יד המלך (לנדא) - ד. קס

הכונה בפירוש דברי הגמרא ואולם השפתי כהן שם ס"ק ב' כתב וז"ל בימי אבלו פירש אעפ"י ששניהם אבלים ע"כ. ודברי הש"ך אלה צריכים עיון גדול דמאין היה לו זאת לשנות הכונה בפירוש דברי הש"ע ובפרט דדבריו המה נגד הרא"ש שהבאתי אשר כתב בהדיא בכונת דברי הגמרא אשר ממנו נובע דברי הש"ע אלה דהכונה הוא להיפוך דאינו אבל רק אחד מהם לבדו והשמיענו הגמרא דאף דהאבל אשר אכל בראשונה החזיר לו סעודתו כשנעשה השני אבל אח"כ ויכול להיות דהשני סמך דעתו על חזרה זו בכל זאת כיון דאינו מתנה עמו בשעת נתינה הראשונה דנותן לו על תנאי כך שיחזיר לו אין בהחזרה אשר עושה השני מעצמו כלום דבשעת אכילה עכ"פ לאו דידיה אכל אבל כששניהם אבלים יחד לא ידעתי מנא ליה להש"ך גוף הדין דבכגון זה רשאי אבל אחד להאכיל את השני וביותר תמוה על הש"ך דאיך לא הביא עכ"פ דברי הרא"ש והטור אלה במקומם ואיך היה פשוט בדעתו להחליט היפוך דעת הרא"ש והטור ולא הביא דבריהם כלל:

וראיתי בירושלמי בפרק ואלו מגלחין דהרואה ת"ח שמת כאילו רואה ספר תורה שנשרף אמר ר' אבהו יבוא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום ומייתי עליה דר' יונה. הוי בצור כד שמע דדמיך בריה דר' אבהו אף דאכל גבינה ושתה מיא אסקיה צום ההוא יומא ועפ"י דברי הירושלמי אלה הביא בש"ע סימן שהבאתי סעיף ד' דהיו נוהגין להתענות ביום מיתת חכמים ואולם לא נודע לנו ענינו וטעמו של הצום הזה דאין לומר דהצום הזה הוא ענין אבילות דהלא באבל עצמו אין אנו מצינן בשום מקום חיוב תענית ואדרבה דבאור זרוע הובא בהגהות אשר"י פרק ואלו מגלחין כתב דאין מניחין את האבל להתענות ביום ראשון. אלא מאכילין ומשקין אותו ואפילו בתענית שלפני ר"ה. לא הניח רשב"ט לאבל להתענות ביום הקבורה. והרב מוהר"ר יהושיע בנבשתי אחד ממפרשי הירושלמי כתב דר' אבהו דאמר דלא טעמתי כלום ביום שמת בו ת"ח דהיה מתענה כמו דמתענין על שרפת התורה ולא ידעתי בשרפת התורה עצמו מאין היה לו להרב המפרש הזה. דהחיוב להתענות ואם מצא באיזה מקום באחד שהתענה על שרפת התורה בודאי לא היה רק תענית נדבה לדאבון לבו אשר הכאיב לו שרפת תורתינו הקדושה והרב המפרש כתב כמו דמתענין על ס"ת שנשרף כאלו היה בשרפת ס"ת תענית חובה ועוד דאף חיוב קריעה אשר הוא מדינא בשרפת ס"ת אין החיוב רק בעומד ורואה שרפתו ועכ"פ אין חומרת התענית במיתת ת"ח רק העומד אצל מיתתו ובאמת אמרו על חיוב הקריעה אשר ביציאת נשמה של ת"ח דהרואה ת"ח שמת כאלו רואה ס"ת שנשרף ובשניהם הם אין חיוב הקריעה רק להעומדים אצל המיתה והשרפה ובתענית הנאמר בר' אבהו ור' יונה דהיו צמים על מיתת ת"ח לא היו החכמים האלה אצל המיתה כלל ואיך יש לסמוך כלל התענית שלהם לשרפת ס"ת:

