יד המלך (לנדא) - ד. ס

חוץ לתחומה בזדון הרי זה התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבים עליו שנאמר אין לו דם ע"כ:

דין זה הוא במשנה פרק אלו הן הגולין (דף י"א). ר' יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם. ר' עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו וקיימי הלכתא כר' עקיבא:

ונסתפקתי בגואל הדם שעשה שליח לאדם אחר להרוג את הרוצח חוץ לעיר מקלטו אם מותר לשליח זה לעשות שליחותו ולהרגו לכתחלה ומשום דשליחו של אדם כמותו וכמו דהגואל הדם רשות בידו להרגו לכתחלה כמו כן הרשות לכתחלה ביד שליחו ולא שייך בזה אין שלד"ע דהא אצל המשלח אין כאן עבירה כלל ואם יהיה חל השליחות. הרי נאמר דשליחו של אדם כמותו וממילא לא יהיה עבירה כלל משא"כ בכל עניני אשלד"ע אשר מצינו בגמרא בכולן העבירה נעשתה בכל אופן, רק דאנו דנין בדבר העונש דעל מי יהיה העונש חל או דלמא דכיון דלפי מה דקיימינן כר' עקיבא אזי עכ"פ השליח הזה מצד עצמו אסור להורגו להרוצח לכתחלה על כן. אין ענין זה נתפס בכח שליחותו ואין ביד הגואל הדם לעשותו לשליח דגם בזה שייך הא דאין שליח לד"ע:

גם עוד יש להסתפק בעיקר כלל של שליחות דגלי לן רחמנא בדוכתא טובא דשליחו של אדם כמותו הנה בכל עניני שליחות האמורים בגמרא הוי תכונת פעולות השליחות לגבי המשלח דהיינו דהמשלח יוצא ידי חובתו או פועל ענינו ע"י עשיות השליח כאלו עשאו המשלח בעצמו אבל עדיין לא נדע אם יש בעיקר שורש השליחות כח לפעול מאומה על השליח שיהיה להשליח לו לעצמו יתר שאת בעשיה זו מחמת שעשאה בשליחות המשלח ולפ"ז הכא בשליחות של גואל הדם אפשר לומר דגם מבלעדי הא דאין שליח לד"ע אין בכח השליחות כלל למלאות ידי השליח בההיתר הריגת הרוצח אשר יש למשלחו דכיון דהשליח מצד עצמו אין לו כח בהיתר הריגת הרוצח לכתחלה לכן גם מצד השליחות אשר שלחו הגואל הדם לכך אין לו להשליח כח ויתר שאת בהיתר זה דבדבר הנוגע לפעול על השליח אין כח השליחות פועל מאומה:

והנה בספק הראשון אם שייך בזה אשלד"ע הנה היכי דהמשלח הוא בר חיובא והשליח איננו בר חיובא הוא פלוגתא דרבינא ור' סמא דלרבינא היכי דהשליח איננו בר חיובא אמרינן דיש שלד"ע ולר' סמא אף אם השליח איננו בר חיובא רק שעשיות השליחות תלוי ברצונו והשליח הוא בעל בחירה אי בעי עביד ואי בעי לא עביד אמרינן דאשלד"ע ואין ברבותינו הראשונים הכרעה מבוררת כמאן קיימינן ההלכה ואולם בגונא דהמשלח איננו בר חיובא והשליח הוא בר חיובא באופן זה לא מצינו דבר מפורש בו בשני התלמודים לא בבבלי ולא בירושלמי והנה בעבודות קדשים מצינו דאינן כשרות רק בכהן אבל לא בזר. והדבר ברור דאין הכהן יכול לעשות שליח לזר לעבוד עבודה בשליחותו ואם דשליחו של אדם כמותו והכהן המשלח בר עבודה הוא. אבל אין מזה ראי' דכמו דמצינו דאין עכו"ם ועבד יכולים להיות שליח בקידושין וגירושין ולפי שאינן בתורת גיטין וקידושין. כמו כן הוא בעבודה בזר דכיון דאינו בתורת עבודת קדשים לכן אינו יכול להיות שליח בכך.. אבל בנידון דידן דאם הרוצח הזה היה ממית קרובו של השליח היה גם הוא בתורת דין גואל הדם אפשר דיכול להיות נעשה גם שליח לכך לגואל הדם אחר. ובפרט דאנו רואין דאי לאו דאשלד"ע ומשום דדברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין היה נעשה כל אדם שליח לחבירו אף לדבר עבירה ומשום דבעצם הכלל של שליחו של אדם כמותו אין שום חילוק בין עשיה אחת לאחרת והכלל זה בעצם שייך בכל עשיות אם לא במקום דיש איזה סברא אשר מוציאו מן הכלל:

