יד המלך (לנדא) - ד. קעו

דפליגו בפלוגתא דר"י ורבנן אם הפקר כמתנה (ועיין בתשובות חות יאיר סי' מ"ח) אבל מסיק שם בירושלמי דפלותייהו הוא אם חוששין להערמה או לא ולכן לא פליגי רק בההיתר לאחר הפסח אבל בתוך הפסח כ"ע סברי דאינו עובר עליו ומשום דכל הפקר יש לו כח קנין ואנן קיי"ל כרבנן דר"י בר יהודא דבהפקר תיכף משהפקירה יצא מרשות הבעלים והא דכתב רבינו דההפקר הוא כנדר אין כונתו דאין לההפקר כח אחר רק כח נדר דהלא כה דברי רבינו בעצמו שם הלכה י"ד דההפקר אעפ"י שאינו נדר הרי הוא כמו נדר הרי לנו בפירוש בדעת רבינו דכח הפקר אינו כח נדר רק דהא דכתב רבינו דהרי הוא כמו נדר כונתו הוא להסמיך כחו של קנין הפקר לאיזו כח קנין אחר הנאמר מפורש בתורה וכדרכו של רבינו בכל המקומות להורות על כל ענינים כח מקורם בתורה ובאמת אין שום מראה מקום ואין שום רמז בתורה על כח קנין הפקר ואף דמצינו כמה כחות קנינים מפורש בתורה בכל ואת אין הכח של כל קנינים אלה רק בבני אדם פרטיים בין איש לרעהו וכמו מוכר וקונה פרטי אשר בקנין מכירה או נותן ומקבל פרטי אשר בקנין מתנה משא"כ קנין חיוב כללי אשר יתחייב אדם אחד לכלל בני אדם זה לא מצינו בתורה כלל ולכן סמכו רבינו לכח נדר דכמו דיכול אדם לנדור ליתן לעניים דמחויב לקיים דברו ואף דאינו פורע בנדרו לאיזה עניים הוא מחייב את עצמו הרי מצינו חיוב בתורה אשר יכול אדם לחייב א"ע משלו בדיבורו לכללות ב"ח עניים ואין קפידא בכך שיהיה החיוב לבני אדם פרטיים דוקא כמו כן גם בכח קנין הפקר יש כח בדיבורו של כל אדם להקנות דבר משלו לב"א בכללי לעניים ולעשירים אבל בכל שארי ענינים אין לשתי כחות האלה של נדר עם הפקר שום ענין זה לזה ויש הרבה דברים אשר המה חלוקים זה מזה ויש באחד אשר אין בהשני ועל גוף הדין שהמציא הר"ן דאינו יכול לבטל ע"י שליח יש בידינו ליתן טעם הדברים דכיון דביטול הוא מטעם הפקר והפקר לעניים ולא לעשירים אינו הפקר ולאו דוקא היכי דהוציא העשירים מן ההפקר רק אף היכי דהוציא אדם אחד מן ההפקר ואמר על דבר אחד משלו שיהיה הפקר לכל העולם חוץ מלאדם פלוני ג"כ אין הפקר. דבהפקר אין לך בו אלא חידושו ובעינן שיהיה הפקר לכל העולם בשוה בלי שיור וזה הוא הטעם דאין הפקר חל ע"י שליח כלל משום דבהפקר ע"י שליח הרי ודאי ברגע זו עצמה של ההפקר אין ביד השליח בעצמו לזכות בו דלא עדיף שליח הפקר משליח מכירה ואם עשה שליח על חפץ למכרו אין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשהו וכמו שהובא בש"ע ח"מ סימן קפ"ה סעיף ב' וכתבתי שם טעם הדברים משום דאין ביכולת של השליח להיות לו שתי כחות מתנגדות בנושא אחד ואם השליח קונה הדבר לו לעצמו אזי מוכרח להיות לו כח קונה מצד עצמו לכן א"א להיות לו כח מוכר מצד משלחו וכמו כן בשליח הפקר דצריך להיות לו כח מזכה מצד הבעלים ואם ירצה השליח ברגע זו עצמה להיות זוכה בו בשביל עצמו אזי צריך להיות לו ברגע זו כח זוכה, וכח מזכה ואין לך שני כחות מתנגדות יותר מן כח זוכה נגד כח מזכה וזה א"א בנושא אחד וכיון דברגע זו של ההפקר אין ביד השליח לזכות בו אז בשביל עצמו אזי יש עכ"פ ברגע זו שיור בההפקר נגד השליח וכל היכי שיש איזה שיור בההפקר שוב אין ההפקר חל כלל ונשאר הדבר ברשות בעלים ולכן שפיר לא יצויר הפקר ע"י שליח כלל והא דהבעלים בעצמם יכולים להפקיר ואף דגם המה אם יהיו רוצים לחזור ולזכות ברגע זו עצמה של ההפקר יהיה להם שני כחות מתנגדות של זוכה ומזכה היינו משום דכל זמן שלא יצא הדבר מרשות הבעלים אין צריך להיות להבעלים בהדבר המופקר כח זכיה כלל דבלא"ה עדיין הדבר ברשותם וממילא ברגע זו של ההפקר עצמו אין מקום אז להצטרכות זכיות בעלים כלל ועוד דהא גופא ליתא דודאי הא דבעינן בכל הפקר שיהיה כח זכיה זו לכל העולם בשוה אין הבעלים המפקירים בעצמם בכלל הכרח יכולת זכיה זו ואף דבאמת גם הבעלים בעצמם יכולים אח"כ לחזור ולזכות בו כמו כל שארי אנשים זרים מ"מ אין הכח של יכולת זכייתם זאת מוכרח אל כח ההפקר ולכן שפיר בההפקר של הבעלים בעצמם אין הרגע זו של ההפקר עצמו שום מניעה אל כח חלות ההפקר משא"כ בהפקר ע"י שליח ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בפ"ח הלכות שכירות הלכה א':

