יד המלך (לנדא) - ד. נה

לחזקיה אבל לפי מה שכתבתי ניחא דהתיקון עולם האמור במפגל אין הכונה בכדי שיודיעו רק מפני תקנת הכהנים והמקריבים דאם יתחייבו הכהנים לשלם על פיגול בשוגג לא ירצו לעבוד עבודה:

ובדברינו אלה אשכחנא פתרא על תמיהת המשנה למלך שתמה דמאי אריא דוקא הכהנים שפיגלו דהוא מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו דהקרבן פסול. הלא גם במחשבת שלא לשם בעלים אף דהקרבן כשר בכל זאת כיון דלא עלו לבעלים לשם חובה והבעלים מחויבים להביא קרבן אזי יש מקום ג"כ לשנות בו דין זה דמזידין חייבים שוגגים פטורים ובאמת דקדוק זה עצום ונשגב מאוד על המשנה. דכל תיבותיה ואותיותיה. המה קצובים במספר ובמנין ולמה נקיט במתניתן הדין זה בכהנים שפגלו דוקא ולפמ"ש ניחא דכיון דטעמא דמתניתן דהכהנים שפגלו הוא חלוק מטעמא דמתניתן של המטמא והמדמע ובכהנים שפגלו דעבדי איסורא לא שייך בהו התקנה שלא יהיה כאו"א הולך ומפגל רק הכהנים הוא מטעם שליחות דבשליח שעיות גם אם הפסיד היזק שאינו ניכר מחויב לשלם אף לר' יוחנן והרי אנן קיי"ל דהני כהני שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן המה. ולכן אין מקום לחייב אותם בתשלומין בתורת שליח רק בפגלו במחשבת חוץ לזמנן או חוץ למקומן דפסלו הזבח ועיותו בכך בשליחותם נגד הגבוה משא"כ בשלא לשם בעלים דהזבח כשר הרי לא עיותו נגד הגבוה מאומה ואף דלא עלו לבעלים לשם חובה והפסידו להבעלים הלא אין העיות הזה רק נגד הבעלים ואין הכהנים שלוחם של הבעלים ונגד הבעלים הוי דין הכהנים כמו אדם אחר דפטור בהיזק שאינו ניכר ואף דיכול להיות דאליבא דדינא אין חילוק, ואף בשלא לשם בעלים מחויבים הכהנים לשלם במזיד דכיון דבשלא לשם בעלים הזבח כשר הרי אין הכהנים עוברים. על שום איסור והדר דינא בזה כמו המטמא והמדמע דחייב לשלם מדרבנן דקנסוהו שלא יהיה כאו"א הולך ומטמא טהרותיו של חבירו והכא נמי יש לחוש שלא יהיה הכהן מפסיד להבעלים כאשר יביאו קרבנם שלא לשם הבעלים ויפסידו לבעלים בכך ויאמרו פטורים אנו ואולם כיון דבכל אופן עכ"פ הטעם של החיוב תשלומין בשלא לשמן אינו מטעם החיוב של כהנים שפיגלו על כן לא נכלל דין זה של. שלא לשם בעלים במשנה של הכהנים שפיגלו וגם כיון דהטעם החיוב תשלומין של שלא לשם בעלים הוא מטעם של חיוב התשלומין של המטמא והמדמע והמנסך לכן לא הוצרך המשנה לשנות דין זה של זביחה, שלא לשם בעלים לדין בפ"ע דהרי הוא בכלל דינא דמתניתן דהמטמא והמדמע והמנסך משא"כ בכהנים שפגלו, דאף דגם בפגלו דין אחד להם עם מתניתן מטמא ומדמע ומנסך בכל זאת כיון דטעמיהם ועניניהם של החיוב והפטור חלוקים ושונים זה מזה. על כן חלקן רבינו הקדוש לשנות כל אחת במשנה בפני עצמה:

שם הלכה ו' המנסך יין חבירו לע"ז לא נאסר היין שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו. ואם היה לו בו שותפות או שהיה מומר שהרי הוא כעכו"ם כו' הרי זה אוסר היין ע"כ:

