יד המלך (לנדא) - ד. קיט

איברא דבטור ח"מ סימן ס"ז סעיף י"א הביא הדין בתבעו וכפר ונשבע לו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ולאחר שעברה שמיטה הודה או שבאו עדים אינו משמט אבל כפר ונשבע והודה אח"כ או שבאו עדים קודם סוף שביעית נעשה עליו מלוה ומשמטת ע"כ וכמו כן הובא דין זה גם בש"ע ולפי דעת הירושלמי יהיה קשה על הטור וש"ע דלמה להם להביא דין זה בכפר ונשבע על כפירתו הלא גם בלא נשבע רק בכפר לכד ושהה בכפירתו עד אשר עברה שביעית דכל שנת השמיטה היתה כפרנית ג"כ אין שביעית משמטת ומוכרחים אנו לומר דדעת הטור והש"ע בכוונת הירושלמי דהא דכפרנות אין שביעית משמטת זה הוא דוקא בנשבע על כפירתו קודם שביעית דכשבא שביעית כבר הוחזק מלוה זו לכפרנית ע"י שבועה ולא היה אז בכלל אזהרת לא יגוש אבל בשלא נשבע עדיין על כפירתו אף כשכפר בב"ד בכל זאת כל זמן שלא נשבע לא הוחזקה עדיין התביעה לכפרנית והיא עדיין בתורת נגישה ושביעית משמטתו וכמו כן כתב גם בדרכי משה לחלק בכוונת הירושלמי בין נשבע על כפירתו ובין כפר לבד ולא נשבע ולפי דעת הטור והש"ע אין אנו מוכרחים לאוקמי המתניתין דפרק כל הנשבעין בשבועות מודה במקצת דוקא וההשמטה אינה על מקצת הכפירה, רק על מקצת ההודאה דיכול להיות דהמתניתין להשבועות משמטת את השבועה, קאי על שבועות עד אחד או גם בשבועות מודה במקצת וההשמטה הוא על הכפירה עצמה דכל זמן שלא נשבע על כפירתו איננה עדיין בכלל כפרנית וגוף התביעה נשמטת בשביעית וממילא אין מקום לחיוב שבועה עליה. ולכן אין לפי דעת הטור והש"ע שום הוכחה להספק שנסתפקתי דלפי דעת הטור וש"ע אין הטעם של השמטות השבועה משום אפקעתא של המקצת שהודה רק משום אפקעתא של המקצת שכפר:

הן אמת דרבינו בהלכות שמיטה פרק ט' הלכה ח' הביא דין זה של הטור בהלוהו ותבעו וכפר בו והגיע שמיטה והוא בכפירתו ואחר שעברה שמיטה הודה או שבאו עדים דאינו משמט אבל מהא דנשבע על כפירתו לא הביא רבינו שום זכרון ושום רמז כלל וזה מורה בעליל דדעת רבינו הוא. דגם כפירה לבדה בלי שבועה הוא בכלל כפרנית ואין שביעית משמטתו וע"כ גם רבינו מפרש כוונת המתניתין בהשמטת שבועה לההשמטה הוא על המקצת שהודה ועי"כ יש להמקצת הכפירה דין כופר הכל וכדעת הר"ן שהבאתי וא"כ גם דעת רבינו מכרעת הספק שנסתפקתי דגם במחל התובע להנתבע המקצת שהודה הוי דינו כהילך והמקצת השני אשר עדיין בתביעה וכפירה יש לו דין כופר הכל. והנה הראב"ד השיג שם על רבינו ודעתו כדעת הטור דדוקא בנשבע על כפירתו אין שביעית משמטתו אבל בכפירה לבדה בלי שבועה שביעית משמטתו וא"כ גם לדעת הראב"ד אין הכרע לדין זה. אם מחילת התובע שמחל המקצת אי הוי כהילך או לא:

אמנם אחר זה ראיתי ונתתי אל לבי דאף דיצא הדבר מפי הר"ן בכל זאת קשה הדבר לאמרו דכוונת המשנה בהשמטת השבועה הוא קאי על הפקעת החוב של מקצת ההודאה ופטור השבועה בא ממילא מצד שנעשה על מקצת הכפירה כופר הכל וכמו בהילך דאם כן יהיה קשה לרבי חייא דפליג על רב ששת וסובר דהילך חייב דגם הילך כמודה במקצת דמיא הרי לא אזיל ר' חייא רק בתר ראשית הכפירה והודאה שהיה בעת התביעה ולרבי חייא אין אנו משגיחין כלל על הפטור וסילוק המקצת של ההודאה שבא להניתבע אחר כך ואף דהפטור והסילוק דהילך בא להניתבע מחמת עצמו והיה ביד הניתבע לסלק מעל עצמו החוב הזה קודם שבא להב"ד ולא היה נתחייב שבועה מעיקרו כלל ובכל זאת סבירא לרבי חייא דהשתא דנתחייב שבועה ע"י הודאתו לא מהני שום סילוק לסלק מעליו חוב שבועה זו ומכ"ש דהסילוק החוב ההודאה במקצת שבא להניתבע מחמת השמטת שביעית דסילוק זה אינו בא להניתבע מחמת עצמו רק מחמת אפקעתא דמלכא ולא היה ביד הניתבע להשתדל לעצמו קודם שהודה ומשום דלא היה בידו להעיז בכולה היה מוכרח להודות ולחייב א"ע במקצת ולא היה בידו לסלק מעל עצמו חוב זה עד בוא שנת השביעית. דודאי אין סילוק זה מועיל לרבי חייא לפטור את הניתבע מחיוב השבועה אשר נתחייב בהודאתו ולדעת הר"ן בכוונת המשנה יהיה תמוה דאיך יפרש אליבא דרבי חייא דינא דמתניתין של השמטות שבועה. ומלבד זאת יהיה תמוה לדעת הר"ן גם אליבא דרב ששת דאף דרב ששת סובר דהילך פטור בכל זאת הרי רב ששת מפרש טעמיה ודייק בלישניה להסביר הטעם דהילך פטור משום דהמקצת שסילק לו תיכף בשעת הודאה כמאן דנקיט ליה מלוה דמי, ועל אידך הוי ליה כופר הכל. הרי לנו בפירוש דעיקר טעמא דרב ששת הוא דכיון דההודאה וגם סילוקה היה שתיהן ברגע אחת הוי כאילו לא היה כאן הודאה כלל ותיכף מתחלת התביעה לא היה רק כופר הכל. והנה זה שייך בדינא דהילך של פלוגתא דרבי חייא ורב ששת דהמה מיירי דסילק לו המקצת שהודה במעות בעין משא"כ בכוונת המשנה של השמטת שבועה לדעת הר"ן דסילוק החוב של המקצת שהודה בא להניתבע ע"י השמטת שביעית דבסילוק זה לא משכחת כלל ההודאה וחיוב שבועה הבא ע"י ההודאה וגם הסילוק של ההודאה שיהיה הכל ביחד דהא ההודאה והחיוב שבועה הבאה על ידה ע"כ היה הכל קודם שנת השביעית דבשנת השביעית עצמה אין מקום לשום תביעה ולחיוב שבועה כלל וסילוק החיוב של ההודאה אשר מחמת ההשמטה אינו רק בסוף שנת השמיטה דאין שמיטת כספים רק בסוף שנת השמיטה שהוא זמן רב אחר ההודאה ובסילוק כזה אשר למקצת ההודאה אין שום פלוגתא בין רבי חייא ורב ששת כלל ואף רב ששת מודה דזה הוי מודה במקצת גמור דודאי אינו עולה על הדעת שיהיה מאן דסובר דגם סילוק חוב ההודאה אשר לאחר זמן מרובה יהיה עושה המקצת הכופר לכופר הכל. דא"כ שבועות מודה במקצת דחייב רחמנא היכא משכחת לה דהלא בכל מודה במקצת הוא משלם לו לאחר זמן המקצת שהודה ובודאי לא עדיף הסילוק הבא להניתבע לאחר זמן מחמת השמטת שמיטה מן סילוק הבא להניתבע מחמת תשלומין מעות בעין ובכל זאת כל שלא נעשה הסילוק תיכף באותו רגע של ההודאה אף לרב ששת יש לו דין מודה במקצת והכא בשמיטה לא משכחת כלל שיהיה סילוק החוב תיכף ברגע של ההודאה ודברי הר"ן צ"ע:

