יד המלך (לנדא) - ד. קכ

עצמה דהיינו דהב"ד עושין כל כפיות אשר בידם בנידוי ושמתא ומכות מרדות עד שיקבל עליו דין שבועה זו וכמו דכופין את האדם לקיים כל שארי מצות דרבנן אבל כל ענין אשר נוגע לממון כלתה כל עיקר כחה של שבועה זו וכמו דאין כח ב"ד יפה לירד לנכסי הנתבע כמו כן התובע בעצמו אם תפס משל הנתבע חייב להחזיר. עוד נסתפק הרקנט"י בחשוד שנתחייב שבועה דרבנן דאינו יכול לשבע ומתוך שאיל"מ לא שייך בשבועה זו דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והוא נפטר לגמרי אם תפס התובע משל החשוד דדין זה נשתנה מן דין הראשון דבדין הראשון אין הנתבע רוצה לישבע ובדין השני רוצה החשוד לישבע רק דאין הב"ד מוסרין לו שבועה היכי לדיינא להאי דינא:

והנראה לי להכריע ספק זה מגמרא דפ"ק דמציעא (דף ה') בדינא דההוא רעיא דפריך הגמרא והשתא נמי דליתא לדרבי חייא ניחייביה מדרבי נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר ר' נחמן ומשביעין אותו שבועות היסת ומשני דר' נחמן תקנתא הוא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן והנה תמוה דלמה לי הא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן תיפוק ליה דלא גרע הא דאינו יכול לישבע מכל מחויב שבועה דרבנן ואינו רוצה לישבע וכיון דבשבועה דרבנן באינו רוצה לישבע אינו משלם ואין יורדין לנכסיו רק דמשמתין ליה וכופין אותו לישבע הרי ממילא בחשוד דאינו יכול לישבע אין בו מקום לכפיה לגוף השבועה וכיון דהוא עומד וצווח דאינו חייב מאומה הרי בודאי אינו רוצה לשלם מדעתו וא"כ גם מבלעדי הא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אין בשבועה זו שום מקום לתשלומין כלל ואין לומר דהא גופא דלא נחתינן לנכסיה בשבועה דרבנן זה עצמו הוא משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן דאי אפשר לומר כן דהרי הא דלא נחתינן לנכסיה בשבועה דרבנן לאו דברי הכל הוא ואף דאנן קיימינן דלא נחתינן בכל זאת מייתי בגמרא פרק כל הנשבעין פלוגתא בדבר ובהא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן לא מצינו שום פלוגתא ושום חולק בזה אלא ודאי דכל עיקר הענין של תקנתא לתקנתא שחידש הגמרא בדינא דרב נחמן אין מקומו רק בתפס התובע ובתפיסה בכל שבועה דרבנן דעלמא שאין הנתבע רוצה לישבע מהני תפיסת התובע ולכן שפיר הוכרח הגמרא לחדש דדוקא ביכול לישבע ואין הנתבע רוצה לישבע בזה דוקא מהני תפיסת התובע ומשום דאין כחה של התפיסה בזה לגוף עצם גביות התביעה רק דהתפיסה הוא בתורת כפיה לכפות את הנתבע להשבועה שחייבוהו רבנן וכל זמן שהנתבע מסרב ואינו רוצה לישבע אין מוציאין מהתובע מה שתפס אבל בחשוד דלגוף השבועה אין בו מקום לכפיה דהא רוצה לישבע רק דאין הב"ד מניחין אותו, וא"כ כאשר יהיה מועיל בזה תפיסת התובע אזי לא יהיה התועלת התפיסה הזאת בתורת כפיה רק בתורת גביות גוף התביעה דהיינו דבתפס יהיה הכח ביד התובע לגבות מעות בעד תביעתו תמורת השבועה. שאינו יכול הנתבע לישבע ותשלומי ממון תמורת שבועה בשבועה דרבנן הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן הרי מוכרע הספק הראשון דבשבועה דרבנן אשר הנתבע יכול לישבע ואינו רוצה אף דלא נחתינן לנכסיה בכל זאת אם תפס התובע מהני תפיסתו:

ולפ"ז גם ספק השני בתפיסה בחשוד שנסתפק בו הרקנע"י ג"כ ממקומו שהבאתי הוא מוכרע דכיון דלפי מה שביארתי כל עיקר הענין של תקנתא לתקנתא אשר הוכרח הגמרא בשבועה דרבנן של חשוד הוא רק בתפס התובע הרי ממילא מוכרע דבחשוד לא מהני תפיסת התובע ומשום לכיון דבחשוד יהיה תועלת התפיסה לגוף הגביה של עצם התביעה וגוף הגביה הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא עבדינן:

הלכה ו' כל המחויב שבועות היסת אם רצה להפוך השבועה על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל מחבירו ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל מחבירו אלא זה שנהפכה עליו שבועות היסת ואין לך שבועה שתהפך אלא שבועות היסת בלכד אבל שבועה של תורה או של דבריהם שהוא כעין של תורה אין הופכין שבועתן ע"כ:

ונסתפקתי בשבועות היסת שהפך הנתבע על התובע ונשבע התובע ונטל ואחר שבועתו של התובע ותשלומי הנתבע חזר הנתבע ותפס משל התובע שלא בעדים וטוען דלשקר נשבע התובע ובחנם נטל הימנו ועכשיו הוא תופס בשביל מה שנטל ממנו בחנם אם מהני התפיסה או לא והנה הבעל התרומות בשער עשירי הביא בשם הסכמות בעלי ההוראה דבשבועות היסת שנשבע הנתבע ונפטר ותפס התובע אח"כ שלא בעדים ואומר דהנתבע נשבע לשקר דנאמן התופס בכך והסכמות בעלי ההוראה זאת הובא להלכה בטור וש"ע ח"מ סימן פ"ז סעיף למ"ד אבל הסכמת דין זה לא נאמר רק בשבועות של נשבע ונפטר דבשבועות של נשבע ונפטר שפיר יש סברא לומר דכיון דאם היה התובע תפוס שלא בעדים בשל הנתבע קודם שבועתו היה התובע נאמן בטענתו ולא היה ביד הנתבע להוציא ממנו בשבועתו לכן גם אם נשבע הנתבע והתובע תפס אחר שבועתו לא נגרע בזה ע"י שבועתו של הנתבע תפיסתו של התובע והוי דינו כאילו היה תופס קודם השבועה וכמו דאין תועלת השבועה שאחר התפיסה להוציא מיד התובע כמו כן אין תועלת השבועה שקודם התפיסה להוציא מהתובע את אשר תפס אחר כן משא"כ בשבועה דנשבע ונוטל מה מהני בזה התפיסה של הנתבע הרי לא עדיף עכ"פ תפיסה של אחר השבועה מהתפיסה שקודם השבועה והלא בכל שבועה דנשבע ונוטל הוי הנתבע מוחזק ותפוס בשעת שבועת התובע במה שהתובע נוטל ממנו והב"ד גובין ומוציאין מידו לתתו ביד התובע ואם קודם שבועתו של התובע אנו מוציאין מיד הנתבע בשביל נאמנות של שבועות התובע הרי מכ"ש דאחר שכבר נשבע התובע דהוא נאמן להוציא מיד הנתבע מה שתפס אח"כ מאת התובע ואולם בשבועות של הנשבעין והנוטלין עצמן יש לחלק טובא דאינו דומה הנשבע ונוטל מצד תקנת המשנה דגביה זו אינו מצד רצון הנתבע רק מצד דין תקנת חכמים וכיון דחכמים תקנו להגבות ולהוציא תשלומין אלה מאת הנתבע מממון שלו הרי הוא ק"ו דתקנת חכמים זאת חל על הנתבע להוציא מידו מה שתפס משא"כ בשבועות הנוטל אשר בהיפוך שבועה דהגם דאף בשבועה זו מגבין הב"ד מיד הנתבע בע"כ בכל זאת גוף כחה של גביה זו אינה מצד הב"ד ודין תקנת חכמים רק מצד הנתבע בעצמו אשר מדעתו ורצונו הפך השבועה על התובע ולכן אפשר לומר דבגביה זו אם תפס הנתבע שלא בעדים ואומר דהוא היה סבור בדעתו שהתובע לא ירצה לישבע לשקר ולכן הפך עליו השבועה אבל עכשיו שנשבע הרי הוא יודע דלשקר נשבע ולכן הוא תופס על מה שהוציא ממנו שלא כדין אפשר דמהני תפיסתו:

איברא דבפרק יש נותלין (דף קכ"ז) מייתי הגמרא דשלח ליה רבי אבא לרבי יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו וכתב שם הרשב"ם דהא דנקיט עבדי גנבת לרבותא נקיט דלא מבעי' שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אשבע אני ואפטר אלא אפילו עבדים דלא שייך בהו שבועה כלל אפ"ה כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה ע"כ. הרי לנו דגם בשבועות היפוך אין ביד הנתבע אחר שבועתו של התובע לומר עליו דשקר נשבע ואף דהנתבע רוצה לישבע אח"כ נגד שבועתו של התובע לא משגיחינן ביה וכמו כן בתפס התובע אח"כ שלא בעדים ורוצה לישבע אח"כ נגד שבועתו של התובע לאו כל כמיניה ומוציאין ממנו ואולם גם בזה יש לחלק טובא בין חזרה שחזר הנתבע מההיפוך אחר שבועת התובע קודם סילוק דמי התביעה ובין החזרה שחזר הנתבע אחר הסילוק ואחר התפיסה שתפס את התובע מחדש שלא בעדים דבהחזרה אשר חזר הנתבע קודם סילוק דמי התביעה אזי אין להנתבע שום כח מיגו רק כח הרצון של החזרה לבד וכיון דאין כח בידו לחזור מגוף ההיפוך שהפך פעם אחת לכן אינו נאמן שוב בשבועתו לפטור ומחויב לשלם לו משא"כ בחזרה שאחר התפיסה שתפס הנתבע את התובע מחדש שלא בעדים וחוזר ואומר. על השבועה שהפך עליו דלשקר נשבע דבחזרה זו יש להנתבע מלבד רצון החזרה גם מיגו מכח תפיסתו שתפס מחדש ולכן יכול להיות דאף דבגוף החזרה אין לו כח להנתבע אחר שבועות התובע לחזור מההיפוך ולהיות נשבע ונפטר מ"מ יש לן כח להאמינו בשבועתו לפטור מתביעתו הראשונה בכח מיגו אשר לו מצד תפיסתו השניה:

שוב שמתי עיני בפירוש הרשב"ם בדברי הגמרא שהבאתי דכתב שם אהא דעבדי גנבת רצונך השבע וטול דאינו יכול לחזור בו וזה לשונו ואין המחזיק יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך שהרי פטור הייתי וגם לא נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו נשבע הרי הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי ע"כ. ולפי דברי הרשב"ם אלה דכל דהנתבע הטיל מדעתו ורצונו השבועה על התובע הרי הימניה הנתבע להתובע בשבועתו ואם נשבע הוי כאילו הודה הנתבע בעצמו דהאמת הוא כדברי התובע וסברא זו שייכי בכל שבועות היפוך דבכולן היה שבועות התובע עפ"י דעת ורצון הנתבע והוי כאילו הודה להתובע דהאמת כדבריו ונגד הודאות עצמו גם תפיסה לא מהני, אמנם גם בזה לא הונח דעתי עדיין דיכול להיות דסברת הרשב"א דבהא דהימניה הוי כאילו הודה אין כחה של סברא זו מגיע רק