יד המלך (לנדא) - ד. קסא

לעבור על זה ואולם באמת לא נאמר כלל בירושלמי שהצריכוהו לאכול משלו רק שהצריכוהו לכך והכונה הוא על עשיות המלאכה בצנעה שהוכרח לעשות ביום השלישי לאכילתו וקילל הירושלמי לשכניו אשר ע"י צרות עינם וקפיצת ידם מאחיהם האביון המה הצריכוהו לכך דהיינו לעשיות מלאכה זו והנה בגוף הכונה נוכל להעמים גם בהעתקת הב"י דהיינו דע"י שלא נתנו לו משלהם הצריכוהו לאכול משלו ומחמת שלא הי' לו מה לאכול משלו הכריחוהו לעשות מלאכה אבל בכל ענין תמוה מאוד דמי הכריחו להב"י לשנות הלשון בשביל כונה דחוקה ורחוקה כזו ומה היה חסר להב"י בהלשון האמור בהירושלמי וכמו שהביאו הרא"ש ז"ל:

אכן כל זה הוא לענין שינוי הלשון ששינה הב"י בהעתקות הירושלמי ואולם על הט"ז והש"ך התמיה עצומה מאוד עד להפליא דנראה מדבריהם כאילו נעלם מן אור עיניהם כל ענינו של דברי הירושלמי אלה דהש"ך כתב דהמצוה אשר על השכנים הוא רק בסעודה ראשונה דהוא ביום ראשון והמארה אשר קילל הירושלמי להשכנים על אשר לא האכילוהו משלהם קאי רק על יום השלישי דהיה מוכרח על ידם לעשות מלאכתו אז להרויח די סיפוקו:

וביותר התמיה נוראה על הט"ז דעלה בדעתו להקל כל כך שאם אין שכניו נותנים לו הסעודה ראשונה משלהם. מותר לו לאכול משלו ומלבד דדבר זה מצד עצמו הוא קולא יתירה והרי בגמרא סתמא אמרו דאבל ביום הראשון אסור לאכול משלו ובגמרא דידן לא די דלא הוזכר מענין של שכנים כלל. אלא דלפי מה שהביאו בגמ' דידן דיליף לה מדאמר רחמנא ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ש"מ דאב אסור לאכול משלו והרי התם ביחזקאל היה אזהרת השם ב"ה באזהרה גמורה שלא יאכל משלו והתם אין מקום לענינים של השכנים כלל דהא איך ומה ידעו השכנים מה דיבר אתו ה' גם בגמרת ירושלמי הגם דנמצא שם חיוב על השכנים בהספקת סעודות אבל בכל זאת תכונת מאמר הירושלמי מורה להיפוך דלא קאי על סעודה ראשונה של אבל כלל דהרי הירושלמי מיירי באבל עני ועל זה אמרו דתבוא מארה לשכיניו שהצריכוהו לכך ובפירוש אמרו דאין לו מה שיאכל. אבל באבל עשיר אמרו תבוא מארה לשכניו תבוא מארה לו עצמו מיבעי ליה. ואם היה הירושלמי קאי על סעודה הראשונה של אבל מה לי עשיר ומה לי עני וגם בעשיר למה לא יהיה מגדר המוסר על השכנים להאכילו הסעודה הראשונה משלהם דהא באיסור סעודה ראשונה של אבל יחד עשיר ואביון שוים בו ובפרט לדעת הט"ז דבאם אין שכיניו מאכילין אותו אזי הותר לו בכך הכרח עבירת האיסור לאכול משלו ומה לי אם ע"י מניעות נתינת השכנים יוכרח האבל העני לעבור על איסור המקובל מד"ס שלא לעשות מלאכה כל שלשה ימים הראשונים או שע"י מניעות נתינת השכנים יוכרח האבל העשיר לעבור על איסור המקובל מדברי סופרים שלא לאכול הסעודה הראשונה משלו. אלא ודאי דכונת הירושלמי לא קאי כלל על הספקת סעודה ראשונה רק על הספקת די מחסורו אשר יחסר לעני באיסור עשיות מלאכתו בשלשה ימים הראשונים וגם בזה אין הקללה על השכנים רק באם מונעין מאכל ביום השלישי דשלשה ימים רצופים קים להו לחכמים דהוא סכנת נפש לרוב בני אדם למוקים אנפשייהו בלי מאכל. ולכן הותר לו לעבור ולעשות מלאכתו ביום השלישי בכדי להרויח פרנסתו וכיון דהכרח עבירתו זאת בא לו ע"י עין רעה של השכנים על כן לקללה תחשב להם ומארה תבוא אליהם משא"כ בשני ימים הראשונים דאף אם אין לו מה לאכול מחויב לענות נפשו ברעב ואסור לו לעשות מלאכה בהם לכן אף שהשכנים העבירו נגדו את דרך המוסר לקפוץ את ידם ולענות את העני המדוכה הזה בצער רעבון וכן לא יעשה בכל זה כיון דעכ"פ בכל אופן העני הזה אסור לעבור בשביל כך בימים האלה אזי אין השכנים בכלל קללה ומכ"ש דאין השכנים בכלל קללה באבל עשיר בשביל שלא האכילוהו סעודה ראשונה דיום אחד בודאי יכול כל אדם למוקים אנפשיה ומה בכך וימתין עד הערב ויאכל משלו כסעודות שלמה בשעתו ואצ"ל דאם אין השכנים מאכילין אותו הסעודה הראשונה דאסור לו לעבור ע"י כך על איסור גמור המפורש בדברי סופרים ולאכול הסעודה ראשונה משלו ואם אנו רואין באבל עני דבשני ימים ראשונים אף אם שכניו יתאכזרו למו ולא יאכילו מחויב לענות שני ימים רצופים ברעבון ואינו רשאי לעבור על דברי סופרים לעשות מלאכה להרויח פרנסתו על אחת כמה וכמה באבל עשיר אשר סעודתו מוכן לו בערב דבשביל מניעות אכילה שעות אחדים האלה עד הערב אינו רשאי לעבור על דברי סופרים לאכול הסעודה הראשונה משלו:

אחר זה נשאתי עיני וראיתי כי דעת הט"ז הוא היפוך המבואר בגמרת ירושלמי על משנה ראשונה דפרק מי שמתו דהביא שם הירושלמי דר' זעירא מידמך פקיד ואמר לא תקבלון עלי יומא דין אכילה ולמחר מדיליה ולשון לא תקבלון היינו שציוה לפני מותו דשכניו ומיודעיו לא יקבלו על עצמם להאכיל לאבליו סעודות הבראה שלא רצה דבניו יהנו משל אחרים וכן מורה לשון העובדות המובא שם לפני זה דכד דמיך ר' חייא בר אבא קיבל ר' שמואל בר יצחק עליה אכילת סעודת הבראה והאכילו בשר ויין ועוד שני עובדות כיוצא בו אשר אחרים קיבלו על עצמם להאכיל להאבלים סעודת הבראה ואח"כ הביא צואות ר' זעירא שצוה לפני מותו לכל העולם לבל יקבלו על עצמם הספקת סעודה זו בכדי שיאכל האבל ביום השני משלו הרי לך בפירוש דאף אם אין השכנים מאכילין אותו משלהם בכל ענין אסור לאבל לאכול סעודה ראשונה משלו דאם נאמר דאם אין השכנים מאכילין אותו משלהם אין האבל צריך לענות את עצמו אף שעה אחת ברעב ומותר לו לאכול סעודה ראשונה משלו אם כן איזה חילוק יש בין אם אין השכנים רוצים. להאכילו מחמת קפיצת יד או שמצוה עליהם לקיים דברי המת אשר צוה להם שלא להאכילם הלא בכל ענין לפי דעת הט"ז אם אין האבל מוציא לאכול משל אחרים אין החיוב עליו לענות את עצמו ומותר לאכול משלו וכיון דבצואות ר' זעירא לא היה ביד השכנים להאכיל להאבילים משלהם כי כן צוה עליהם אביהם המת הרי היו האבלים יכולין לאכול משלהם תיכף ביום הראשון ולמה אמר ר' זעירא ולמחר יאכלו משלהם. אלא ודאי דגוף האיסור זה לאכול הסעודה ראשונה ביום ראשון משלו סתמא נאמר בגמרא דבכל ענין אסור ואין לגוף האיסור שום שייכות כלל אם השכנים מאכילין אותו או לא ודברי הט"ז תמוהים ומופלאים מאוד וצ"ע גדול:

ואולם דע דגוף דברי הטור המועתקים בהש"ע אשר ממנו הוכיח הט"ז הדין שלו הוא תמוה מאוד דמלבד יתרון הענין דמי הכריחו להטור הטעם זה דבשביל כך מוטל על השכנים להאכילו בכדי שלא יאכל משלו ומה חסר להטור אם המנהג הנהוג מאז מעולם ואשר הובא בירושלמי דהשכנים קבלו על עצמם הספקת סעודה זו היה בכדי לגמול חסד עם האבלים שלא לענותם ברעב עד הערב. הן אמת דהטור היה לו זאת מדברי אביו הרא"ש שעל דין זה של הגמרא דאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו הביא דברי הירושלמי דתבוא מארה לשכניו שהצריכו לאבל לאכול משלו ולעשותמלאכה אך גם דברי הרא"ש לא זכיתי לדעת אותם ולהבינם דמנא ליה להרא"ש לכלול בדברי הירושלמי גם איסור אכילת סעודה ראשונה הלא בירושלמי לא נאמר רק דתבוא מארה לשכנים. שהצריכו לכך ובאותו מקום אשר נאמר בירושלמי דבר זה לא נמצא שם שום רמז מאיסור של אכילת סעודה ראשונה, רק מאיסור של עשיות מלאכה באבל עני המתפרנס מן הצדקה וכמו שביארתי ואיך הוסיף הרא"ש מדעתו דבר שאין שום רמז בירושלמי מזה ולא זו בלבד אלא דכל עיקר דין זה תמוה דמאין להם להרא"ש והטור והב"י דיש איזה מצוה כלל על השכנים להאכיל להאבל סעודה ראשונה דבגמרא בבלי וירושלמי לא נמצא שום רמז דבר ממצוה זו וכל ענין זה של שכנים לא נזכר בשום מקום בבבלי וירושלמי לא דרך חובה ולא דרך מצוה אצל סעודה זו זולת את אשר הביא הירושלמי בפרק מי שמתו איזה עובדות אשר מורים שהיה מנהג ביניהם דהשכנים היו מקבלים עליהם הספקת סעודה זו אמנם נאמר בצידו דר' זעירא ציוה לשכניו שלא ינהגו מנהג זה וכמו שהבאתי אבל אין מכל עובדות האלה שום הוראה ומראה מקום על איזה מצוה ואדרבה מהות לשון העובדות מורים כי לא היה רק מנהג ורשות וצ"ע:

פרק שביעי הלכה א' מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב אם בתוך שלשים יום הגיעה השמועה אפילו יום שלשים עצמו, הרי זה שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבילות מיום שהגיע השמועה וקורע ומונה שלשים לאיסור התספורת עם שאר הדברים כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה אבל אם הגיע לו השמועה אחד השלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע וכאלו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלשים ומקצת היום ככולו ע"כ: