יד המלך (לנדא) - ד. קעז

חובם הא חכתי אבתרייהו לבטל ורבא סבר דמהא דרהיט אבתרייהו אין בזה ג"ד לביטול דדלמא אמר להו אשור הבו לה ובעובדא דגיטא זו לא היה האשה והשליח בפנינו אז דאם היו המה בפנינו איזה תועלת היה בהא דהעדים אותיבו קרא באודניהו הא אכתי היה ביד הבעל לבטל בפני האשה או השליח בעצמם. ובפרט דגם בגמרא הובא הוכחות אביי מהגילוי דעת שהיה להעדים בהביטול דחזו דקא רהיט אבתרייהו ומה מהני גילוי דעת בפני עדים. הא בין לר' ששת דבעינן דלשה כמו ב"ד ממש ובין לר"נ דסובר דגם לשנים קרי ב"ד עכ"פ הזמנה ויחוד כמו ב"ד בעינן ואיזו מקום הכנה והזמנה יש לגילוי דעתא זו בהא דרהיט אבתרייהו אלא ודאי דבביטול הזה שהבעל מבטל הגט אחר כתיבתו בין לר"נ דבשנים סגיא ובין לר' ששת דבעינן שלשה עכ"פ בכל אופן לא בעינן יחוד ב"ד או עדים שיהיה הבעל צריך ליחדם אותם לכך רק כל שהיה הביטול בפני שנים לר' נחמן או בפני ג' לר' ששת סגיא בכך:

וראיתי להריב"ש בתשובותיו סימן קכ"ז שכתב באמצע התשובה בדיבור המתחיל ועתה וזה לשונו כי אם זה היה אומר לבטל הגט או למסור מודעי על נתינתו היה אומר כן ומוסר דבריו לעדים בפירוש והלשון המחבר בגמרא דעירוכין כך הוא מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעא נראה מזה הלשון שצריך שימסור דבריו לעדים וכן ממה שאמרו מודעה בפני שנים. ואין צריך לומר כתובו הודאה בפני י' וצריך לומר כתובו הנה שדימו מודעה להודאה שצריך לומר אתם עדי אלא שבמודעא אין צריך לומר כתובו ע"כ הרי החליט הריב"ש ז"ל דגם בהביטול שאחר הכתיבה צריך הבעל ליחד העדים דוקא ואולם דבריו תמוהים דאיך מדמה המודעא אשר היא קודם כתיבת הגט להביטול אשר הוא אחר כתיבת הגט דבמודעי אשר היא קודם כתיבת הגט דאנן קיימינן בכל דוכתא דאתי דיבור ומבטל דיבור ומכ"ש דאתי מעשה שאחר הדיבור ומבטל הדיבור שקדם לה ובמודעי הוא להיפוך דעצום וחזק כח הדיבור כל כך שהוא מבטל המעשה של הכתיבה שאח"כ לכן בדין הוא דצריך עכ"פ לחזק כחו של הדיבור הזה ליחד עדים דוקא נמסור הדיבור זה בפניהם משא"כ בביטול השליחות של הגט דבדין הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור וכמו כן להלן פוסקים דגם גוף הגט יוכל לבטל היינו משום דהוא מבטל הדיבור של שליחות הסופר ועדים וגדולה מזו אמרתי דאף אם הבעל בעצמו כותב הגט וגם לר' אליעזר דסובר דעידי מסירה כרתי ואין צריכין לעדי חתימה כלל וממילא אין בכתיבת גט זה שום דיבור של שליחות רק מעשה הכתיבה של הבעל בעצמו ואנן קיימינן דאין דיבור מבטל מעשה בכל זאת להנך פוסקים דאף גוף הגט יוכל לבטל אחר הכתיבה גם גט כזה שכתב הבעל בעצמו יכול לבטל ואף דגוף מעשה הכתיבה שכתב הבעל בעצמו. לא היה כח בידו לבטל ומשום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה בכל זאת הכונה שכיוון בהכתיבה לכתבו לשמה כונה זו יש בידו לבטלה דאתי דיבור ומבטל מחשבה וכיון דנתבטלה הכוונה של לשמה אין ממילא בהכתיבה שום תועלת דהוי כנכתב שלא לשמה וכיון