יד המלך (לנדא) - ד. קעד

שייך להלכות אבל פרק ב' הלכה ו' כמה חמורה מצות אבילות שהרי נידחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהם ויתאבל עליהן שנאמר כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו כו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו בעל כרחו בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל דאינן מוזהרות על הטומאה כמו כן אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מטמאות ואם לאו אינן מטמאות ע"כ:

ונסתפקתי במצות עשה דלה יטמא דמחויב לטמא א"ע לקבורת אשתו אם מצות עשה זו נוהג גם בישראל שמחויב ג"כ בזה וק"ו מכהן דמוזהר על הטומאה ובכל זאת מוטל עליו חוב עשה זו ישראל דאינו מוזהר על הטומאה לכ"ש או דנימא דאנו אין לנו אלא דברים ככתבן וכיון דלא ניכתב עשה זו רק בכהנים אינו נוהגת רק בכהנים אבל בבעל ישראל הוי לענין זה ככל שאר אדם והנה לדעת רבינו שכתב דכהנת אינה בכלל עשה זו ואף דגם כהנת אינה מוזהרת על הטומאה הרי לא סבירא ליה ק"ו זה וממילא יש מקום לומר לדעת רבינו דגם ישראל אף דאינו מוזהר על הטומאה בכל זאת אינו בכלל עשה זו אכן לדעת הראב"ד דהשיג על רבינו בזה וראייתו מברייתא דאשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננות ולא מיטמאת לו. וזה מורה דאשה נשואה מטמאה לו ולדעת הראב"ד גם ישראל יש בכלל עשה זו ומחויב לטמא א"ע לקבורת אשתו גם לדעת רבינו לא ברירא לן אם אין בעל ישראל בכלל עשה זו דיכול להיות דדוקא בכהנת סבירא ליה לרבינו דאינה צריכה לטמא לקבורת בעלה משום דעשה דלה יטמא על בעל קאי דמחויב לטמא לאשתו ובאשה על בעלה דלא נאמר כלל שום חיוב בתורה מסתבר ליה לרבינו דאין תועלת בהקל וחומר ומשום דאנו אין לנו לבדות חיוב מעצמינו אשר לא רמיזא באורייתא אבל בבעל ישראל דנאמר עשה בתורה עכ"פ בבעל כהן דמחייב לטמא לאשתו יכול להיות דגם רבינו סובר בזה דיועיל הק"ו לכלול גם בעל ישראל בכלל עשה זו דלא עדיף מן בעל כהן דמחויב לטמא לאשתו:

וראיתי למרן הכסף משנה שהביא בשם הרמב"ן שכתב על רבינו וז"ל אבל לא נתברר לי מהיכן יצאה להרב זאת הסברא ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא וכל שאינו בלא יטמא אינו ביטמא והני נשי הואיל וליתניהו בלא יטמא ליתניהו במצות יטמא ע"כ ולפי דרשה זו ממילא גם בעל ישראל דאיננו ג"כ באזהרת לא יטמא איננו במצות יטמא ואינו מחויב לטמא לאשתו ואולם בכל זאת פליאה דעת ממני נשגבה על רבינו ועל שארי רבותינו הראשונים דלמה לא דיברו מן דין זה בבעל ישראל דהוא דין קרוב יותר למצות עשה האמור בתורה עכ"פ בבעל כהן אבל בטומאת אשה לבעלה לא מצינו בזה שום מצוה בתורה כלל והנראה לי להכריע דין זה מהא דמצינו. בכהן גדול ונזיר דאינן מטמאים לשום אחד מקרוביהם והנה על אביו ואמו ולאחיו נאמר בפירוש בנזיר דלא יטמא להם במותם גם בכהן גדול כתיב בהדיא דלאביו ולאמו לא יטמא ולאחיו ולאחותו ידעינן ממילא מק"ו מנזיר דאין קדושתו קדושת עולם וכמו שאמרו בפרק כה"ג (דף מ"ח) אבל לטמא לאשתו דלא נאמר בזה שום אזהרה בפירוש לא. בכה"ג ולא בנזיר ולמה לא יטמא כה"ג וגם נזיר שהוא כהן למה לא יטמא לאשתו ואף דנאמר אזהרה סתם על כל נפשות מת לא יבוא בכל זאת הלא לא אלים עכ"פ כח אזהרה מכל לאו דעלמא ואנן קיימינן דאתא עשה ודחי ל"ת ולמה לא יבוא העשה דלה יטמא וידחה את הלאו דלא יבוא דבשלמא באביו ואמו ואח ואחות אין בהם מקום לדחיה זו דבאלה נאמר בפירוש דלא יטמאו להם במותם הרי גלי התורה בהדיא שלא יטמאו להם בשום צד משא"כ באשתו דלא מצינו בה אזהרה בפירוש ולמה. לא נהיה קיימינן בזה בכללא המסור בידינו דאתא עשה ודחי את ל"ת אלא ודאי דעשה זו דלה יטמא אינו נוהג רק בבעל כהן אבל לא בבעל ישראל והוי עשה שאינו שוה בכל ושפיר יש מקום לומר דבשביל כך לא דחי את הלאו דלא יבוא דאין עשה שאינו שוה בכל דוחה את ל"ת השוה בכל ולאו דנזירות הוא לאו השוה בכל דכל בר ישראל יוכל לקבל עליו נזירות וכה"ג אף דגם הלאו שבו הוא לאו שאינו שוה בכל בכל זאת כיון דאין הלאו נדחה מפני העשה בנזיר ממילא ילפינן כה"ג בק"ו מנזיר דאין איסורו איסור עולם ועיין בתוספת פ"ק דיבמות ( דף ה') ד"ה ואכתי דכתבו שם דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בכל זאת ל"ת ועשה שאינו שוה בכל נדחין מפני. עשה גרידא השוה בכל:

שייך להלכות שבת פרק ב' הלכה י"ח אחר כלות אמצע הדבור המתחיל ודע והיותר אשר הוא הפלא ופלא בדברי התוס' אלה דהמה סותרים א"ע אל מה שכתבו התוס' בעצמם בפ' הכל שוחטין (דף ל"ג) ד"ה אחד דאפילו עובר עכו"ם אסור להרוג בבטן אמו ובאמת לא ראיתי דברי התוספות אלה דפרק יוצא דופן מובאים בשום מקום לשום אחד מרבותינו ז"ל זולת התרומות הדשן בתשובה נ"ח הביאם ותמוה על חקר דעתו העמוקה של התרומות הדשן שלא הרגיש מכל מה שכתבתי מאומה:

שייך להלכות אישות פרק ד הלכה י"ב:

האומר לאשה הרי אה מקודשת מעשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים אפילו הן מאה על הסדר קידושי כלן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד לפי שהיא ספק מקודשת לכולן ע"כ:

דין זה הוא בגמרא ריש פרק האומר דף ס' דמייתי שם בזה פלוגתא דאמוראי דאביי אמר לטעמיה דרב דמראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט דממ"נ אי מעכשיו תנאי. הוי דקמא קידושין דהנך לאו קידושין אי חזרה הוי דבתרא קידושין דהנך לאו קידושין ועולא ור' אסי אמר ר יוחנן סבירא להו דאפילו מאה תופסין בה וצריכה גט מכולם ואסברא ליה ר' משרשיא טעמא דר' יוחנן משום דכל חד רווחא שביק לחבריה והנה דעת רבינו תמוה דפוסק דצריכה גט מכולן וזה הוא כר' יוחנן והלא רב ור"י הלכה כרב לגבי דר' יוחנן וכבר התעוררו בזה ה"ה ומרן הכ"מ על רבינו ונלחצו מאד לישבו והנראה לי דרבינו סמך עצמו בדין זה על הירושלמי פ"ק דקידושין הלכה ב' דהובא שם פלוגתא דתנאי דר' יוסי בר יהודא ור' יהודא גבי מכרה לזה וקידשה לזה דסברי חכמים דלא שיחק האב באדון ומוקי שם בירושלמי טעמייהו דחכמים משום דהוי כאומר לאשה הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים דמקודשת לשניהם וכיון דיש בדין זה גם פלוגתא דתנאי של חכמים ור' יוסי בר' יהודה ודעת ר' יוחנן הוא כחכמים והלכה כחכמים נגד ר"י בר יהודא לכן פסק רבינו בזה כר' יותנן נגד רב ובאמת אנו רואין בירושלמי גם שם במקומו בריש פרק האומר הלכה א' דלא הובא דעת רב רק דעת ר' אבהו בשם ר' יוחנן לבד דאפילו קידושי מאה כולן תופסין בה הרי אנו רואין דבירושלמי אידחי דעת רב בזה מהלכה כלל:

שייך להלכות גירושין פרק ששי הלבה א' ומבלעדי דרך הזה שכתבתי בפנים נ"ל דמשום כך הוכרח הגמ' להביא סיום הברייתא דפיחת עשרה או הוסיף עשרה דתרומתו תרומה דאי לאו סיום זה אין מגוף הברייתא שום ראי' על דין שליחות דהא דהאומר לשלוחו צא ותרום דתורם כדעת בעה"ב אינו מחמת כח שליחות רק כיון דאנן קיי"ל דמתנות כהונה שלא הורמו כמו שהורמו דמי הרי כמה שדעת בעה"ב לתרום הוי כמו שהורם כבר א"כ אין השליח התורם עושה מאומה דהא מידה כזו אשר דעת בעה"ב לתרום כבר הוא נתפס בתרומה בעודה בכרי דהא גם אז כמו שהורם דמי רק דהשליח התורם הוא החולק והמברר חלקו של התרומה ולחלוקה זו אין אנו צריכים דין שליחות כלל דאין כאן שום עשיה חדשה רק חלוקה לבד ובלאו כח שליחות הרי הוא זכות לבעל הכרי שמתקן את הכרי להתירו באכילה ודוקא בחלוקת השדה וכרם בעינן כח שליחות ומשום דאין להחולקים ם זכיה בחלוקה זו דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה וכמו שאמרו בריש פרק האיש מקדש דף מ״א ולכן אין מהא דתורם כדעת בעה"ב שום ראיה על כח שליחות וגם באינו יודע דעת בעה"ב דתורם כדיעה בינונית אין ג"כ ראיה דכיון דאומד הדעת של סתם ב"א הוא על דיעה בינונית הרי גם מידה זו כמי שהורמה דמי' ולכן הוכרח הגמרא להביא סיום הברייתא דפיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ובהוסיף עשרה הרי הוספה הזאת שהוסיף השליח בההפרשה מדעת עצמו אינו בכלל מתנות שלא הורמו דנאמר עליהם דכמי שהורמו דמיין ובעודם בכרי לא היה לההוספה זו שום צד תרומה רק דהשליח בכח שליחותו קבע אותן לתרומתו בהפרשתו ושפיר מוכח מזה דין שליחות ויש כח לשליח לעשות עשיה חדשה בשביל משלחו: