יד המלך (לנדא) - ד. נו

וע"י חיוב תשלומין אלה יושלל סברת דלצעורי קא מכוין ויהיה נאמן עי"כ לאסור היין הלא כיון דכל חיוב תשלומין האלה שחייבוהו חכמים אינו בא רק מחמת חשש כח האיסור שיש בידו לאסרו שלא יהיה כ"א הולך ואוסר יין של חבירו וא"כ הרי טוב לנו להעמיד הדבר על דין תורה שיהיה זה המנסך פטור מתשלומין וע"י פטור זה לא יהיה ממילא עוד מקום לחשש זה שלא יהיה כל אחד הולך ואוסר בניסוך יין של חבירו דהא אם יהיה פטור מתשלומין אזי תשוב הסברא דלצעורי קא מיכוין אל מקומה ושוב אין בידו כח כלל לאסרו דכיון דיש מקום להסברא דלצעורי קא מיכוין אין אנו מאמינים אותו בכוונת ניסוך כלל וממילא לא יהיה זה הולך ומנסך כלל ולפיכך שפיר הוכרחו ר"נ ור"ע ור"י לאוקמי כל הני משניות של ניסוך יין חבירו באית ליה להמנסך שותפות בהיין דאז בלא"ה לא שייך הסברא דלצעורי משום הפסד חלק עצמו הנאסר בכל אופן או באם המנסך הוא עכו"ם דלא שייך בו כח חשש זה דלצעורי ור"ה דלא מסתבר ליה סברא זו דלצעורי וסובר דאף באיסור שאינו נאסר רק בכוונה נאמן האוסר גם על הכוונה גם בדבר שאינו שלו מוקי כל הני מתניתין אף בישראל ואין לו שותפות בגויה והנה פלוגתתם זו של רב הונא עם ר"נ ור"ע ור"י לא שייך רק בניסוך יין וכדומה משא"כ בהמסכך גפנו על גבי תביאתו של חבירו דהיזק הניכר הוא ומפורש שם במשנה דלר"מ הרי זה קידש וחייב באחריותו וכיון דחייב באחריותו אין לך היזק גדול המגיע להמסכך יותר מזה ובפרט דגפנו אשר סיכך עמו נאסר בכל אופן וכיון דהפסד האיסור חל מצד דין תורה על המסכך הרי אין באיסור זה שום מקום כלל לסברת לצעורי ובכי האי גוונא כ"ע מודים דיכול לאסור וכמו שביארתי דבגוף כח האיסור בין לר"ה ובין לר"נ ור"ע ור"י אדם אוסר דבר שאינו שלו והלכך שפיר לא הביא הגמרא פלוגתא דר"ה ור"נ ור"ע ור"י בפלוגתא דהני תנאי דהמסכך דבגוף הסברא אם בכגון זה אדם אוסר דבר שאינו שלו אתיא כל הני אמוראי בין ר"ה ובין ר"נ ור"ע ור"י כולהון כר"מ דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו:

אמנם נשאר עלינו עוד ליישב קושיא חזקה אשר קאי וקיימי על רבינו בזה דרבינו פסק בפ"ה מהלכות כלאים במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו כר"י ור"ש דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואינו אוסר רק גפנו לבד הרי לך דעת רבינו דגם בגוף כח האיסור אין בכחו של אדם לאסור דבר שאינו שלו והכא בהלכות חובל ומזיק פסק רבינו דהיכי דאית ליה להמנסך שותפות בגויה ולא שייך בו לצעורי אוסר גם חלק חבירו שאינו שלו וזה מורה דעתו בפירוש דהיכי דלא שייך סברת לצעורי יש כח איסור ביד אדם לאסור דבר שאינו שלו ובפרט במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו. כיון דע"י סיכוך זה נאסר גפנו של המסכך אין לך שותפות גדולה יותר מזו וליכא למימר דגם רבינו מסתבר ליה כסברת התוס' דגם באית ליה שותפות אין גוף היין של חלק חבירו נאסר. ובכל אופן אינו אוסר רק חלקו לבד וחלק חבירו לא נאסר רק משום שמעורב עם חלקו והלכך במסכך לא איכפת לן מה שיש להמסכך חלק בהאיסור דהא יש