דבביטול שאחר הכתיבה בין בביטול השליחות ובין בביטול גוף הגט אין בהדיבור של הביטול שום יתרון כח מכל שאר דיבור בעלמא הרי ממילא גם לענין יחוד עדים. כמו דבכל דיבור דעלמא קיימינן דאתי דיבור ומבטל דיבור ואין אנו צריכין לשום יחוד עדים בדיבור האחרון כלל כמו כן בהדיבור האחרון הזה של ביטול הגט או השליחות אין אנו צריכין לשום יחוד עדים כלל רק כל שיש שני עדים אשר מעידים ששמעו הדיבור של הביטול מפי הבעל סגיא בהכי ואתי דיבור האחרון של הביטול ומבטל הדיבור הראשון של מינוי השליחות של הגט או דיבור מינוי השליחות של הסופר ועידי החתימה והראיה שהביא הריב"ש מהא דסמך הגמ' מודעא להודאה לא ידעתי מה זו ראיה והלא כמו כן סמך הגמרא גם הא דקנין בפני שנים אל הא דהודאה בפני שנים ובקנין בודאי לא איברי סהדי אלא לשקרי ואין צריכין בו שום יחוד עדים כלל והיותר תמוה לדעת הריב"ש דלפי דבריו יהיה סוגיות הגמרא סותר את עצמו אליבא דרבא דבגמרא פרק חזקת הוי רבא בעצמו בעל מימרא זו דמודעא בפני שנים ואם נאמר דגם על הביטול שאחר הכתיבה קאי רבא וגם בביטול זה סובר רבא דבעינן יחוד עדים דוקא א"כ למה להו להגמרא בריש פרק השולח בעובדא דאותיבו קרא באודנייכו שהבאתי לתרץ לרבא דיכול להיות דהא דרהיט אבתרייהו דאמר להו אשור הבו לה ואין בזה שום גילוי דעתא לביטול כלל הא אף אם הא דרהיט אבתרייהו היה גילוי דעת לביטול הא גילוי דעת כזה שהיה בפני עדים ולא בפני האשה או השליח גם לרבא לא מהני דהא לדעת הריב"ש בעינן בכל ביטול בפני עדים יחוד עדים דוקא ואיזו יחוד עדים היה בהא דרהיט אבתרייהו אלא ודאי דהא דבמודעי בעינן יחוד עדים היינו דוק' במודעא שלפני הכתיב' והגתינ' אשר אשר הוא מוסר מודעי לבטל הכתיבה או הנתינ' אשר הם אחר המודעא אבל בכל ביטול שמבעל הכתיבה או השליחות שקודם לה אין צריך בזה שום יחוד עדים כלל וממילא גם בגילוי דעתא דמהני לרבא מהני בכל ענין בין שהיה בפני האשה והשליח בעצמם ובין שהיה בפני עדים. ואף דאין בגילוי דעתא מקום ליחוד עדים כלל ולכן שפיר אי לאו דיכול להיות דהא דכהיט אבתרייהו דאמר אשור הבו לה היה הגט בטל בגילוי דעת זה דרהיט אבתרייהו:

שייך להלכות גירושין פרק י"ב הלכה ה':

לז אמר הבעל גירשתי את אשתי אינו נאמק וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודית לו שגירשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה ע"כ דין זה הוא מגמרא פרק י"נ דף קל"ד דמייתי שם הגמרא אמתניתן דהאומר זה בני נאמן הא דאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן ופריך הגמ' איני והא אחר ר' חייא בר אבין אמר ר"י בעל שאמר גירשתי את חשתי נאמן ומשני כאן למפרע כאן להבא דלמפרע דאין לו מיגו של בידו לגרשה אינו נאמן ולהבא דיש לו מיגו זו נאמן הדר מסיק בגמרא דלא סמכינן אשינויא זו דדלמא אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן וחיישינן לחומרא ואם אמר הבעל גירשתי את אשתי ומת אח"כ הרי היא חולצות ולא מתיבמת והנה