דברי רבינו מבארים דעתו דבעכו"ם גמור או בישראל מומר שהוא כעכו"ם אוסר יין ישראל אף באין לו שותפות בגוי' ואף דבפ"ח מהלכות עכו"ם הלכה א' וגם בפ"ה מהלכות כלאים פסק רבינו בהדיא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו התם מיירי בישראל ששחט בהמות חבירו לעכו"ם ועל כרחך מסתבר ליה לרבינו דכל פלוגתא של רב הונא עם רב נחמן ורב עמרם. ור' יצחק בפרק השוחט (דף מ') אם יכול אדם לאסור במעשה דבר שאינו שלו אינו בגוף הסברא אם יש כח במעשה לאסור דבר שאינו שלו או לאו רק דכ"ע סברי דכל אדם שעשה בדבר מעשה איסור אף שאינו שלו אסרה דיש כח במעשה לאסור דבר של חבירו וכמו דאנו רואין בנותן נבלה או חלב בתבשיל של חבירו דהתבשיל נאסר רק דבכל עניני איסור אשר אינו נאסר במעשה לבד והאיסור תלוי גם בכונה המוכרחת להמעשה וכמו ניסוך יין וע"ז וכלאי כרם דבכל אלה תלוי האיסור של המעשה גם בכונה וכמו שכתבו התוס' בפרק הערל [דף פ"ג] ד"ה אין בזה פליגי ר"ה עם ר"ל ור"ע ור"י וסבירא לר"נ ור"ע ור"י דכל בר ישראל לאו כל כמיניה לאסור במעשה כזו דבר שאינו שלו דכיון דאנו צריכין לכונת האוסר על כן אין א' מאמינין לבר ישראל דהיתה כונתו לאיסור ומסתמא אמרינן דלצעורי קא מכוין אם לא בעכו"ם דמסתמא היתה גם כונתו לאיסור או גם בישראל באם יש גם לו לעצמו חלק ושותפות. בדבר הנאסר דלא שייך בו דלצעורי מכוין אנו מאמינין אותו ג"כ דכונתו היה לאיסור אבל בישראל ואין לו שותפות אינו נאמן דכונתו היתה לאיסור ורב הונא סבר דגם בישראל ואף באין לו שותפות בגויה בכל ענין כיון שעשה בו מעשה אסרה ונאמן גם על הכונה משום דמחשבתו נכרת מתוך מעשיו דכונתו היתה לקלקולא אמנם דבר זה ברור דהיכי דלא שייך לצעורי גם ר"נ ור"ע ור"י מודים דאף במעשה התלוי בכונה אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכת"ק דמתניתן דנכרי שניסך יין של ישראל וכן משמעות הסוגיא שם דאמרי ר"נ ור"ע ור"י אלא דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי לנו בפירוש דגם המה לא פליגי על גוף הסברא דאדם אוסר דבר שאינו שלו רק דמסתבר להו דבישראל וגם אין לו שותפות בגויה. אין אנו מאמינין אותו דלאיסור קא איכוין ואמרינן דלצעורי קא מכוין ולא היה כונתו לאיסור כלל וגם רבינו מוקי פלוגתייהו דרב הונא ור״נ ור"ע ור"י בהכי דלא פליגי רק בישראל והיכי דשייך לצעורי ורבינו פוסק בזה כר"נ ור"ע ור"י נגד רב הונא:

ובדברינו אלה ניחא מה שהקשו התוס' בפרק השוחט שם ד"ה תא שמע. אהא דמשני הגמרא על קושיתם ממתניתן דהמטמא והמדמע והמנסך דמיירי דאית ליה שותפות בגויה והא הגמרא קאמר התם למ"ד מנסך ממש לא בעי למימר מערב דא"כ היינו מדמע וכיון דאוקמינן להמתניתן דמיירי דאית ליה שותפות בגויה ולא נאסר חלק חבירו אלא משום שמעורב בשלו וא"כ אכתי גם במנסך ממש קאי וקיימי הקושיא היינו מדמע ולפמ"ש ניחא דאם אית לי' שותפות בגוויה. ולא שייך בו דלצעורי קמיכוין אף ר"נ ור"ע ור"י סוברים דאדם אוסר דבר שאינו שלו ולפיכך למ"ד מנסך ממש אין זה מדמע דכיון דיש לו שותפות בגויה ונאסר חלקו ולא שייך בזה דלצעורי קא מיכוין הרי ממילא נאסר גם גוף היין של חלק חבירו ומבלעדי זאת. אנו מוכרחין לומר כן לדעת התוס' דאל"כ יהיה קשה לסברת עצמם דהחליטו בפסחים (דף צ"א) ד"ה עד ובתמורה (דף ל') ד"ה ואידך וביומא [דף נ"ה] דבכל איסור הנתערב בהיתר היינו מתירין התערובות בהשלכת אחד מהן ומשום דיש ברירה ובפרט בתערובות חד בתרי דמדאוריית' ברובא בטיל ואין איסורו אלא מדרבין ובדבר חשוב. ובדרבנן קיימינן דיש ברירה רק דמש"ה אין מקום לדין ברירה בתערובות כל איסורין משום דכל ענין ברירה לא שייך רק בתערובות שלא הוכר מעולם האיסור בפני עצמו אבל היכי דהוברר פעם אחת האיסור בפני עצמו טרם שנתערב לא שייך בו כללא דברירה והלא הכא במנסך יין חבירו ואית ליה להמנסך שותפות בגויה ולדעת התוספת דחלק חבירו בשום אופן אין בידו לאסור רק חלקו שלו לבד וחלק חבירו לא נאסר רק מחמת תערובות חלקו של המנסך המעורב עמו א"כ קשה למ"ד דאף בדאורייתא יש ברירה למה יאסר חלק חבירו ע"י תערובות חלק שלו ולמה לא נחלוק היין ולא יהיה נאסר רק חלקו של המנסך לבד וחלקו של השני יהיה מותר משום ברירה דהכא מעולם לא הוברר חלק האיסור בפני עצמו קודם התערובות ולמה לא נאמר בזה דהוברר הדבר למפרע דאותו חלק אשר הגיע אח"כ לחלקו הוא החלק שלו אשר נאסר על ידו אמנם לפמ"ש ניחא דודאי היכי דאית ליה להמנסך שותפות ונאסר עכ"פ חלקו ולא שייך בו דלצעורי קא מיכוין גם ר"נ ור"ע ור"י מודים דהרי הוא אוסר במעשה הניסוך גם חלק חבירו וממילא כל גוף היין של השני חלקים נאסרו ואין אנו צריכין לטעם זה של תערובות כלל:

ויחווה לן בזה תמוה עצומה דלמה לא הביא בגמרא פרק השוחט שם על פלוגתא דר"ה ור"נ ור"ע ור"י דהוא כתנאי ממתניתין דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו דפליגא תנא קמא דאוסר עם רבי יוסי ור"ש דמתירין וטעמייהו דר"י ור"ש הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא ר"מ דאוסר סובר דאדם אוסר דבר שאינו שלו והתם לא שייך תירוץ זה דאמרי ר"נ ור"ע ור"י אמתניתן דנכרי שניסך דבמשנה זו דהמסכך נאמר בפירוש דמיירי בישראל המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ואם כן פליגי ר"ה עם ר"נ ור"ע ור"י בפלוגתא דתנאי של ר"מ עם ר"י ור"ש. ולפמ"ש יתישב הכל לנכון דכיון דכל כחו של סברא זו דאית ליה שותפות בגויה הוא רק דאיכא הוכחה דלא היתה כוונת המנסך לצעורי ובודאי אין קפידא בכך שהוכחה זו יהיה דוקא ע"י שותפות שיש להאוסר בדבר אשר אסר אלא דגם בכל שארי דרכים אשר יגיע להאוסר הפסד ע"י האיסור ומוכח מתוכו שבודאי לא היתה כוונתו לצעורי דהצער הזה גם אליו תשוב אזי בכל כי האי גוונא גם ר"נ ור"ע ור"י מודים דאדם אוסר דבר שאינו שלו והלכך המנסך יין חבירו דדבר תורה בין בשוגג בין במזיד פטור מלשלם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק רק דרבנן חייבוהו במזיד ומשום שלא יהיה כל אחד הולך ומנסך יינו של חבירו ולכן שפיר מסתבר להו לר"נ ור"ע ור"י דלמה יוסיפו חכמים בזה לחייב אותו בתשלומין נגד דין תורה