יד המלך (לנדא) - ד. קעב

חטאיהון להורות לנו על דרשת הגמרא דדרשינן מיניה דעל חייבי חטאת ואשמות ודאין אין יהכ"פ מכפר על חיוב ההבאה של הקרבן רק על עצם החטא בלבד:

שייך לפרק ד' סוף הלכה א' ומה יומתק לחיך לדעת רבינו דקדוק לשון המשנה דבאומר אחטא ואשוב קאמר המתניתן דאין מספיקין בידו לעשות תשובה ובאמר אחטא ויהכ"פ מכפר נאמר במתניתן דאין יהכ"פ מכפר ולדעת רבינו יש להמתיק כוונת המתניתן בזה דיש חילוק בין אמירת אחטא ויהכ"פ מכפר ובין אמירת אחטא ואשוב דבאמר אחטא ואשוב אין מניעות התשובה מצד המקבל התשובה דהשם ב״ה רוצה בתשובה ותמיד ידו פתוחה לקבל שבים ואולם הא דאין מספיקין בידו לעשות תשובה לאו משום חומר העון של האמירה עצמה דגדול עונו מנשוא ואין תשובה מועלת בו דודאי איננו גדול עונו באמירת אחטא ואשוב מכל שאר פשעים ומרדים ובפירוש אמרו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה רק דכוונת הענין דעל גוף החטא שחטא ואמר עליו אחטא ואשוב אין סיפוק ביד החוטא לעשות תשובה על חטא זה ומשום דכל כחה של תשובה והתנצלות של החוטא הוא בשגם הוא בשר ובית חומר משכנו. והתאוה הגפנית אשר הוא משוקע בהם מנעוריו המה הטו את לבבו לעזוב רצון יוצרו ולעשות רצון יצרו וכיון לעשיות החטא בא מצד הגוף והחרטה והתשובה באו מצד הנפש. לכן כדאי היא הנפש לרצות פני קונה עבור הגוף והנה אין מקום לריציון הזה רק באותן החטאים אשר לא היו רק מצד תאות הגוף לבד והנפש לא נילכד בשחיתותיו של הגוף והבולמס הגופניות עתקו וגם גברו חיל על החוטא כל כך עד שלא היה שום כח בהנפש לעמוד נגדם משא"כ באמר אחטא ואשוב דהיה כח בהנפש להראות להחוטא פגימתו של החטא ודרכי החרטה והתשובה היו פתוחים להחוטא בשעת החטא. ובכל זאת היה מחזיק באיולתו ולא שב מרשעו הרי גם הנפש היתה במעל הזה ונפש כי תמעול מעל אזי קשה תשובתה דאין עוד מי לעמוד בפניה ולרצותה ולכן לא אמרו באמירת אחטא ואשוב דאין תשובה מועלת בזה דאם היה ביד החוטא לשוב בודאי היתה תשובתו מועלת רק דאמרו דאין מספיקין בידו לעשות תשובה דאין סיפוק וכח ביד שוכן בית חומר להשיב בתשובה שלמה כזו לכפר על הנפש והרואה בעיניה פקוחות יראה כי גם בהמחטיא את הרבים נאמר ג"כ במתניתן דאבות לשון זה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה והן הן הדברים אשר דברתי דעל חטא אשר האדם חוטא בעצמו. דחטא זה בא לו מצד תאות הגוף אזי התשובה אשר מצד הנפש היא קלה ונימרצה משא"כ בהחטיא את הרבים דבעצם החטא אין להגוף של המחטיא חלק בו וחטא זה בא לו לאדם רק מצד רוע נפשו, וכל חטא אשר מצד הנפש קשה כל כך עד דאין סיפוק וכח בידו לעשות תשובה. וכמו כן מצינו בעון מינות דנאמר בו כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים דגם בזה לא נאמר מניעות תועלת התשובה מצד המקבל רק מצד החוטא דהוא לא ישיג ארחות חיים דגם חטא מינות בא לו לאדם מצד נפשו המקולקלה ולכן תשובתו קשה כל כך עד שאין כח בידו להשיג דרכי התשובה:

ועפ"י ביאור הדברים האלה נוחין בזה דברי המדרש רבה בראשית פרשה י"ט על פסוק היא נתנה לי מן העץ ואוכל אמר ר' אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל ומימרא זו כפשוטה הוא תמוה מאוד וממש קשה לשמוע דברים כאלה על יציר כפו של הקב"ה ואם אמנם דסמוך לזה המאמר נאמר שם במדרש דלא נטרד אדם מן גן עדן עד שחירף וגידף. והרב בעל מתנות כהונה כתב שם לניאון דברים אלה עצמן היו החירוף והגידוף בכל זאת משמעות המימרות המובאים שם בהמדרש מורים דהמאמר זה דחירוף וגידוף הוא, מאמר בפני עצמו ואין לו ענין כלל עם מימרא דר' אבא בר כהנא ואולם לפי מה שהסברתי בדעת רבינו יש לכוין במימרא דר' אבא בר כהנא כונה צחה ונפלאה דהשם ב"ה שאלו לאדם המן העץ אשר צויתך לבלתי אכול ממנו אכלת וכוונת השאלה היה אם עלה במחשבה לפניו בשעת החטא דלא יוסיף לחטוא עוד וכוונת הקרא הנאמר בשאלת השם ב"ה הוא המן העץ אשר ציויתך והזהרתיך על אכילתו לבלתי אכל ממנו אכלת שהיית יודע בשעת אכילה עוצם פגימתו של החטא והיתה דעתך בשעת אכילתך לבלתי תאכל ממנו עוד וזה היה ענין אחטא ואשוב דתשובתו קשה מאוד ועל זה התנצל אדם והשיב להשם ב"ה דהאשה אשר נחת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל דהייתי משוקע בשעת החטא בבולמס תאות הגוף כל כך עד שלא הייתי נותן לב לשוב כלל ואז בשעת החטא הייתי מפקיר דעתי להוסיף לחטוא ולאכול תמיד מעץ הזה ולא היתה הנפש במעל הזה וכל חטאו לא בא לו רק מצד תאות גופו וחומרו לכד ועתה נפשו עליו תאבל על הרעה אשר עשה ועתה הנה הוא רוצה בתשובה:

והאיר ה' את עיני וראיתי כי כונה צחה ונפלאה זו אשר חידשתי בכוונת הקרא כבר עלה במחשבה לפני התרגום אונקלוס שמתרגם על קרא המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת המן אילנא דפקדתיך בדיל דלא למיכל מיניה אכלת ותיבת בדיל הוא תיבה יתירה אשר לא נודע כונתה ולדעתי היה גם להאונקלס הכונה בפסוק זה. כמו שכתבתי דשאלת השם ב"ה היתה לאדם על אכילתו הראשונה. האם היתה בדיל דלא למיכל מיניה להבא דהיינו שהיה עולה אז במחשבתו לשוב ולא לשנות באיולתו עוד ואולם בכל זאת נפלאות הוא בעיני על אשר לא הרגיש שום אחד מהחכמים הראשונים אשר דרכם לדקדק על כל אות יתירה האמור בהתרגום הזה וכאן העלימו את עיניהם על תיבה שלמה בתרגום אשר לפי מה שהבינו כל המפרשים פשוטו של מקרא אין לתיבת התרגום זה שום פתרון כלל:

שייך להלכות חמץ ומצה פרק ששי הלכה ה' באמצע ענין קודם דיבור המתחיל וכפי':

וידווח לן בזה מה דקשה לרבנן דסברי דמצות מבטלות זו את זו א"כ גם בדיעבד אם כרך מצה ומרור ואכלן יחד לא יהיה יוצא בו והגמרא לא קאמר רק לא ליכרוך דלכתחלה אין לו לעשות כן אבל בדיעבד יצא וכמו כן כתב שם בתוספת בפרק ערבי פסחים בהדיא דאם כרכן בדיעבד אף לרבנן יצא וביותר תמוה לפי מה שהסבירו התוספת במנחות טעמייהו דרבנן דלא ליכרוך משום דסתם אכילה שאינה יותר מכזית גורע המרור לטעם המצה ואף דגם טעם המצה נרגש בו, בכל זאת גירעון הטעם אשר המרור גורעו פוחתו מכזית ושוב אין כאן טעם מצה כזית שלם של מצה אם כן איזה חילוק יש בפחות מכזית בין לכתחלה ובין בדיעבד והיכן מצינו בפחות מכשיעור שיהיה יוצא בו בדיעבד ואולם לפי מה שהסברתי ניחא דכיון דכל טעם הענין דאינו יוצא בתערובות מצה עם שארי דברים ואף דנרגש בהתערובות כזית מצה בכדי א"פ וטעם כעיקר ונותן טעם ברוב הוא ג"כ דאורייתא בכל זאת אנן טעם מצה לחודא בעינן ובכל תערובות יש עוד הרגש טעם אחר בתערובות. אשר נרגש יחד עם המצה והנה זה שייך בתערובות כל שארי דברים דאנן בעינן טעם מצה שיהיה בו כמו הטעם שהיה בהמצה בצאתם מארץ מצרים דלא היה שום דבר מעורב ולא היתה נימוח ומבושלת. רק מצה כמות שהוא ובתערובות כל שארי דברים נשתנה טעם המצה הנרגש בתערובות מטעם המצה שהיה אז. משא"כ בתערובות מצה ומרור. שעירבן ואכלן יחד דאין מקום בתערובות הזה לומר דטעם מצה לחודא כימי צאתם מארץ מצרים בעינן דהא גם בעת צאתם מארץ מצרים היו אוכלין מצה ומרור כרוכים יחד ומקרא מלא דיבר הכתוב בפסח מצרים על מצות ומרורים יאכלוהו ולכן שפיר בתערובות מרור בדיעבד יצא לכ"ע. והא דלרבנן אין לכרוך לכתחלה משום דסבירא להו לרבנן דמצות מבטלות זו את זו ואי לאו נתינת טעם לא היה יוצא בו אף בדיעבד ועיקר הסמיכה לצאת בו הוא רק מצד נתינת טעם ומשום דנותן טעם ברוב הוא דאורייתא וכיון דכל עיקר זה דנותן טעם ברוב שהוא דאורייתא אינו רק בדיעבד לכן גם בכריכת מצה ומרור אין סומכין על נתינת טעם רק לצאת בו בדיעבד אבל לכתחלה אין לכרוך אותם יחד לצאת בהרגשת טעמם. ולהילל דפליג עליהו דרבנן וסובר דמצות אין מבטלות זו את זו. וגם מבלעדי נתינת טעם אין בתערובות שתי מצות יחד שום מקום לביטול כלל לכן להילל מותר לכרוך אף לכתחלה מצה ומרור בהדי הדדי לצאת בהם ועיין בקושיות התוספת בפרק ערבי פסחים ד"ה אלא ומה שנלחצו שם בתירוצם ולפי מה שהסברתי יתורץ קושייתם לנכון: