יד המלך (לנדא) - ד. נט

איזה קפידה על הבעה"ב שיהיה מבחין בדבר אם יכול להציל א"ע באחד מאבריו או לא אלא דיש עוד הוכחה מבוררת בגמרא דהבא במחתרת מותר להרגו בכל ענין דבפרק בן סורר (דף ע"ב) מייתי הגמרא הא דתנו רבנן אין לו דמים בין בחול ובין בשבת יש לו דמים בין בחול ובין בשבת, ופריך הגמרא בשלמא אין לו דמים בין בחול ובין בשבת דסלקא אדעתא מידי דהוי אהרוגי ב"ד דבחול קטלינן ליה בשבת לא קטלינן ליה קמ"ל דבא במחתרת אף בשבת קטלינן אלא יש לו דמים בין בחול ובין בשבת השתא דבחול לא קטלינן ליה בשבת מיבעי, ומשני לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל ופירש רש"י דאם בא על עסקי ממון דאינו רשאי להרגו מפקחין עליו את הגל, אבל אם בא על עסקי נפשות כיון דרשאי להורגו בלא התראה גברא קטילא הוא ואין מפקחין עליו את הגל בשבת והנה מסקנת הגמרא זו בודאי מיירי באופן דאף אחר שנפל עליו הגל יש יכולת ביד החותר להרוג את בעה"ב דאל"ה אין לו עוד דין בא במחתרת וכל בא במחתרת אינו נהרג רק בשעת מעשה ואח"כ הדר דינו כמו כל שאר אדם ואינו רשאי עוד להורגו ובולאי בכי האי גונא מפקחין עליו את הגל כמו על כל שאר אדם ואולם נהי דיש יכולת ביד החותר להרוג את בעה"ב בכל זאת הלא עכ"פ גם ביד בעה"ב להציל א"ע שלא יהיה ביד החותר להרגו:

ועכ"פ בכל אופן נכון הדרך לפני בעה"ב לברוח, דהרי ידיו ורגליו של החותר אסורות והגל מונח עליו לבלתי נתון אותו לרדוף אחריו ואין לך בהנרדף יכול להציל א"ע גדול מזה ולמה באופן זה יהיה מותר דמו של החותר שיהיה הבעה"ב רשאי להורגו ויהיה זה החותר גברא קטילא לבל יהיו רשאין לפקוח עליו את הגל הלא זה הגל עצמו שנפל על החותר. דעי"כ יכול הבעה"ב להציל א"ע מבלעדי מיתתו של החותר זה גופא אוסר דמו של החותר וממילא גם הגל היו מחויבים לפקח עליו אלא ודאי דכיון דהיתר דמו של החותר הוא נגד הבעה"ב שהוא הנרדף בעצמו ובנרדף עצמו אין חילוק בין אם יכול להציל א"ע באחד מאבריו או לא והוא רשאי להרוג את הרודף בכל ענין ולכן אף דהגל מונח על החותר וביד בעה"ב להציל א"ע מידו הארורה של החותר בכל זאת כל שהחותר בא על עסקי נפשות ועדיין כלי משחיתו בידו להרוג את בעה"ב הרשות בידו של בעה"ב להרוג את החותר בעודנו בגל ולפיכך שפיר ןהחותר בר קטלא הוא ואין רשאין לפקוח עליו את הגל:

שוב נשאתי עיני וראיתי בהר"א. מזרחי פרשת וישלח שכתב אהא דהביא רש"י על קרא דוירא ויצר לו. וירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג לעשו ויקללנו אביו. וזה לשונו באמצע הדיבור לפיכך נראה לי דויצר לו שמא יהרוג את אחרים לאו אעשו לחודא קאי אלא אכולהו וההוא דתנחומא דקאמר שמא יקללנו אביו הכי פירושא וכי תימא בשלמא בשארי אנשים שבאו עם עשו דין הוא שיצר לו שמא יהרוג מהם דדלמא לא נתכוונו להרוג אותו אלא את העם אשר אתו ואינן אלא רודפים ולא ניתן רשות להורגן, אלא כשאינו יכול להציל את הנרדף באחד מאבריו ופחד שמא יהרוג מהם מרוב בילבולו במלחמה אעפ"י. שהיה בידו להציל באחד מאבריו של הרודף אלא בעשו למה הצר לו והלא עשו בודאי להורגו קמיכוין והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו וע"ז נתן המדרש הטעם דהיה ירא שמא יקללנו אביו ע"כ הרי לנו בפירוש דהיה פשוט בדעת המזרחי דלהנרדף בעצמו דהיינו יעקב נגד עשו אין שום חילוק כלל בין יכול להציל באחד מאבריו ועל ידי כן היה המדרש מוכרח ליתן הטעם על פחד הריגת עשו דשמא יקללנו אביו ונעלם ממאור עינו דברי רש"י בפרק בן סורר שהבאתי דכתב רש"י בפירוש על דברי ר' יונתן בן שאול דאין חילוק ביכול להציל בין הנרדף לאדם אחר וגם הנרדף בעצמו אם היה בידו להציל באחד מאבריו ולא הציל רק בנפשו של רודף הרי הוא נהרג עליו ותמוה על הרב מוהר"א מזרחי אשר כל דברי רש"י היה לו למטרה בכל עניניו וכאן כתב היפך דעתו ולא בלבד אלא שהיה הדבר כל כך מוסכם ומוחלט בדעת הר"א שאין שום חולק בדבר עד שלא הביא שום ראיה כלל לדבריו:

אמנם בעיקר דעת רש"י כבר כתבתי שסוגיות הגמרא דפרק בן סורר נצב כמו נד נגד דיעה זו ומבלעדי סוגיא זו הלא תכונת היתר דמו של הבא במחתרת אינו סובל כלל החילוק זה של יכול להציל באחד מאבריו דהא רשות ביד בעה"ב להרגו בראשית בואו ואף דעדיין לא עלה על דעת החותר אז שום דבר מעסקי נפשות יכול הבעה"ב להרגו על שם סופו ואיזה מקום יש בהיתר דם זה לחלק בין יכול להציל באחד מאבריו או לא ואם אנו רואין דהבא במחתרת דאינו נהרג רק על שם סופו ואינו עדיין רודף גמור רשות ביד הבעה"ב שהוא הנרדף להרגו בלי שום הבחנה אם יכול להציל א"ע באחד מאברי החותר. על אחת כמה וכמה רודף גמור הבא על עסקי נפשות ולדמים יארוב לכ"ש דרשות ביד הנרדף לעמוד על נפשו ולהרוג את הרודף בלי שימת עין אם יש בידו להציל א"ע באחד מאברי הרודף או לא:

עוד יש לי להביא ראיה נוכחת אל מה שכתבתי דבנרדף בעצמו אין חילוק בין יש בידו להציל א"ע בלי נפשו של רודף מהא דפרק ואילו הן נשרפין ל דף פ"ב) דקאמר הגמרא שם על עובדא דפנחס וזמרי דאם פירש זמרי והרגו פנחס הרי הוא נהרג עליו דאין קנאים פוגעין בו רק בשעת מעשה ולא עוד אלא שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין זמרי נהרג עליו דפנחס רודף הוא והנה כונת הגמרא בהא דנהפך זמרי והרגו לפנחס בודאי הכונה הוא דהרגו לפנחס בשעת מעשה דאם אחר שפירש ועדיין פנחס רודפו להורגו שלא כתורת הקנאות פשיטא דזמרי מותר להרגו כדין כל רודף וכן מורה דקדוק לשון הגמרא דמתחלה קאמר דאם פירש זמרי ואח"כ קאמר דאם נהפך זמרי אבל לא פירש רק דנהפך והיה עושה לפנחס כאשר היה הוא עושה לו אין זמרי נהרג עליו ואף דבשעת מעשה יש בו דין תורת הקנאות השמיענו הגמרא דכיון דאם בא לימלך אין מורין לו מותר להנרדף להרוג להקנאי,. ואולם קשה נהי דיש לפנחס דין רודף הא גם לרודף גמור אם יכול הנרדף להציל א"ע מבלעדי נפשו של רודף ולא הציל א"ע אלא בנפשו הרי הוא נהרג עליו וא"כ כל זמן שלא פירש זמרי איך היה רשאי לשלוח ידו בפנחס הא פנחס לא היה רודפו רק בתורת קלא והיה ביד זמרי להציל א"ע ממיתה זו ע"י מה שיפרוש א"ע ושוב לא יהיה פנחס רשאי להרגו ועכ"פ היה לו לפרוש א"ע ואם לא פירש והרגו לפנחס בשעת מעשה היה לו לזמרי להיות נהרג עליו אלא ודאי כמו שכתבתי דבנרדף עצמו אין חילוק בין יכול להציל או לא. ולפיכך כיון שיש לזמרי נגד פנחס דין נרדף היה מותר לו להרגו לפנחס בכל אופן אף שהיה לו דרך אחר להציל א"ע מיד פנחס:

איברא דבגמרא בפרק נגמר הדין (דף מ"ח) מייתי הגמרא גבי יואב שדנו אותו בדין סנהדרין דאמרו לו ליואב מאי טעמא קטלית לאבנר אמר להו גואל הדם דעשאל אחי הייתי. אמרו ליה עשאל רודף היה. אמר להו היה לו להציל א"ע באחד מאבריו אמרו ליה לא יכיל אמר להו השתא בדופן החמישית כיוון כו' ומגמרא זו משמע כדעת רש"י מדקבלו תשובתו של יואב. דהיה לו לאבנר להציל א"ע באחד מאבריו והלא אבנר היה הנרדף בעצמו ואולם אין משם ראיה. דתשובה זו דדלמא לא יכיל ליה היה בעיניהם תשובה ניצחת יותר לנצח את יואב ובאמת לא היה ביד יואב להשיב להם ע"ז מאומה דמה שהשיב להם דהשתא בדופן חמישית כיון אין עדיין מזה בירור דהיה אבנר יכול להציל א"ע באחד מאבריו ואין תשובת יואב זו כדאי לפטור א"ע מהריגת אבנר בכך ודלמא לכוין בדופן החמישית היה יכול ולהציל א"ע באחד מאבריו מבלעדי מיתת עשאל לא היה יכול ובפרט דלא היה דבריהם בזה להלכה למעשה דהא מבלעדי הריגת אבנר היה יואב מחויב מיתה בדין סנהדרין מחמת הריגת עמשא וכמובא שם בגמרא אמנם מצינו להיפך בגמרא בפרק הרואה (דף ס"א) גבי שאול ודוד במערה דכתיב ואומר להרגך וחתם עליך וקאמר הגמרא ואומר ואמרתי מיבעי ליה ותחס וחסתי מיבעי ליה אלא כך אמר דוד התורה אמרה להרגך ומן התורה בן הריגה את שהרי רודף אתה אלא צניעות שהיה בך חסה עליך ולדעת רש"י דאף בנרדף עצמו היכי דיכול להציל א"ע מבלעדי הריגת הרודף אינו רשאי להרוג הרודף א"כ איך אמר דוד לשאול דמן התורה בן הריגה את שהרי רודף הוא. ומה בכך דשאול הוא רודף והלא דוד היה יכול להציל א"ע מבלעדי מיתת שאול וכמו דבאמת הציל א"ע בעוד שאול בחיים אלא ודאי דנגד דוד עצמו דהוא הנרדף אין חילוק בין יכול להציל א"ע או לא ונגד דוד היה שאול תמיד בן הריגה ומגמרא זו יש ראי' מפורשת נגד דעת רש"י:

פרק חמישי הלכה ט' י'. רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לעיר מקלטו פטור שנאמר ולו אין משפט מות אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלטו או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרין אותו נכנס לעיר מקלטו ויצא