שייך להלכות שכירות פרק שני הלכה ב' ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות שבועות שומרין כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות ע"כ:

וכתב ה״ה וז"ל ומהשמועה האמורה בגמרא גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור מאונסין בכל מקום אם נאנס הרי זה לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו ע"כ:

ונסתפקתי בכל שומר שכר בהדיוט דחייבה התורה אותו בגנבה ואבדה אם נגנב או נאבד והנפקד משלם כדינו אם מחויב המפקיד לשלם לו דמי שכר שמירתו שקצב עמו דתשלומי דמי הפיקדון הוי כמו חזרת הפקדון עצמו או דילמא דדעתיה דהמפקיד בקציבת שכר שמירתו לא היה רק כאשר יחזיר לו הפיקדון בעינא אבל אם נאבד אף דמשלם לו דמי שוי' בכל זאת אדעתא דהכי לא קצב שכרו עמו והנה בשומר שנשבע שבועות התורה לפטור א"ע מצינו בפירוש בגמרא דחייב המפקיד לשלם שכרו דבפרק הזהב (דף נ"ח) מוקי הגמרא הא דנשבעין לגזברין דנשבעים ליטול שכרן וכתב הרא"ש שם דאף דאין נשבעין על ההקדשות בכ"ז כי ירצה ליטול שכרו אינו נוטל עד שישבע ששמר כראוי וכן הובא דין זה בש"ע ח"מ סיהן ש"א סעיף ח' גם כונת ה"ה היה על הגמרא זו ואולם יש לחלק טובא בין אם פטר השומר עצמו בשבועות התורה ששמר כראוי ובין אם שילם חיוב תשלומין המוטל עליו מד"ת דבנשבע ששמר כראוי אף דנאנס והמפקיד לא קיבל פקדונו בחזרה בכ"ז הרי השומר השלים עכ"פ מלאכת שמירתו שקיבל ע"ע ומה היה ליה למיעבד משא"כ בשילם חיוב תשלומין המוטל עליו מד"ת יכול להיות דלא יצא בתשלומין אלה רק י"ח אשר הוא חייב לשלם מד"ת אבל בכל זאת לא השלים עדיין בזה ידי חובת שמירתו אשר הוא גופא קיבל על עצמיו ואמרתי לברר ענין זה מלשון הגמרא דסוגיא בפ' הזהב שהבאתי דמשני הגמ' מאי נשבעין לגזברין נשבעין לקבל שכרן ופריך הגמרא והא נגנבו או נאבדו קתני וש"ש בגנבה ואבדה חיובא מחייב והנ' נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהו לפסיד ומשני מאי נגנבו שנגנבו בלסטים מזוין והנה כל מטרת חפץ המקשן לא היה רק להסביר מצד הסברא דאף דאין חיוב תשלומי שומרין בהקדש בכל זאת מפסיד שכרו עכ"פ ולמה. ליה להמקשן להביא בחנם דכל שומר בהדיוט בגניבה ואבידה חיובא מחייב אלא ודחי דכל כח סברת המקשן היא מוסמכת רק מן חיוב תשלומי הדיוט של כל שומר שכר דמבלעדי חיוב תשלומין אלה היה מקום לומר דכיון דלענין חיוב התשלומין אונס וגנבה בהקדש שוים הם דבשניהם בהקדש פטורים מלשלם כמו כן שוים הגה לענין חיוב תשלומי שכר שמירה דבשניהם מגיע להשומר שכר שמירתו ולכן