשניהם מודים או דיש עדים חולקין בלא שבועה ומאי קמ"ל בזה ואף דגם שם פירש"י ואיצטריך לאשמועינן דאין אחר יכול לחוטפה מ"מ הא גופא קשיא דמהיכי תיתי ניסק אדעתן. דבהגבהות שנים במציאה לא יזכו שום אחד מהם. ויהיה כח הזכיה להשלישי אשר יחטוף מידם אלא ודאי דכונת משנה יתירה הוא דודאי היכי דהגביהו שנים למציאה ואמר כל אחד דלא היה בדעתו רק לקנות חציו שלו בשבילו לבד דבאופן זה אין שום הוי אמינא ואינו עולה על הדעת כלל שיהיה שום ריעותא בהגבהה זו דמה לי. אם נתכוין המגביה לקנות כולה דקונה כולה או דנתכוין לקנות חציו למה לא יקנה כל אחד חציו ולא מיבעי בהגביהו שנים וכל אחד מהם נתכוין על קניות חציו שלו דלא נשאר במציאה עוד שום כח הפקר וזכיה כלל אלא אף אם הגביה אחד רק חציו וחצי השנית היה נשאר עדיין הפקר מונח בארץ גם בזה לא ידעתי שום טעם וסברא דלמה יגרע כח זכיה של החצי זו אשר הורם ואשר הונף לזכות בה ע"י חצי השנית הנשאר עדיין הפקר מונח בארץ הלא הברירה. ביד הזוכה לזכות במציאה כמה שירצה והא דקאמר הגמר' דסד"א דתהוי חצי זו כמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה דמשמע דבהשאיר המגביה חצי שנית של המציאה מונח על הקרקע לא קנה גם החצי שבידו כונת הגמר' בזה הוא דממשנה יתירה קא דייק דתני במתניתן דאם שניהם מודים חולקין בלא שבועה. ואי מיירי באמר כל אחד שלא נתכוין רק לזכות בהחצי שלו לבדו הלא באופן זה היה דין זה דחולקין בלא שבועה משנה שאינה צריכה כלל דמהיכי תיתי לא יזכה כל אחד בהחצי שלו שבידו אשר נתכוין לזכות בה אלא ודאי דמיירי דכל אחד מהם אמר דנתכוין לזכות בעדו ובעד חבירו והנה על החצי השנית שלא הגביה והיה נשאר מונח על הארץ בודאי אין בידו לזכות בה לחבירו דבמה יזכה לחבירו הלא אותו החלק אינו בידו אלא ודאי דעל החלק שהגביה ותפס בידו היתה כונתו לזכות בה בשביל חבירו וגם השני היתה כך כונתו לזכות בהחצי שבידו ואשמועינן במתניתן דגם באופן זה דשניהם מודים דכך היתה כונתם חולקים בלא שבועה ואין ביד אחר כח לחטוף מידם ולפ"ז שפיר הוכיח הש"ס דהמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו דאי אמרת לא קנה תהוי כל חלק אשר ביד כל אחד ונתכוין לזכות בה בשביל חבירו כמו שמונחת ע"ג קרקע דאם נאמר דכל אחד מהם לא קנה