יד המלך (לנדא) - ד. סא

הלכות רוצח ושמירת נפש אינו בר חיובא רק שעשיות השליח תלוי ברצונו והוא בעל בחירה אי בעי עביד ואי בעי לא עביד מסתמא לא ירצה להביא גם אחר לידי עבירה על ידו וגם בזה שייך הסבר' דקסבור הייתי שלא ישמע לי וע"ז הביא הגמר' האיכא בינייהו בין ר' סמא ורבינא איש דאמר לאשה לא ואקפי לי קטן דלרבינא חייב שולחה. ולר' סמא פטור ולפיכך שפיר הוכרח הגמ' להביא האיכא בינייהו רק בעשה שליח להקיף קטן אבל באמר לה לא ואקפי לי גדול או צא ואקפי לי התם והיה כונתו על גדול אף לרבינא פטור דאף דהאשה איננה בת חיובא שהיא המקיף אין מקום לסברת קסבור הייתי בכל זאת אם הניקף הוא גדול ואף אם הניח להקיף א"ע בכל זאת המשלח יכול להתנצל א"ע דקסבור היה שלא יתקיים שליחותו מצד הניקף שהוא לא יניח להקיף א"ע ולכן הוכרח הגמר' לאשכוחי האיכא בינייהו דוקא באופן שהשליחות היה מתחלה רק על הקפת הקטן דבאופן זה לרבינא. אין שום התנצלות להמשלח בין מצד המקיף שהיא אשה ובין מצד הניקף שהוא קטן:

וכיון דלפי מה שביארתי דכל כחה של סברא זו דאין שלד״ע הוא מחמת שעשיות השליחות לא נעשה. לדעת המשלח דהיה סבור דהשליח לא יתקיים שליחותו הרי ממילא היכי דהשליח לבדו הוא בר חיובא ולא המשלח דיש סברא יותר להתנצלות המשלח שהיה סבור שהשליח לא ישמע אליו ולא היה מכוין לשליחות כלל דודאי כל ענין השליחות בטל והיה כלא היה ואין כאן רק השטאות דברים בעלמא וכאלו עשה השליח דבר זה מדעת עצמו וממילא אין הפטור של המשלח שהוא פטור בעשיה זו יכול לפעול מאומה לגבי השליח:

ויש לי להביא ראיה אל מה שהכרעתי מגמר' דפרק אילו הן הנחנקין דשקיל וטרי שם הגמר' אם הבן נעשה שליח ב"ד על אביו להכותו ולקללו ורצה הגמר' למיפשט מהא דהיוצא ליהרג ובא בנו והכהו או קללו חייב ובמסקנא מייתי הגמר' הא דתנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח על אביו חוץ ממסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ומה ראיה רצה הגמר' לאתוי מהא דהיוצא ליהרג הלא ביוצא ליהרג לפום הוי אמינא דגמ' דעדיין לא ידע מהא דמסרבין בו לצאת הרי מיירי דבנו הכהו וקללו מעצמו ולפיכך חייב אבל בנעשה שליח ב״ד לכך דהב"ד בעצמם מצוה עליהם לקיים העשה דוהיה אם בן הכות הרשע ושלוחו של אדם כמותו הרי אף דגם בנתחייב מיתה בב"ד אסור הבן לקללו ולהכותו מדעת עצמו בכל זאת הוא מותר להכותו בתורת שליח מהב"ד וביותר קשה על המסקנא דמייתי בשם תנא דבי ר' ישמעאל. דלכל אין הבן נעשה שליח ואמאי לא יהיה הבן. נעשה שליח ב"ד להכות ולקלל אביו הלא שלוחו של אדם כמותו ומה לי אם הב"ד בעצמם מכים ומקללים אותו או שלוחם עושה זאת בשליחותם אלא ודאי דבכי האי גונא דהשליח הוא בר חיובא והמשלח אינו בר חיובא לא שייך בזה ענין שליחות וגם, בזה אמרינן דאשלד"ע והרי הוא כאילו לא היה שליח בדבר זה ועושה זאת מדעת עצמו ולפיכך שפיר כיון דהבן מדעת עצמו אסור להכות ולקלל את אביו אינו יכול להיות בו דין שליחות אף ממשלחם כאלה אשר מותרים להכותו ולקללו:

נשלם ספר נזיקין ספר קניין הלכות מכירה פרק ראשון הלכה ב' אבל אם נקנה המקח באחד מהדברים, שנקנה בהן קנה הלוקח ואין צריכין לעדים כלל ע"כ:

כתב הטור בח"מ סי' קפ"ט וז"ל ואין המקח מתקיים להקונה אלא א"כ יקנה לו המקנה אבל אם היה לו פקדון בידו וכיון לקנות בסכום ידוע שאמר ליתן לו להמפקיד לא קנה עכ"ל ודברי הטור אלה המה סתומים ולא פירש לנו טעמו גם הרב ב"י לא הראה לנו מקורו ומאין הוציא הטור דין זה ובטורי זהב בסי' זה שהבאתי רוצה להסביר טעמו של הטור משום דרשותו של הנפקד שהחפץ מונח בו הוי רשות המפקיד וכמו שכתב הרשב"ם בפרק הספינה (דף פ״ה) גבי רשות המופקדין יע"ש אמנם ראיתי למוהרמ"ט חלק א' שהביא סברא זו של הט"ז ז"ל בשם חכם אחד והוא הקשה עליו דבמה קנה המפקיד מקום זה של הנפקד הלא אין כאן שום דבר מדרכי הקניות ועוד דהיכי שהנפקד אינו מיחד מקום להמפקיד על חפצו. איזה מקום מקנה לו בזה. ומלבד זה קשה דמה בכך דמקום הנחות החפץ הוא רשותו של המפקיד הלא כיון דהחפץ גופא הקנה לו המפקיד להנפקד הרי ממילא גם המקום של החפץ הקנוי להמפקיד הקנה ג״כ להנפקד והוי חצרו ומתנתו באים כאחד ע"ש:

וראיתי לחכם אחד שכתב דהטור אזיל בדעת רבינו שסובר דשימוש המועיל הוי חזקה גם לענין קנין והלכך קנוי להמפקיד המקום שחפץ הפקדון מונח שמה מכח השימוש שנשתמש המפקיד במקום שהונח שם חפצו ואם אמנם כי דבר חכמה דיבר בכל זאת לא כיון יפה חדא דאטו המפקיד הניח החפץ במקום הלז הלא הנפקד קיבל הפקדון מיד המפקיד והוא הניחו שם ושימוש כזה אשר נשתמש בו המקנה בשביל הקונה ודאי לא מהני וגם בקניות נעל גדר ופרץ האמור בש"ס ג"כ בעינן שהלוקח הקונה יעשה אלו העשיות בעצמו או ע"י שלוחו ומשום דשלוחו כמוהו אבל אם המוכר עשה זה בשביל הלוקח בודאי לא מהני ולא יהי' עדיף קניות שימוש זה מקני' גמורה דאין המוכר נעשה שלוחו של הלוקח למכור ולקנות בעצמו דבר בשבילו וכמו כן כתב הרשב"א הביאו הטור ח"מ סימן קפ"ג דאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשהו המשלח וטעם הדבר הוא ג"כ דאין השליח בעצמו יכול להיות המוכר והקונה ועוד דהרי כתב ה"ה לקמן בפ"ב הל"ב דהנאות שימוש המועיל לדעת רבינו בעינן דוקא. דבשעת הנאה יהי' מינכר לכל