ואולם לא לבד כי דעת הר"ן הוא תמוה, אלא גם דלדעת רבינו דכפרנית אפילו בלא שבועה אין שביעית משמטת. ובדין הילך כתב רבינו בפירוש בהלכה זו דאין דין הילך רק בהודה במקצת ונתנו לו מיד וזה לא משכחת כלל שיפטור הניתבע מהודאתו על ידי ההשמטה תיכף ומיד אחר ההודאה וכמו שכתבתי דשמיטת כספים אינו אלא בסוף שמיטה וההודאה במקצת ע"כ היה קודם שמיטה וממילא אין מקום כלל לפרש כוונת המשנה דהשמטות שבועה דהפטור השבועה הוא מצד ההשמטה של מקצת ההודאה וע"כ כוונת המשנה דההשממה הוא על גוף הכפירה של מקצת השני ולדעת רבינו דכל כפרנית אף בלא שבועה אינו בכלל השמטת שביעית הרי גם המקצת השנית שכפר בה אין שביעית משמטתו וא"כ השמטת שבועה האמור במתניתין היכי משכחת לה ומוכרחים אנו לפרש לדעת רבינו כוונת המשנה דשביעית משמטת את השבועה דאף דכפרנית אין שכועיה משמטת ובאמת גם אחר שנת השביעית נשאר גוף כח התביעה קיימת ואם תפס התובע בלא עדים הרי הוא נפרע תביעתו מן הנתבע בכל זאת חיוב שבועה שנתחייב על איזה תביעה קודם שביעית בין חיוב שבועה להכחיש את העד ובין חיוב שבועות מודה במקצת כל שעבר עליה שביעית ועדיין לא נשבע שוב אינו נשבע אחר שביעית דכיון דעיקרו ושרשו של חיוב שבועה בא מחמת טענת וחיוב ממון אף דממון שהניתבע כפר בה אין שביעית משמטת בכל זאת כיון דעכ"פ כל חיוב ברור של ממון שביעית משמטת וחיוב שבועה אשר על הכפירה עכ"פ חיוב זה חיוב ברור וכל חיוב ברור אשר נצמח ממון הוא בכלל השמטת שביעית גם לשון התוספתא שהביא הרא"ש בפרק השולח מורה ג"כ כוונה זו ולפי ביאור כוונה זאת אין גם לדעת רבינו ממשנה זו שום הכרע להספק שנסתפקתי וצריך עיון לדינא:

הלכה ד' ה' כל מי שנתחייב שבועה מן התורה הרי זה נשבע ונפטר ואם לא רצה לישבע ב"ד יורדין לנכסיו וגובין ממנו כל מה שתבע חבירו עליו שהרי התובע אומר לו איני זז מדין תורה או השבע או תן לי כו' היה מחויב שבועה מדבריהם מן הנשבעים ונפטרים כגון הנשבעין על טענת ספק או מן הנשבעין היסת ולא רצה להשבע משמתין שלשים יום אם לא בא ולא תבע נידויו מלקין אותו מכות מרדות ואח"כ מתירין נידויו ואין יורדין לנכסיו לפי שאינו מתחייב שבועה דאורייתא ע"כ:

הנה בפסקי הרקנט"י הביאו הש"ך ח"מ סימן פ"ז ס"ק כ"ה נסתפק בשבועה דרבנן והנתבע אינו רוצה לישבע והתובע תפס משל הנתבע והנתבע סירב להלאה ואינו רוצה לישבע מי אמרינן דהא דבשבועה דרבנן אין יורדין לנכסיו היינו דהב"ד אין יורדין לנכסיו של הנתבע להגבות להלוה תביעתו אבל אם התובע בעצמו תפס משל הנתבע ואומר דכיון דאין הנתבע רוצה לישבע וליפטר הרי הוא תפסו על תביעתו אין הב"ד מוציאין מידו או דלמא דכל עיקרה ושרשה של שבועה זו אשר תקנו רבנן אין כחה רק על גוף השבועה