הא דכתב רבינו טעם הדבר דאינו נאמן משום דשמא יתכוין לקלקלה היינו משום דאי לאו טעם זה היה הבעל נאמן ואף דאין דבר שבערוה פתות משנים ולהבעל אין יתרון בהגדתו יותר מע"א דעלמא וכל ע"א דעלמא אינו נאמן בעדות אשה רק במיתת הבעל לבד האמינוהו משום דעבידי לגלוי ודיוקא דידה אבל בגירושין אין ע"א דעלמא נאמן בכל זאת היה עדיף בזה נאמנות הבעל מכל ע"א דעלמא משום דיש לו מיגו דבידו לגרשה. וכמו דהאמינוהו ביש לי בנים בכח מיגו זו ולכן נתן רבינו הטעם לחלק בין הנאמנות של יש לי בנים. ובין גירשתי את אשתי דביש לי בנים דאין בו מקום לחשדא לשקר בכונה בכדי לקלקלה ואין שום ריעותא בנאמנות שלו זולת מצד שאינו אלא עד א' ונגד זה. מהני המיגו דבידו לגרשה להאמינו כשנים משא"כ בגירשתי דמלבד דאינו רק ע"א יש עוד ריעותא וחששא נוספות בגוף הגדת הבעל אשר הורע כח הגדתו עוד יותר משאר כל ע"א דעלמא דחשדינן את הבעל דישקר בכונה בכדי לקלקלה ונגד חשש זה אין שום מקום למיגו כלל דבידו לגרשה דלהא אנו חוששין דהוא שונא לה מתמול שלשום. וכונתו לקלקלה בהגדת שקר זו דגירשה ואם יגרשה באמת הרי לא יפיק זממו אשר חושג עליה להכשילה באיסור א"א ולדעת רבינו פליגי הני תרי אמוראי אליבא דר"י בסברת חששא זו אם חוששין בהגדת הבעל לקלקול בכונה או לא:

איברא דהתוספות והרשב"ם שם בסוגיא כתבו לחלק בין אמר דיש לי בנים וגין אמר גירשתי דבאמר גירשתי הוא נגד חזקה דאם איתא דגירשה קלא אית לי' ולכן לא מהני המיגו של בידו לגרשה דכמיגו במקום עדים דמיא משא"כ ביש לי בנים דאין בזה מקום לחזקה זו נאמן במיגו דבידו לגרשה והנה יש נ"מ לדינא בין טעמו של רבינו ובין הטעם של התוספת והרשב"ם דלטעמו של רבינו באמר גירשתי בכל ענין אינו נאמן ולדעת התוספות והרשב"ם דהטעם דאינו נאמן בגרשתי הוא משום דאמירתו הוא נגד חזקה וא"כ היכי דאין מקום לחזקה זו וכגון היכי דבאמת יצא גם קול דנתגרשה וגם הבעל אומר גירשתי. דבהאי גונא לדעת הרשב"ם ותוספות הוא נאמן במיגו דבידו לגרשה ותולם הרי"ף והרא"ש והטור וכל רבותינו הראשונים דסתמו והחליטו דבעל שאמר גירשתי את אשתי דאינו נאמן וזה מורה דמסתבר להו לכל רבותינו אלה כדעת רבינו דבא גירשתי את אשתי יש ריעותא בגוף אמונת אמירתו ובכל ענין אינו נאמן ומלבד סתימתו זו של הרי"ף יש עוד הכרעה נכוחה וברורה דלדעת הרי"ף באמר גירשתי בכל אופן אינו נאמן ואפילו בגוונא דאין בו מקום לחזקה זו של אם איתא דגירשה דבפרק התקבל דף מ"ד מייתי שם הגמ' מימרא דר' יוחנן דבעל אחר לגירושין ושליש אומר לגירושין והאשה אומרת גט היה בידי ואבד ממני דאמר ר' יוחנן דהוי דבר שבמרוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ופריך הגמרא וליהמני לשליש ומשני אטו מי נפיק גיטא מתותי ידיה דניהמניה ופריך וניהמניה לבעל דהא אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ומשני אטו מי אמר גרשתי הדר פריך ונימא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני הני מילי לחומרא אבל לקולא לא סמכינן על חזקה זו והנה הרי"ף השמיע בהלכותיו להביא כל קושיא זו דוליהמני לבעל ולא הביא רק הקושיא דוניהמני לשליש ושינויא דגמרא דאטו מי נפיק גיטא מתותי ידיה ובתר הכי הביא על זה הקושיא דונימא חזקה שליח עושה שליחותו ומוכרחים אנו לומר דמסחבר ליה להרי"ף דגם מבלעדי הקושיא דוניהמני לבעל יש מקום לקושיא זו דחזקה שליח עושה שליחותו דכיון דהגמ' פריך ומהמני לשליש הוי ע"כ פסיקא להו להגמ' דדין זה מיירי באופן דעכ"פ דבר זה ברור לנו דהאיש הזה היה שליש בגט זה ובאמת מורה כן גם תכונות הלשון של דין זה דשליש אומר לגירושין דאם לא היה ברור לנו דבר זה דהוא היה עכ"פ פעם שליש בדבר זה והגט אינו ג"כ ת"י ומאמונת הבעל לא ידע הגמרא עדיין בראשית הקושיא הראשונה. הרי לא היה מקום כלל לקרותו שליש בנאמנות גט זה ואצ"ל דלא היה שום מקום להאמינו בתורת שליש. דהא גופא מנא ידעינן דהוא שליש כלל לרא ודאי דהא שהיה עכ"פ שליש בגט זה אין לנו ספק בזה ודבר זה נתברר לנו מצד אחר ולכן שפיר פריך נהי דלא נפיק כעת גיטא מתותי ידיה ואין לו נאמנות כדין שליש בכל זאת כיון שהגט היה מונח עכ"פ פעם אחת ת"י ליתן אותו להאשה נסמוך אחזקה דשליח עושה שליחותו ואולם עדיין תמוה דעל מה ולמה השמיט הרי"ף קושיא השניה דוניהמני לבעל. ולמה יגרע קושיא השניה מנאמנת הבעל מן קושיא הראשונה של נאמנת השליש ובפרט דקושיא השניה זו של נאמנות הבעל עכ"פ תוסיף עוד תת כח יותר בקושיא האחרונה של חזקה שליח עושה שליחותו דע"י נאמנות הבעל עצמו נתברר לנו בבירור גמור דהוא היה שליש בגט זה ובאמת הביאו כן רש"י והר"ן בירור זה של נאמנת הבעל על ידיעה זו שהיה שליש אך כפי הגרסא האמור בהרי"ף הרי העיקר חסר אלא ודאי דבכונה השמיט הרי"ף קושיא השניה זו מנאמנות הבעל. משום דלפי מה דמסקינן לחוש לחומרא כר' יצחק בר יוסף אמר ר"י דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן אין מקום כלל לקושיא זו והא דמקשה הגמרא מזה אין כונת הקושיא רק על ר' חייא בר אבין דהוא בעצמו אמר בשם ר' יוחנן דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ולדידיה יהיה קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן אהדדי דהכא אמר ר' יוחנן על נאמנות הבעל דהוי דבר שבערוה. ואין דבר שבערוה פחות משנים (ועיין בפני יהושיע בחידושיו שהקשה שם על קושיות הגמ' דונהמני' לבעל דנאמן בגירשתי את אשתי. והלא אנן קיימינן לחומרא דאינו נאמן ונעלם מן זך עינו דקושיות הגמרא קאי על ר' חייא בר אבין דלדידיה קשה ר"י אדר"י אהדדי אבל הרי"ף שהביא כל עניניו להלכה ואנן קיימינן להלכה דלא כר' חייא בר אבין רק כר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן ולכן נשמר הרי"ף להשמיט בכונה כל קושיא זו דוניה מני לבעל בכדי שלא יוכרח להביא בכך מימרא דר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן ונוכל לטעות בזה דהלכה כר' חייא בר אבין ואולם בכל זאת עדיין קשה. דלמה לא הביא הרי"ף קושיות הגמרא זו