יד המלך (לנדא) - ד. קעה

וראיתי להרב בעל קצות החושן בח"מ סימן רמ"ג שהביא הש"ך בנה"כ שהביא ראיה שביד הב"ד לפדות בכור קטן שמת אביו מהא דפ' הניזקין (דף נ"ב) דאפטרופוס של יתומים חייב לעשר לאכול וכתב הרשב"א שם דמדאוריית' לאו דוקא לאכול רק אף להניח חייב לעשר ואתם ולא אפטרופסין אם אסמכתא בעלמא הוא דרבנן גזרו דשמא לא ידקדקו יפה בדבר ויהיה איזה הפסד להיתומים בכך ובפדיון בכור קטן דלא שייך גזרה זו הב"ד פודין אותו והוא התעורר עליו בראי' א דאין מתרומה ראיה לפדיון הבן דבתרומה קיימינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ואין בהפרשת האפסרופין רק חלוקה בעלמא והאפטרופסין רשאין לעשות חלוקה עבור היתומים משא"כ בפדיון הבן ונסתייע לזה מהא דכתבו התוספת בפרק לולב הגזול ך (דף לב) ד"ה באתרוג של טבל דהכהנים שותפים בחלק התרומה אשר בהאתרוג ע"ש ואולם נעלם מן עינו של הרב בעל קצות החושן דהא דמתנות שלא הורמו כמו שהורמו דמיין אין מקומו רק בשיעור חיוב התרומה אשר חל על הכרי מן התורה דהיינו עכ"פ לא פחות מן חיטה אחת. או מידת ההרמה של כל בעל הבית כל אחד כפי דעתו הרגיל בו ולכן שפיר הביא הש"ך ראי' מתרומת האפטרופוס דהמה מעשרים כדרך כל התורמים במידה בינונית ועכ"פ יותר מן תרומת חיטה אחת דאל"ה למה גזרו רבנן שלא יעשרו גם להניח ואיזה גזירה שלא ידקדקו היטב לטובת היתומים שייך בתרומת חיטה אחת וכיון דהוא תורם מידה הראוי ואף שאינו תורם רק מידה בינונית וכפי מה שביארתי גם בכל מידה בינונית שייך הא דכמאן שהורמו דמנין בכל זאת אין זה רק בכרי אשר בעל הכרי חי ואמדינן לדעתיה ואומד זה הוי כמו שהורם משא"כ בכרי של היתומים קטנים דאין להם דעת עצמן כלל וממילא כל זמן שלא הורם התרומה מהכרי אינו נתפס בתרומה רק החיוב אשר חל מדאורייתא דהיינו חטה אחת ומאין יש כח להאפטרופוס לתרום יותר מזה אם לא בכח שליחות אשר יש לכל אפטרופוס ושפיר הביא ראיה דכמו כן יש לכל ב"ד דין שלוחין ואפוטרופסין לפדות כל בכור קטן שמת אביו גם הראי' שהביא הקצות החושן מהתוספות פרק לולב הגזול אין משם שום ראיה כלל דהתם באתרוג שפיר כתבו התוספות דהכהנים שותפים הם דעכ"פ בתרומת חטה אחת המוכרחת מן התורה אשר אין להפחית ממנה שפיר שייך הא דכמו שהורמה דמיא וא"כ באתרוג של טבל יש בו עכ"פ חלק קטן אשר גם קודם ההרמה. הוא כמו שהורם ממנו והכהנים שותפים בו עכ"פ בחלק הזה. ואותו חלק אף שהוא קטן מאד וכערך חיטה אחת בכל הכרי בכל זאת נפסל חובת המצוה של נטילת אתרוג בכך דאין כאן לקיחה תמה דעכ"פ אותו חלק הקמן אשר הוא כמו שהורם ושייך להכהנים נחסר מגוף האתרוג אבל בכל שאר הפרשות תרומה אשר השליח תורם מדעת עצמו יותר מדעת בעה"ב או ביתומים יותר מחטה אחת ודאי אין מקום לומר בו דכמאן שהורמה דמיא וכמו שהוכיח הגמרא מהא דהוסיף עשרה דששא"כ וכמו שביארתי:

שייך להלכות נזקי ממון פרק י"ד הלכה ו' אחר כלות ד"ה הן אמת:

והנה לא אכחד תחת לשוני כי קים לי בגוואי דכוונה זו שחידשתי בכוונת סברא זו דדברי רב ודברי תלמיד דדברי מי שומעין דלא קאי לא על המשלח ולא על השליח רק על גוף קיום המציאות של ענין השליחות דכיון דהציוי של המשלח הוא נגד חק התורה והתורה לא הסכימה בציוי זו הרי אנו שומעין אל הסכמת התורה ובטלה דעת המשלח נגד דעת התורה והפירוש הזה הוא מתנגד לכל הפירושים שפירשו בו כל רבותינו הראשונים ז"ל לכן אמרתי להראות דכונה זו היא מוכחה ומבוררת בהדיא בגמרא דתמורה (דף כ"ה) דמייתי הגמרא שם דאמר ליה ר' עמרם לר' ששת אמר על הבכור ביציאת רובו שיהיה עולה. עולה הוי דכל פורתא ופורתא דנפיק הוא כליל או בכור הוי דכל פורתא ופורתא דקא נפיק במילתיה הוא כו' א"ל מאי תיבעי לך היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהיה הפקר לקט הוי או הפקר הוי לקט הוי שכן קדושתו בידי שמים או דלמא הפקר הוי שכן זוכין בו עניים ועשירים ואמר אביי מאי תיבעי לך דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ה"נ דברי מי שומעין ופירש"י וז"ל מאי תיבעי לך הלא ודאי הואיל ובהדי הדדי אתו למיחל דברי הרב ודברי התלמיד ודאי דברי הרב קודמין וקודשא בריך הוא עבדו לקט ה"נ דברי הרב קודמין כו', ובכור הוא ע"כ ומרא דסברת מימרא זו הוא אביי הרי אנו רואין דאף דאביי סובר דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד איע"מ ובכ"ז לענין קיום וחלות כח איזה אמירה המתנגדת לרצון התורה מסתבר ליה לאביי דאינו חל ולפי ביאור דברי הגמרא ורש"י אלה נראה ומאירה בעליל כח סברתי שחידשתי גם בכונת דברי הרב ודברי התלמיד האמור גבי אשלד"ע דכיון דדעתיה דקב"ה ואורייתיה לא הסכימה לשליחות זו ודעת השליח והמשלח מתנגדים בזה לדעת השם ב"ה בודאי אנו שומעין לדברי הרב וכונת הסברא של דברי הרב ודברי התלמוד אין הכונה על המחשבה והרצון של המשלח והשליח רק דהכונה הוא דסברה זו מחליש ומבטל כל גוף מינוי השליחות דאין כח כלל בדיבורו של המשלח לחול נגד רצון התורה במינוי שליחות אשר הוא לדבר עבירה:

ובכח כונה זו שחידשתי יצא כנוגה צדקם של דעת התוספות בפ"ק דב"מ [דף י'] דבכל שליחות אשר בדבר עבירה גם גוף העשיה שעשה השליח עבור המשלח הוא גופא בטלה ומרן זקני הגאון מוהרי"ס לנדא בתשובותיו מהד"ק ח"ב סי' סמ"ך סמך יסודותיו על סברת התוספות זו ורבים לוחמים לו להתיש כח דעת התוספות זו ואולם לפי מה שביארתי הרי דעת התוס' זו היא סמוך ונראה בעליל כי כן מונח דיעה זו בגוף החלטת הגמ' דאשלד"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין וכיון דאנו שומעין בזה לדברי הרב הרי ממילא כל ענין השליחות בטלה והיה כלא היה דכיון דכמו זר נחשב השליח נגד המשלח בעשיה זו שעשה עבורו הרי אין שום ממש בשליחות זו ולא נשאר שום כח להעשיה שעשה השליח עבור המשלח להיות קיימת:

ודע דבעיקר התמיה שעוררתי בפנים על דברי רש"י שפירש אהא דשילח את הבערה ביד פיקח הפיקח חייב ונימא דשלוחו של אדם כמותו ולתחייב המשלח ולא השליח והיכי אסיק אדעת המקשן כלל לפטור השליח אשר הזיק בידו את חבירו מחמת שעשה ההיזק ברצון המשלח ואיזה כח יש להמחלק להרשות את השליח להזיק נכסי חבירו. והנה בגוף תמיה זו כבר הרגיש בזה רבינו זקיני רב הגולה הגאון מוהר״ר העשיל זלה"ה הביאו תלמידו הש"ך בח"מ סימן רצ"ב ס"ק ד' גבי שליחות יד דקרא דעל כל דבר פשע לרבות השליח לא אתא רק לחייב המשלח אבל לא לפטור השליח. וז"ל באמצע דיבור הגע עצמך אם לא יהיה להמשלח לשלם ויהא להשליח לשלם יגרע ע"י כך כח המפקיד משאר ב"א ע"כ ואולם תמוה מאד על שני מאורי הגולה אלה דנעלם מעיניהם כי כן היה דעת רש"י באמת לדעת המקשן דאכתי לא ידע מהא דאין שלד"ע רק דהתרצן חידש לו סברה זו דאשלד"ע ולכן חייב השליח וכיון דבשליחות יד יש לנו לימוד פרטי דהוא יוצא מן הכלל זה של אשלד"ע אשר בכל התורה הרי ממילא לדעת רש"י קיימי בזה הסלקא דעתיה דהמקשן גם לפי המסקנא ובשליחות יד אינו חייב רק המשלח ולא השליח הן אמת דדברי רש"י כפשוטן המה תמוהים ומופלאים וכמו שביארתי אבל בכ"ז גם על המאורות הגדולים האלה הוא תמוה איך העלימו אור עיניהם מדברי רש"י בסוגיא זו עצמה בעידנא דעסיק בה ומלבד זאת כל עיקר בנין סברתם אשר חידשו לחייב בשליחות יד את השליח וממילא פטור המשלח ואין מקום כלל לרבוי דקרא דעכ"ד פשע לחייב את המשלח הנה כל ענין זה הוא תמוה מאד דהלא יש הרבה אופנים בשליחות יד אשר אין בהם דין גזלן וכן מבואר בהדיא בשיטה מקובצת בפ' המפקיד דאל"ה היה כל דין שליחות יד מיותר בתורה. דהא מבלעדי הכי היה חייב מדין גזלן וכיון דבכל עיקר חיוב שליחות יד האמור בתורה אין בו דין חיוב גזלן הרי ממילא בשליחות יד כזה אין על השליח בעצמו שהוא ככל אדם אחר בפיקדון זה שום חיוב כלל ואם לא היה נאמר ריבוי דעכ"ד פשע לרבות דין שליחות יד ע"י שליח לחייב את המשלח היה גם המשלח פטור מחמת דהוא בעצמו לא עשה מאומה והיה ההפסד על המפקיד ושפיר איצטרך קרא דעכד״פ לחייב המשלח:

שייך להלכות מכירה פרק ג' הלכה א' באמצע דיבור המתחיל אמנם קודם תיבת ואין לומר:

ואל תשיבני מהא דהקשה הרא"ש בפר' השוכר על הא דמקשה הגמר' והא קמיה סרא משיכה וזה לשונו קשיא לן והא כל שכר אינה צריכה קנין וביאה דבר שנותנין עליו שכר הוא וחמתי לא נקנה לה הטלה בביאה ומכאן נראה לדקדק דהאומר לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ זה בשכרך יכול ליתן לו דמי החפץ בשכרו ובודאי נתחייב לו החפץ או הדמים אבל בגוף החפץ אי אפשר לו לקנות אלא במשיכה או שיהיה החפץ ברשות הפועל בשעת עשיות מלאכתו וכיון שיכול ליתן לה דמי טלה הוי כמו טלה התסע"כ הרי לך דדעת הרא"ש הוא דאף דלא קנתה הטלה זה שהבטיח לה באתננה בכל זאת מחויב לה דמי שוויא הטלה ודלא כמו שביארתי ואולם אני בעניותי לא זכיתי להבין סיום דברי הרא"ש אלה שסיים דגם באתנן מחויב ליתן לה עכ"פ דמי שוויה הטלה דהן אמת דבכל פועל דעלמא שהובטח לו חפץ מסוים בשכרו הדבר ברור דאף דאין גוף החפץ נקנה לו בהבטרה זו מחויב עכ"פ הבעה"ב ליתן להפועל דמי שוויא החפץ בשכרו אבל בכל זאת אין חיוב תשלומי הדמים אלה מחמת חיוב הקציצה שקצץ עמו דהלא הדבר זה ברור דכיון דהוא לא קצץ עמו רק על חפץ זו המסוים דוקא חבל לא דמים בודאי אין בידינו להטיל על הבעה"ב חיוב קציצת דמים אשר לא קצץ עמו ואשר לא התחייב את עצמו בו מעולם רק דחיוב תשלומי הדמים אלה הם מחמת כי גם כל פועל שעשה מלאכת הבעה"ב בלי שום קציצה כלל מחויב עכ"פ הבעה"ב לשלם לו כפי שומא אשר ישומו בקיאים ערך שוויא של פעולה זו ולכן כשהבטיח לו הבעה"ב חפץ מסוים בשכרו אף דהחפץ לא נקנה לו ובדמים לא קצץ עמו בכל זאת לא גרע עכ"פ מאילו עשה מלאכתו בלי שום קציצה כלל דצריך לשלם לו עכ"פ כפי שומת בקיאים ואין מקום בזה לשומת בקיאים דהלא אין לנו שומא בטוחה יותר מן מה אשר הושם פעולה זו מאת הבעה"ב בעצמו כמה ששוה פעולה זו לפניו וכיון דעכ"פ הבעה"ב הבטיח לו החפץ זה בשכרו הרי הני רואין דמלאכה זו שוה לפניו עכ"פ דמי שויה החפץ ולכן שפיר בכל פועל אף דהקציצה בטלה מכל וכל מ"מ מחויב לשלם לו עכ"פ דמי שיויא החפץ משא"כ באתנן דמבלעדי חיוב הקציצה אין בזה שום חיוב אחר כלל וכיון דהקציצה שהיה על גו' הטלה היה בטלה מחמת חסרון הקנין אזי ממילא לא נשאר בזה שום חיוב עוד כלל לא על הטלה ולא על דמי שוויא של הטלה ובאמת לא ידעתי מי הכריחו להרא"ש לסיום דברים האלה דהלא דבזה לבדו מסר דקדק הרא"ש מזה על כל קציצת שכר פעולה של חפץ מסוים דלא קנאה הפועל בקציצה הרי גם באתנן לא רצתה עכ"פ גוף הטלה ושפיר פריך הגמ' והא קמיחסרא משיכה והנה גם הר"ן בריש פ"ק דע"ז הביא דקדוק של הרא"ש דבכל פועל לא קנה חפץ מסוים בקציצתו אבל הא דמחויב לשלם לו דמי שוויא הרפץ בשכרו לא כתב רק בכל שאר פועל חבל לא באתנן אחר זה מצאתי בתשובות מוהרימ"ט חלק ראשון סימן ק"ב שגם הוא הסכים לדעתי וז"ל ושמא דאפילו חיוב אין עליו כיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה משום דמיחסרא משיכה והואיל ועלה אין כאן שיעבוד אין כאן ע"כ הרי גם עלה במרשבה לפניו דבאתנן לא קנתה הטלה וגם מעות אינו מחויב לשלם לה וכמו שכתבתי:

שייך להלכות שלוחין ושותפין פרק ראשון הלכה א' אחר ד"ה וראיתי:

ופקחתי עיני וראיתי למרן הב"י בא"ח סימן תל"ד שהביא הא דכתב הר"ן בפ"ק דפסחים ששליח אינו יכול לבטל חמצו של המשלח וכתב מרן ז"ל טעם הדבר משום דביטול הוי מצד הפקר והפקר ליתא ע"י שליח ומשום דהפקר הוא מתורת נדר כדמוכח בפ"ק דנדרים וכדכתב הרמב"ם בהלכות נדרים וכיון דדין נדר יש לו מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחבירו קבל עליך נדר זה בשליחות שאהיה אסור בו אינו כלום ע"כ הרי לנו בפירוש שהיה פשוט בדעת מרן הב"י דאין חזהרת איסור נדר חל ע"י שליח:

איברא דבזה גופא יש עוד לעיין ולהסתפק טובא אסהא דכתב רבינו דהפקר הוא בנדר אם כוונתו הוא דכל כח הפקר אינו רק תורת נדר אשר המפקיר מחוייב לקיים דברו אבל אין בו שום כח קניין כלל דא"ב איך נפרש כל דין ביטול מן לשיטת הר"ן והתוס' שכתבו דכל כחו של ביטול של ביטול אינו רק כח הפקר ואם אין בהפקק רק כח חיוב קיום נדר איך יפקע ע"י הביטול עבירת לאו דב"י החאם נאמר דאם אחד נדר על חמצו קודם פסח ליתנו לעכו"ם ועדיין לא נתנו דיהיה פוטר א"ע בזה מעבירת לאו דב"י הן אמת דבירושומי פרק כל שעה אית פלוגתא דר"י ור"ל בהפקיר חמצו בי"ג מהו לאחר הפסח אם מהני הביטול או לא ומעיקר עלה בדעת הירושלמי