הביא המקשן הא דכל שומר שכר בהדיוט בגניבה ואבידה חיובא חייב וחיוב תשלומין אלה מורה דבשביל כך חייב לשלם משום דהשמיר לא הי' כראוי וכיון השמיר' לא היה כראוי והוי כאלו לא שמר הרי ממילא גם בהקדש אף דהשומר פטור מלשלם גם בגניב' ואביד' בכ"ז אינו הגיע לו עכ"פ שכר שמירה דכיון דעיקר השמירה היא כלא היה היה לי לענין שכר שמיר' אם הדבר הנשמר הוא הקדש או הדיוט הלא הוא כאילו לא שמר כלל והרואה בעינים פקוחות יראה כי כן דקדק רש"י ז"ל בצחות לשונו על הא דאגרייהו מיהו לפסיד וז"ל שהרי נשתעבדו לשמרן מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן ע"כ וכיון דמדברי גמרא אלה מבואר דהחיוב תשלומין אשר בשומר שכר הוא משום שלא שמר כראוי הרי מבואר ממילא דבאופן זה בהדיוט אף דהשומר משלם בגניבה ואבידה בכל זאת אינו מגיע לו שום שכר שמירה ואף דמצד חק התורה משלם להמפקיד בעד פקדונו ואין המפקיד מפסיד משלו מאומה בכ"ז אין מקום לתשלימי שכר שמירה דכיון דשמירה שאינו ראוי הוי כאלו לא שמר כלל על מה למה ישלם לו שכר שמירה אחר זה מצאתי הכרעה לאסתפקתא זו בשיטה מקובצת פרק האומנין במתניתן דהשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה ומתה חייב וכתב הש"מ וז"ל והא דתני דאם מתה חייב פירש"י דחייב באונסין יפטור משכרה דכיון דשינה בטלה קציצתו ושכירתו והוי ליה כתוקף ספינתו של חבירו שלא מדעתו ועשה בה מלאכה דאמרינן בהגוזל דרצה שכרה נוטל ורצה פחתה נוטל והכא כיון דמשלם כל דמי שויה החמור אין לך תשלומי פחת יותר מזה ע"כ הרי לנו בפירוש דאף בשילם השומר חיוב תשלומי התורה בכ"ז בטלה הקציצה ותנאי השמירה שביניהם וממילא אין כאן מקום לתשלומי שכר שמירה ואף דהתם הוי תועלת ביטול הקציצה להשומר דהוא פטר עי"ש לשלם דמי השכירות ובנידון שלנו הוי תועלת ביטול הקציצה להמפקיד דהוא פטור מלשלם שכר השמירה להשומר בכ"ז כיון דהעיהר תלוי בביטול הקציצה מה לי אם התועלת היוצא מזה הוא להמפקיד או להשומר דהלא בכל אופן יהיה נוגע למי שיהיה הלא גוף קציצת השכר שביניהם הוא בטל:

שייך להלכות יסודי התורה פרק זיין הלכה ו' אחר כלות כל הדיבור:

כט שוב ראיתי בספרי פרשת ברכה על קרח דלא כהתה עינו ולא נס ליתו אל תקרי ולא נס אלא ולא נס ליתו עכשיו.. שכל הנוגע בבשרו ליחה פורחת אילך ואילך ועיין בתוספות עירוכין דף ט"ו שכתבו דאם הנו"ן של ונס היה רפה היה מורה הכונה על העבר אבל כשהנו"ן הוא דגש מורה הכונה על בנין בינוני דגם עכשיו עדיין לא נס ליחו וזה הוא ממש כמו שכתבתי:

שייך להלכות דיעות פרק חמישי הלכה ו':