הן אמת כי מצינו גם בדוד כששמע מיתת שאול ויהונתן בנו כתיב ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל העם אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב הרי כתיב צום גם בדוד והנה קריעה ובכי ומספד מצינו מוסמך בתורה ובנביאים אבל צום לא מצינו בשום מקום ובהשקפה ראשונה יש מזה הוראה גמורה דהיה מקובל להם להתענות במיתת ת"ח ועפ"י קבלה זו היה דוד מתענה על שאול ויהונתן בנו ואולם אי אפשר לומר כן דהא הקריעה והמספר והצום של דוד ואנשיו היה ביום השלישי למיתתם כשבא האיש העמלקי עם הנזר והאצעדה לבשר לדוד מיתת שאול ובאותו היום עצמו היה הקריעה והצום, ומספד וכמו שנאמר ויצומו עד הערב ואיך נאמר דבשעה שבא האיש העמלקי אל מחנה דוד לא טעמו כל המחנה כולם. עדיין שום לחם ומים והיה אותו היום ראויה להם לצום. והלא אין לנו דבר רחוק מזה ובפרט דהכתוב אמר בפירוש הוא וכל האנשים אשר אתו ואיך אפשר אשר במחנה שלימה למאות ואלפים בני אדם לא יהיה אחד מהם טועם מעט לחם ומים ואם כבר אכלו ושתו הכזה יהיה צום. ומתענה לשעות האמור בגמרא כבר פירשו לנו רבותינו דהיה טרוד בעסקיו ולא היה לו פנאי לאכול ולשתות. עד חצי היום מאומה ובחצי היום קיבל עליו תענית באופן דשקעה חמה על התענית שעות ולא אכל ושתה כל היום מאומה אבל כשאכל ושתה חצי יום הראשון וקיבל עליו תענית בחצי יום השני החליטו רוב מרבותינו הראשונים דאין זה תענית כלל ( ודעת רבינו בפ"א הלכה י"ג מהלכות תענית דאף תענית שעות כזה מיקרי תענית הוא דעת יחיד בדבר הזה וכבר כתב הרשב"א בתשובה דרבינו בעצמו חזר בו ותקן הגרסא בספריו) ועל מה זה ולמה צמו ועינו נפשם דוד ואנשיו ולא אכלו ולא שתו משעת שמועתם עד הערב מאומה:

ולולי דמסתפינא להגיד דעתי נגד דעת מרן הב"י הייתי אומר דהצום זה של דוד ואנשיו וגם התענית המובא בירושלמי בר' אבהו ור' יונה לא היה להם ליום התענית דודאי לא חמיר להם מיתת ת"ח מאבילות גמור ובאבל גמור מצינו להיפוך דאין מניחין אותו להתענות וכמו שכתבתי רק דהיה דואבים ומתאוננים כל כך על מיתת ת"ח עד שהחמירו על עצמם לקחת עליהם. דין אבילות דאורייתא של יום הראשון לכל הלכותיו האמורים בו וכיון דיום שמועה כיום מיתה על כן לא היו רצו לאכול משלהם וכאמור ולחם אנשים לא תאכל והנה בסתם אבל מברין לו שכניו אשר אינם אבלים משא"כ בדוד וכל אנשיו אשר אתו שהיו כולם מקבלים עליהם חומרא זו והיו כולם נוהגים אבלות על כן לא היה בהם מי שיברה אותם ולכן כתיב ויצומו עד הערב משום דאין איסור של סעודה ראשונה לאכול משלו רק ביום ראשון לבד ולפיכך לא אכלו ולא שתו עד הערב ובלילה היה מותרים לאכול משלהם. ולפי ביאור דברים אלה יש סמך הוכחה לדעת הרא"ש והטור דאין אבל רשאי להאכיל לאבל השני משלו דאם כדברי הש"ך דאף בשניהם אבלים מותר להם להאכיל זה את זה א"כ מה בכך דדוד ואנשיו היו כולם מקבלים עליהם אבילות ביום הזה הלא בכל זאת אמאי צמו עד הערב והלא היה בידם להחליף סעודותיהם זה עם זה:

וניחא בזה הא דהובא בירושלמי בר' יונה דאף דאכל גבינה ושתה מיא הוי אסיק צום כל ההוא יומא והענין תמוה דלפי החלטות כל הראשונים דתענית שעות איננו כלום ור' יונה דכבר אכל גבינה ושתה מיא באותו יום אמאי עינה נפשו בחנם שלא לאכול ולשתות בשארית היום ולפי שביארתי עולה כונה זו לנכון מאוד דגם ר' יונה למד דבר זה מענינו של דוד ואנשיו דהיה פשוט לו דגם הם כבר אכלו ושתו באותו יום ובכל זאת צמו עד הערב והוכיח לנפשו דהם עשו זאת לחומרת סעודה ראשונה של אבל שאסור ביום ראשון עד הערב לאכול משלו לכן גם הוא נהג בעצמו חומרא זו ולא רצה לאכול משלו ושכניו לא היו יודעים שהוא נוהג כן בעצמו ולא האכילו אותו משלהם כמצווה עליהם בכל אבל גמור הידוע לכל לכן אסיק צום כל ההוא יומא ולא אכל עד הערב דבערב הותר לו לאכול משלו ובאמת אנו רואין דגם הלשון הנאמר בר' אבהו מורה ג"כ לכונה זו דאמר אם טעמתי אותו היום כלום דהמשמעות הוא דלא היה לו היום מקובל להתענית דא"כ היה לו לומר דהתענה וממילא דלא טעים כלום והוראות לשון זה הוא דמניעות הטעימה היה לו מצד אחר של חומרות אבלות אבל לא מצד התענית וכמו שביארתי:

וראיתי בהט"ז סימן שע"ח ס"ק א' שכתב על הא דאסור לאכול סעודה ראשונה משלו וזה לשונו נראה דאם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אינו חייב לצער א"ע שלא לאכול כלל דמשום הכי כתב כאן הטור והש"ע דמצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם כדי שלא יאכל משלו שזהו מיותר לכאורה אלא דהכונה הוא דעיקר המצוה הוא על השכנים שלא יגרמו שיצטרך. לאכול משלו דאם לא ישלחו לו יהיה לו היתר לאכול משלו ע"י ההכרח ע"כ גם בש"ך ס"ק א' כתב על הא דמצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם וזה לשונו הסעודה ראשונה מצוה שיאכילהו משלהם אבל בסעודה שניה אין כאן מצוה שהרי יכול לאכול משלו והנה שני המאורות הגדולים עלה במחשבה לפניהם דהדבר האמור בהטור דמצוה על שכניו להאכילו משלהם בכדי שלא יאכל משלו קאי רק אסעודה ראשונה לבד וזאת הביא לו להט"ז להוכיח מן יתרון הלשון שכתב הטור בכדי שלא יאכל משלו דאם אין השכנים נותנים לו משלהם אזי מותר לו לאכול משלו ולולי שאיני כדאי לדבר דבר נגד שני עמודי ההוראה כלולה הייתי אומר דמאוד תמוה הדבר על שני גדולי האחרונים האלה דהלא כל ענין מצוה זו שהביא הטור דמצוה על השכנים להאכילו משלהם זה הוא מהירושלמי פרק ואלו מגלחין הלכה ה' ודברי הירושלמי מורין בפירוש דלאו על סעודה ראשונה קאי רק דהירושלמי קאי על אבל עני ועל פרנסת אכילתו המוכרחת אליו בכל שלשה ימים הראשונים וזה לשון הירושלמי הרי שאין לו מה לאכול ביום הראשון וביום השני אינו עושה מלאכה ובשלישי עושה מלאכה בצנעה אבל אמרו חכמים תבא מארה על שכניו שהצריכוהו לכך והב"י בפירושו על הטור סימן שע"ח העתיק דברי הירושלמי אלה וכתב בהעתקתו שהצריכוהו לאכול משלו גם הרב בעל באר הגולה במראה מקומות הביא הירושלמי כאשר העתיקו הב"י מפני שהצריכוהו לאכול משלו ועלה במחשבה לפני הט"ז והש"ד דהכונה הוא בהא דהצריכוהו לאכול משלו קאי אסעודה ראשונה דאסור לאכול משלו והמה הכריחוהו