להאמין להבעל עכ"פ במקום שיש גם קול שנתגרשה דהא ר' יוחנן סתמא קאמר דאין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבכל גוונא אין בדין זה שום נאמנות לא להבעל ולה שליש ולא להאשה ועכ"פ ביצא הקול שנתגרשה למה לא יהיה הבעל נאמן אלא וודאי דמסתבר ליה להרי"ף כדעת רבינו דלפי מה דמסקינן להלכה לחומרא כאידך דר' יוחנן דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן אין הטעם כלל משום דאמירתו הוא נגד הקול רק משום דחשדינן אותו דישקר בכוונה בכדי לקלקלה וממילא אין חילוק בין אם אמירתו הוא נגד חזקה דקלא או לא דבכל ענין. ואף אם יצא גם קול שנתגרשה עדיין יש לנו החשש דדלמא בגט פסול גירשה ולכן שפיר לפי מה דקיימינן להלכה אין שום מקום לקושיא זו של נאמנות הבעל בשום צד ובאמת אנו רואין דהרי"ף סתם והביא להלכה וזה לשונו ובעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וזה מורה בעליל דהיה פשוט בדעת הרי"ף דבכל ענין אינו נאמן גם כל רבותינו הראשונים והאחרונים סתמו והחליטו כן ולא אישתמיע לשום אחד מרבותינו ז"ל להביא ולחלק בדין גדול ועצום כזה דהיכי דיצא קול שנתגרשה וגם הבעל אומר גרשתי דבהאי גונא יהיה נאמן אלא ודאי דלהלכה אין שום חילוק בכך. ואף אם גם הקול יצא שנתגרשה ג"כ אין הבעל נאמן ולדעתי הדבר ברור דגם התוספות והרשב"ם אף דהמה מסתבר להו דהטעם דאינו נאמן הוא משום חזקה דקלא זה אינו רק לפום שקלא וטריא ואף דכתבו טעם זה גם במסקנא בכל זאת להלכה לא מלאו גם המה את ידם להאמין את הבעל בשום גונא נגד סתימת המימרא דר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ונפרע דהגמרא מסיק בענין זה דאטו אנן אשינויא ניקום ונסמוך ואם לא רצה המסקנא לסמוך להקל בדבר חמור כזה על שינויא דגמרא עצמה על אחת כמה וכמה דהרשב"ם והתוספות לא עמדו על עצמם להקל ולסמוך להלכה בדבר חמור כזה על סברת עצמם:

ולולי שאיני כדאי להכריע בין ההרים הגבוהים והרחים כאלה הייתי אומר דכל ע עיקר טעם חזקה זו של אם איתא דגירשה מתק ממקומה של סוגיא זו שהבאתי היא מופרכת דאם נאמר דהטעם דבעל שאמר גירשתי ואיני נאמן הוא משום דהוא נגד חזקה דקלא א"כ מה פריך הגמרא ומה תניה לשלוש ואיך פסיקא להו להגמרא דהשלוש נאמן בכך הלא א' דבפלוגתא דר' הונא ור' חסדא ההלכה כר' חסדא דהשליש נאמן נגד הבעל בכל זאת אין הנאמנות זו של השליש דוחה כלל להנאמנות הזאת של הפלוגתא דר"ה ור"ח דבפלונתא דר"ה ור"ח הנאמנות של השליש הוא רק נגד הבעל דהבעל אומר לפיקדון חסרון בידו והשליש אומר לגירושין ורוצה למסור הגט ליד האשה בפני ב"ד ועדי חסרה כדינא ואין בנאמנו' הזאת שום תקום נגד שום חזקה דקלא כלל דהא רוצ' למסור הגט ליד האשה כפנינו משא"כ בקושי' זו של וניהחני לשליש דכונת הנאמנות זו הוא להאמין להשלוש וככר חסר הגט ליד האשה ובנאמנות כזה אפשר דגם ר' חסדא סובר דאינו נאמן לא תבעו לר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן הרי בודאי לא עדיף נאמנות השליש דכל