ל שוב מצאתי בירושלמי סוף פרק בתרא דברכות דהובא עובדא זו דר"י ור"ע ככתבו וכלשונו ממש האמור בהלכות הרי״ף ורבינו דישב וצדו כלפי מערב ולא פירע עד שישב אבל מהכיסוי של קודם הקימה. לא היה ר' עקיבא רואה מר' יהושע מאומה ולכן היה להרי"ף ורבינו הגרסא הנכונה להעתיק. גם בהא דלמד ר' עקיבא מר' יהושע ג"כ דלא נפרע עד שישב ולא כהגרסא האמור בהגמרא שלפנינו דאין נפרעין מעומד דלשון זה סובל דיש קפידא גם בהכיסוי שקודם הקימה ובאמת לא למד מר' יהושע שום קפידא בכך והא דאמר ר' הונא לבריה כסי וקום אינו רק דרך צניעות יתירה:

שייך להלכות דיעות פרק שביעי הלכה ג' לא. שוב מצאתי דכל ענין הלכה זו מקורה היא בירושלמי פרק א' דפיאה וזה לשון הירושלמי ארבעה דברים שנפרעין מן האדם בעה"ז והקרן קיימת לו לעה"ב ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד ולשון הרע כנגד כולן ע"ז מנין הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מה תלמוד לומר עונה בה מלמד שהנפש נכרתת ועונה עמה וכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וילפינן ג"ע וש"ד מע"ז דגם בג"ע כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה ובש"ד כתיב גדול עוני מנשוא ולשון הרע כנגד כולם דבכולן נאמר גדול גדולה הגדולה ובלה״ר כתיב לשון מדברת גדולות וזה הוא ממש דברי רבינו בהלכה זו ואף דבירושלמי לא נאמר בפירוש דאין להם חלק לעה"ב הבין רבינו זאת מדעתיה דנפשי' דכיון דריש בירושלמי מ יתורא דקרא עונה בה דאף אחר הכרת הנפש עונה עמה הרי ממילא דאין ארבעה אלה באים לעולם לידי חלק לעה"ב:

שייך להלכות שבת פרק כ"ה הלכה י' אחר כלות דבור המתחיל וניחא:

לב והנה זה שייך כערכה של מצוה אכל בענף של דקל דאין ראוי לטלטל לשום דבר רק להכריח בו את הזבובים ואי לאו דחתכוהו ויחדוהו לשם כך ועשאו כלי היה מוקצה גמור לכל השבת וכיון דאין בו היתר אחר רק תחתת זה שעשאו כלי על כן בעינן שיהיה מיחד אותו לשם כך:

שייך להלכות י"ט פ"ד הלכה י"ז אחר כלות כל הדבור:

לג ובדברים האלה ניחא רקדוק עצום מאוד דמפני מה לא הביא הגמרא הא דהיינו טעמא דשופר לולב ומגילה גם כשהובא טעמא זו דרבה בהזאה וטבילה דכיון דחזינן שהיה להגמרא איזה קפידא בכך לאהדר בכל א' תהנך שלשה דהיינו טעתא גם באידך שנים ונהי דהיה להגמרא איזה טעמא דלא חשיב גם הזאה וטבילה בטעם הזה אבל עכ"פ כשהביא הגמ' טעמא זו דרכה בהזאה וטבילה למה לא קאחר הגמ' עכ"פ גם שם דהיינו טעמא דשופר לולב ועגולה דהא בהנך תלתא עכ״פ לא הובא בגון' שום טעם אחר רק טעם הזה של גזרה דרבה לבד ולפמ"ש ניחא דכיון דכל כונת הגמרא דאהדר בכל א' תהפך תלתא דהיינו טעמא גם באידך שנים לא היה רק להשמיענו כי רק בהנך תלתא לבד יש מקום לגזרה דרכה אבל לא בשום מקום אחר הרי ממילא שתי סוגיות הגמרא אלה דפרק ו' דפסחים דף ס"ט ופ"ב דביצה דף י"ז דהיכא גזירה זו דרבה גם כהואה וטבילה חולק על סוגיות הגמ' דר"ה סוכה ומגילה ולהנך שתי סוגיות אלה לא מסתבר להו להגמ' לחלק בגזרה זו דרכה בין שופר לולב ומגילה ובין כל שאר מקומות אחרים וכיון דסבירא להו להנך שתי סוגיות דגזרה זו דרכה שייך בכל המקומות לא היה להסוגיות האלה שום מקום ושום כונה כלל על מה ולמה לתיחשב כי רוכבא דהיינו טעמא דשופר לולב ומגילה:

שייך להלכות מגילה פ"א הלכה י"א אחר כלות ד"ה ואל:

לד ועיין בתוספות שם ד"ה אדסיפא דדחקו שם לאוקמי גם הכא זו דספק יש בה בשיעור ג"כ בשני חתיכות ואשמועינן מתניתן דאף דאף בס״ם מביא אשם תלוי:

שייך להלכות אישות פרק ט' הלכה ל"א באמצע הענין קודם ולפי הנחה זו:

לה ומלבד דסברא זו היא ישרה ונכונה מצד עצמה. אלא דנראה דגם הרשב"ם בפרק יש נוחלין דף קכ"ז כיוון לסברה זו דכתב שם אהא דקאמר הגמ' באם אמר זה בני וחזר ואמר עבדי הוא דאינו נאמן וזה לשונו דבין תכ"ד ובין לאכ"ד אינו נאמן ע"כ ואמאי אינו נאמן תכ"ד והלא לא עדיף הגדתו זאת מהגדת שני עדים גמורים דיש בידם לחזור תכ"ד אלא ודאי דגם הרשב"ם מסתבר ליה סברא זו שכתבתי דכיון דקים לן דאין אדם קורא לעבדו בנו. הרי תיכף בשעה שאמר דהוא בנו הוי כאילו נתברר לן דלאו עבדו הוא ונגד בירור זה אשר נתברר לנו ע"י הגדתו אין חילוק בין תכ"ד ובין לאחכ"ד דבכל ענין אינו נאמן להגיד דבר נגד מה שנתברר פעם אחת ואולם בכל זאת לשון הרשב"ם צ"ע שכתב שם דמש"ה אינו נאמן לחזור מדבריו הראשונים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ולשון זה של אינו חוזר ומגיד אין מקומו רק על חזרה של אחר כ"ד אבל בחזרה של תכ"ד גם שני עדים גמורים יכולים לחזור בהם ואין בזה משום חוזר ומגיד ואפשר דהא דכתב הרשב"ם דאינו חוזר ומגיד לישנא בעלמא הרגיל בגמרא נקיט ואין כונתו על דרשה הכללית של אינו חוזר ומגיד רק דכונתו הוא דאין בידו לחזור ולהגיד נגד הבירור שנתברר לנו פעם אחת מדבריו הראשונים וכמו שהסברתי:

שייך להלכות גירושין פרק ששי הלכה ט"ו:

לו שליח שנטל הגט וקודם שיגיע הגט ליד האשה חזר הבעל ואמר לו גט ששלחתי לך בטל הוא או שקדם ואמר לאשה כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה"ז בטל ואעפ"י שהגיע הגט אח"כ לידה וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים ע"כ דין זה הוא בגמ' בריש פרק השולח פלוגתא דר' נחמן ור' ששת דקאמר שם הגמ' בפני כמה הוא מבטלו ר"נ אמר בפני שנים ור' ששת אמר בפני שלשה וקיי"ל כר' נחמן ויש להסתפק בהשנים דבעינן. מי בעינן דוקא שימסור דבריו לעדים דוקא וכעין יחוד עדים דעלמא או שכל ששמעו העדים דברי הביטול אף אם המגרש לא היה מכוין א"ע לבטל בפניהם סגיא בהכי והנה מפשטת לשון המשנה דלקיט דבראשונה היה עושה ב"ד ומבטלו ולשון דהיה עושה ב"ד מורה דצריך יחוד והזמנה לכך ואף ר' נחמן דסובר דבשנים סגיא היינו משום דסבירא ליה דגם שנים ב"ד קרי להו אבל גהר' נחמן מודה דגם בשנים הכנה והזמנה כמו ב"ד בעינן בהו:

איברא דלקמן דף ל"ד מייתי הגמ' פלוגתא דאביי ורבא בגילוי דעתא בגיטא אי מלתא הוא או לא ואי אמרינן דגם בביטול גמור בפני שנים צריכין יחוד למסירת דברים לעדים דוקא א"כ איך יש מקום כלל לפלוגתא בג"ד בגיטא תיפוק ליה דבכל גילוי דעת אין בו מקו' ליחוד עדים כלל ואין לומר דפליגתא דאביי ורבא קאי בגילוי דעתא שהיה בפני השליח או האשה בעצמם דפניהם אין צריך שום עדים כלל דאי אפשר לומר כן דהרי הגמרא מייתי שם דאביי הוכיח דג"ד בגיטא לאו מלתא הוא מהא דחתניה דר' ירמיהו ביראה דאשקליה ר' יהודא לגיטא בע"כ ואמר להו לסהדי ל בתותבו קרא באודניהו ואי אמרת דג"ד בגיטא מתתא הוא מה מהני הא דהאטימו