אמנם נתתי אל לבי לתור ולדרוש שורש טעמו של דבר זה דאשלד"ע וראיתי דכל שורש ענינו הוא מגמרא דר"פ האיש מקדש (דף מ"ב) דמשני הגמר' על מתניתן דהשולח את הבעירה ביד פיקח הפיקח חייב ואמאי נימא דשליחו של אדם כמותו ומשני דאשלד"ע דאמרינן דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והנה הכונה הפשוטה של הגמר' זו הוא דלא היה לו לשליח לשמוע לפקודת משלחו והיה לו לשמוע יותר לדברי הרב מלשייוע אל דברי התלמיד ולפי פירוש כונה זו אין בכחו של סברא דדברי רב ודברי תלמיד לפעול רק לפטור המשלח אבל לגבי השליח שעבר ושמע למשלחו אין שום מקום לסברא זו לגרע כח השליחות ע"י כך. אכן ראיתי בגמר' פרק הכונס (דף נ"ה) דחשיב הבריית' שם השוכר עידי שקר להעיד בין הני ארבעה דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ופריך הגמר' פשיטא ומשני מהו דתימא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל והנה דברי הגמר' אלה צריכין פירוש וביאור דהא גופא קשה דמפני מה יהיה חייב בדיני שמים הלא קיי"ל דאין שלד"ע ואין לומר דהא דאשלד"ע אינו פוטר את המשלח רק מדיני אדם אבל בדיני שמים חייב בדיני זוטא. דא"כ למה לא מפרש הגמר' בשוכר עדות שקר דאינו חייב רק בדיני זוטא ובפרט דאנו רואין דבפרק האיש מקדש קפיד הגמר' לחלק בכך דקאמר שם הגמ' דדיני רבה. ודיני זוטא איכא ביניהו והפירוש הנכון בדברי הגמר' זו הוא דהמסקנא והסלקא אדעתא מפרשים ענינו של ענין זה של דברי הרב ודברי תלמיד דסלקא אדעתא דקאי על השליח דלא היה לו לשמוע לדברי המשלח וכמו כן. לא היה להם להעדים השכירים. לשמוע לקול שוכרם ולהשכיר א"ע לכך והוי אמינא דהשוכר פטור. אף מדיני שמים קמ"ל דהא דדברי רב ודברי תלמיד אף דקאי על השליח בכל זאת אין הכונה דהשליח לא היה לו לשמוע להמשלח דאם היה הכונה כך איך היה בידינו לפטור את המשלח עי"ז שלא היה לשליח לשמוע לו רק דכונת הדברים סובבים על המשלח דהמשלח יכול לומר דלא נתכונתי לעשיות המעשה ע"י השליח לקסבור הייתי שלא ישמע לי השליח ולפיכך כי עשאו השליח לדבר עבירה לא לדעתי עשה זאת כי אם לדעת עצמו והנה סברא זו לא שייך רק בשלח שליח בחנם משא"כ בשכרו לכך והשליח השכיר א"ע לעשות דבר זה אין מקום לסברא זו דקסבור הייתי שלא ישמע לי דהרי השליח בא בשכרו והתחייב עצמו בעשיה זו. לכן בשוכר עידי שקר חייב בדיני שמים ולאו דוקא בשוכר עידי שקר לבד רק בכל שליח לדבר עבירה אשר השכיר א"ע לכך בשכר. אזי המשלח השוכרו חייב בדיני שמים וכן חילקו שם בהדיא בתוס' ד"ה אלא דדוקא שוכר חייב בדיני שמים אבל אמר להם להעיד שקר ולא שכרם על כך פטור אף מדיני שמים דסבר שלא ישמעו לו גם הר"ן הביאו הסמ"ע בח"מ ריש סימן קפ"ב כתב ג"כ דמש"ה אין שלד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ויכול המשלח לומר קסבור הייתי שלא יתקיים שליחותי שוב ראיתי דגם רש"י אף דלא ביאר לנו פירושו על הא דדברי רב ודברי תלמיד בכל זה מורין דבריו דגם דעתו כן דהטעם דאשלד"ע הוא משום דיכול המשלח להתנצל ולומר קסבור הייתי שלא יתקיים שליחותי. גם מדברי הגמר' עצמו יש להוכיח דעיקר הטעם הוא מכח התנצלות המשלח דלא יקוים שליחותו דבפ"ק דמציעא בפלוגתא דרבינא ור' סמא אם הא דאשלד"ע תלוי בבר חיובא או באי בעי עביד קאמר הגמר' מאי בינייהו ומשני איכא ביניהו איש דאמר לאשה לא ואקפי לי קטן דלרבינא דתלוי בבר חיובא הרי האשה לאו בר חיובא ומחייב שולחה ולר' דתלוי באי בעי עביד גם באשה לא מחייב שולחה ומפרש רש"י אהא דצא ואקפי לי קטן וז"ל וקטן דנקיט משום דגדול מסתמא לא שביק לאקופי נפשיה והנה רש"י היה מוכרח לפרש כן כדי להסיר מעל הגמר' דקדוק היתרון דנקיט בגמר' קטן אבל הגמר' בעלמה תמוה דהא כל כונת הגמר' לא היה, רק למצוא מקום אשר יש בו נ"מ בין רבינא לר' סמא והיה להגמר' לומר סתם איש דאמר לאשה צא ואקפי לי והלכה האשה ועבדה הקפה בין בקטן או בגדול שהניח להקיף א"ע ומה להו להגמרא אם ההקפה נעשתה בגדול או בקטן או הגדול הניח א"ע להקיף או לא הלא עכ"פ כיון דעבירת ההקפה נעשתה ע"י האשה יהיה באיזה אופן שיהיה, וכיון דהיא בת חיובא הרי יש איכא ביניהו בין ר' סמא ורבינא אלא ודאי דכל סברת אשלד"ע הוא משום דדברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין והמשלח יכול להתנצל דעשיות העבירה לא נעשתה מדעתו דהוא היה סבור דהשליח ישמע לדברי הרב יותר מדבריו יתקיים שליחותו ובזה פליגי רבינא, ור' סמא דרבינא סבר דדוקא היכי דהשליח הוא בר חיובא יש מקום להתנצלות הזה אבל אם השליח אינו בר חיובא אין המשלח יכול להתנצל בזה דכיון דהשליח אינו בר חיובא מהיכי תיתי לא ישמע לו ור' סמא סבר דאף דהשליח