לברר חלקו הנאסר לבד וחלק חבירו נשאר היתר לבד דהא בשום אופן אי אפשר לשיטת רבינו לומר כן דהא רבינו כלל דין זה דאית ליה שותפות בגויה עם עכו"ם וישראל מומר הרי מבאר בזה דעתו בהדיא דחד טעמא אית לכולהו ומשום דבכולהו לא שייך כוונת לצעורי וממילא כמו דבעכו"ם וישראל מומר מיירי דאין להם שום חלק ביין וכל היין הנאסר הוא כולה של ישראל ומ"מ כיון דלא שייך בהו כוונת לצעורי הרי הם אוסרים אף דבר שאינו שלהם הרי כמו כן גם בישראל שיש לו שותפות ביין כיון דחלקו נאסר בכל אופן ולא שייך בו ג"כ כוונת לצעורי הוי דינו ביין זה כמו עכו"ם וישראל מומר וכמו דעכו"ם ומומר אוסר בניסוך שלהם גם יין שאינו שלהם כמו כן זה הישראל שיש לו שותפות ביין יכול לאסור גם חלק חבירו שאינו שלו וממילא נאסר גוף היין של חלק חבירו בעצמו ולא משום תערובות כלל ודלא כדעת התוספת וא"כ גם בכלאים למה לא יהיה בכח המסכך האוסר בסיכוך זה גפנו שלו לאסור גם תבואת חבירו אף שהתבואה אינו שלו דכיון דעכ"פ המסכך בעצמו בא לידי הפסד בכך ואין לנו מקום להעמיד במחשבתו כוונת לצעורי למה לא יהיה דינו של המסכך בכלאים כמו עכו"ם ומומר בניסוך יין:

ודע דמבלעדי כל זה יש מבוכה עצומה בפסקו של רבינו בדין זה דהמסכך גפנו עג"ת של חבירו דבפירוש המשנה כתב רבינו בפ"ז דכלאים על משנה ד' ה' דאין הלכה כר' יוסי ור"ש וקיימינן כת"ק דהתבואה נאסרה ובספרו יד החזקה בהלכות כלאים פרק ה' הלכה ב' פסק כר' יוסי ור"ש דהתבואה מותרת. והנה בפרק הערל (דף פ"ג) מייתי הגמרא פלוגתא זו אשר בין לר״מ עם ר"י ור"ש במסכך גפנו וקאמר שמואל דהלכה כר"י ור"ש ור' הונא אמר רב אמר דאין הלכה כר"י ור"ש ובסוגיא שם משמע דהלכה כר' הונא אמר רב דהגמר' בעי שם קידש מהו ופשיט ליה מהא דר' הונא אמר רב ואביי רצה למפרך על פשטת הגמר' ולבסוף מסיק הסוגיא דיש לסמוך אדר' הונא ומשום דבי רב המובא שם בסוגיא הוא ר' הונא וכיון דר' הונא אמר רב אמר דאין הלכה כר"י ור"ש וגם בסוגיא דפ"ק דחולין שהבאתי דלא פליגי ר' הונא עם ר"נ ור"ע ור"י רק אם אמרינן סברת לצעורי ואינו אוסר דבר שאינו שלו רק באית ליה שותפות בגויה או דלא אמרינן סברא זו ואף בלית ליה שותפות בגויה יכול לאסור אבל דכ"ע סבירא להו דבגוף כח האיסור יש כח ביד האדם לאסור דבר שא"ש וזה הוא כת"ק דמתניתן דהמסכך ולא כר"י ור"ש ולמה דחה רבינו בהלכותיו דעת הת״ק ופסק כר' יוסי ור"ש:

ולולי דמסתפינא להגיד דבר חדש את אשר לא עלה במחשבה לפני רבותינו הראשונים הייתי אומר דאין כונת פלוגתתם של ר' מאיר עם ר"י ור"ש במתניתין דמסכך גפנו כמו שעלה על דעת רבותינו דר"מ סבר דאדם אוסר דבר שאינו שלו ור"י ור"ש סוברים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהלא אנו רואין דהתלמוד ירושלמי הביא לימוד על דעתיה דר"מ דסובר דהרי זה קדש דכתיב כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין תלמוד לומר כרמך כלאים ולא בכרמך כלאים וכונת הירושלמי דאם היה נאמר בכרמך כלאים היה כלאים סמוך לכרמך דדוקא בכרמך אסור אבל לא בכרם חבירו אבל השתא דנאמר כרמך כלאים הרי תיבת כלאים נפרד מתיבת כרמך להורות דבכל כרם כלאים אסור ור"י ור"ש דפליגי עליה דר' מאיר סבירא להו דדרשינן תיבת כרמך אבל לא כרם חבירו וכן הביא הר"ש שם במשנה פרק ז' דכלאים גם הרב ר"ע מברטנורה בפירוש המשנה הביאו להירושלמי שהבאתי וכתב בפירוש דפלוגתתם של ר' מאיר עם ר"י ור"ש הוא בדרשת משמעות הקרא דכרמך הרי עינינו לנוכח יביטו מדרשת הירושלמי זו דאין פלוגתתם כפשוטו דר' מאיר סובר דאדם אוסר דשא"ש ור"י ור"ש סוברים דאין אדם אוסר דשא"ש דאם היה פלוגתייהו בהכי למה להו דרשה זו דכרמך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הלא אף אם אמנם דאנו לא מצינו פלוגתא זו של ר' מאיר עם ר"י ור"ש בשום מקום אם אדם אוסר דש"ש או לא רק בדין זה דמסכך גפנו לבד נאמר פלוגתתם אם קידש או לא בכל זאת הדבר ברור דאם פלוגתתם הוא בסברת החוץ של כח איסור דבר שאינו שלו הרי בודאי גם בשאר איסורין דאין בהם דרשת משמעות הקרא כלל יש ג"כ מקום לפלוגתתם זאת מצד סברת החוץ אם יש ביד אדם לאסור בהם דבר שא"ש או לא וא"כ גם באיסור כלאים למה להו להת"ק ור"י ור"ש דרשה מיוחדת לכל אחד על דעתו ולמה לא פליגי גם בכלאים בסברת החוץ אי יכול אדם לאסור בו דבר שא"ש או לא כמו דמצינו פלוגתא דאמוראים בסברא זו בשאר איסורים אלא ודאי דפלוגתתם של התנאים בכלאי כרם הוא ממש להיפך מסברת החוץ אשר לכל אחד מהם בכל שאר איסורים דהת"ק דהיה מקובל בידו דרשת הקרא דכרמך כלאים דהיה כונת התורה לאסור כלאים בשל חבירו הרי מוכח מזה דבשאר איסורים מצד סברת חוץ אין בכח אדם לאסור דשא"ש ולכן הוכרח רחמנא להורות לנו דאיסור כלאים נשתנה בזה מכל שאר איסורים דבאיסור כלאים יש כח באדם לאסור אף דשא"ש ור"י ור"ש דדרשי כרמך מ"מ הרי מוכח להם להיפוך דבכל איסורים מצד סברת חוץ אדם יכול לאסור דשא"ש ולכן הוכרח רחמנא להורות לנו דנשתנה בזה איסור כלאים מכל שאר איסורין דבאיסור כלאים אינו יכול לאסור דשא"ש ובאמת אנו רואין דבדווקא נאמרה ונישנית לשון המשנה שם במקומו בפ"ז דכלאים פלוגתייהו דר' מאיר עם ר"י ור"ש בלשון קדש ואינו קדש דר' מאיר סבר דהרי זה קדש ור"י ור"ש סברי דאין אדם מקדש דבר שא"ש גם כשהביא המשנה המעשה בשם ר' עקיבא הובא ג"כ בלשון זה דבא מעשה לפני ר' עקיבא ואמר דאין אדם מקדש דשא"ש אבל לא נאמר לשון אוסר ואינו אוסר כי שמרו בלשונם בכדי שלא נטעה מלשון אוסר ואינו אוסר דגם בשאר איסורים הוא כן דלמ"ד קידש סובר בשאר איסורים אדם אדש"ש ומ"ד דלא קידש סובר בשאר איסורים דאין אדם אדש"ש ובאמת הוא להיפוך דר' מאיר דסובר דבכלאים אדם מקדש דשא"ש סובר בכל איסורים דאין אדם אוסר דשא"ש ור"י ור"ש דסוברים בכלאים דאין אדם מקדש דשא"ש סוברים בכל איסורים דאדם אוסר דשא"ש ובפרק הערל דף פ"ג הובא מתניתן זו דהמסכך בשינוי לשון בדעת ר"י ור"ש דר"י ור"ש אומרים דאין אדם אוסר דשא"ש והתוס' שם ד״ה אין הקשו שם על זה ואם כי אני איני כדאי להיות מקטני תלמידיהם של בעלי התוס' בכל זאת הדבר ברור כי בטעות נזדקר שם בגמרא תיבת אוסר בדברי ר"י ור"ש והגרסא הנכונה הוא כמו שהובא בגוף המשנה במקומה דר"י ור"ש אומרים דאין אדם מקדש דשא"ש