יד המלך (לנדא) - ד. קיח

עניני עדות האלה הרי גם קודם עדות העדים הללו היה קרקע זו שייכה לזה השני אשר העידו העדים עליו וגם כשהיתה הקרקע ביד המוחזק גם אז בחזקת בעליה היתה עומדת דקרקע אינה נגזלת ולכן אין עדות העדים בקרקע רק גילוי מלתא דעל ידם נתוודע לן כי כן הוא אבל אין המוחזק נתחייב בעדות זה מאומה הגע בעצמך האם נאמר דנחשב חוב לראובן כשאנו אומרים על חפץ שהוא שייך לשמעון דחפץ זה איננו של ראובן ואין לראובן רשות לקחתו ואם עבר ולקחו מוציאין ממנו בחזקה. וכיון דבעניני עדות קרקע אין העדים מחייבים בזה את המוחזק מאומה ואין זה בכלל דשנים מחייבים אותו ממון אזי הדרן לכללא דאין נשבעין על הקרקעות ולפיכך גם בע"א מעידה שהוא פרוע שפיר דחי רבא מהא דאין נשבעין על הקרקעות ואף דהתם אין הכפירה בגוף הקרקע רק בממון של שעבוד קרקעות ובממון שפיר שייך הא דשנים מחייבים בכל זאת כיון דגם התם כונת העדות של העד נגד השטר הוא להורע כח השטר כתובה שהוא תחת יד האשה ולהשוותו כחספא בעלמא ואם היו שנים מעידים על שטר כתובה זו שהוא פרוע אזי גם קודם שהעידו העדים עדותן בטל כח השטר תיכף ברגע של הפירעון ואף דהשטר כתובה נשאר עדיין ביד האשה הרי הוא כחספא בעלמא ואם היו הב"ד יודעים בהפירעון והאשה לא היתה רוצית להחזיר השטר כתובה היו הב"ד כותבין עליו תברא ולפיכך גם בזה אין בעדות השנים שום חיוב חדש להאשה רק דהעדים הודיעו וגילו להב"ד דהשטר כתובה אשר בידה חספא בעלמא הוא לכן גם בזה הדרן לכללא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות דזה הוי כמו כפירות קרקעות ממש דאין בעדות שנים חיוב ממון רק גילוי מלתא של ענין ממון:

ולפ"ז יצא לנו דבר חדש דלמ"ד שיעבודא דאורייתא אף דבשבועות מודה במקצת לא משכחת שבועות התורה רק באין לו קרקע להניתבע או במחל התובע להניתבע שיעבוד הקרקע בכל זאת בשבועות ע"א שכפר במנה ועד מעידו שהלוהו חייב שבועה תמיד ואף דיש קרקע להניתבע והתובע לא מחל לו השיעבוד ואף דאם שיעבודא דאורייתא הוי כפירת ש"ק ואין נשבעין על כפירת ש"ק בכל זאת כיון להכפירה זה אם היו מעידין שנים אותו עדות של העד אחד היו מחייבין ממון להתובע אזי הדרן בזה לכללא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון ע"א מחייבו שבועה ובאמת אנו רואין דגם התוספת בפ"ק דבבא מציעא [דף ד'] כשהקשו קושיא למ"ד דשעבודא דאורייתא שבועה מן התורה היכי משכחת לה לא הוקשו רק על שבועות מודה במקצת אבל לא על שבועות ע"א ומשום דבשבועות ע"א שפיר נשבע על כפירת ש"ק ומשום כללא דשנים מחייבים אותו כו' ובסמוך (דף ו') בקושיות הגמרא דלמ"ד הילך פטור למה לי למעוטי קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא הקשו התוספת דאיצטריך למעט קרקע משבועות ע"א היינו משום דקושיות הגמרא שם קאי אכפירת קרקע בעינא ובכפירת קרקע בעינא דלא שייך בה החיוב ע"י שנים שפיר אין נשבעין בה גם בעד אחד וכמו שביארתי:

וניחא בזה הא דהובא שתי הלכות מקובלות בענין שבועות עד אחד הקבלה אחת דכל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה והשנית דלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל הוא קם לשבועה. ואנכי בקשתי ולא מצאתי בשום מקום לרבותינו הראשונים שום טעם על שתי קבלות האלה ושתי קבלות האלה בענין אחד למה לי הלא סגיא באחת מהן ולפי מה שביארתי ניחא דגם בכפירת פקדון וכדומה על כפירת חפץ בעינא וכמו באחד שתובע את חבירו שמכר או נתן לו חפץ פלוני בקנין המועיל והלה מכחישו דגם בזה לא שייך חיוב על פי שנים דגם בעדות זה אם היה שנים מעידיה על חפץ זה שהוא של התובע והיה מוציאין את החפץ מיד הנתבע המוחזק בו אין מקום בזה לומר דמחייבים את הנתבע ע"י העדים מאומה דבהוצאות החפץ מיד הנתבע לא נתחייב הנתבע בזה כלל דלפי דברי העדים גם כשהיה החפץ ביד הנתבע ברשות התובע היה עומד. דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא וכיון דגם בפקדון וכל כפירת חפץ בעין לא שייך בהו הכלל דכל היכי דשנים מחייבין ממון הרי ממילא אי לאו הקבלה השניה דלכל עון ולכל חטאת הוא דאין עד אחד קם אבל הוא קם לשבועה לא הוי ידעינן בכל כפירת חפץ בעין דע"א מחייב בו שבועה כלל והיינו אומרים דאין ע"א מחייב שבועה רק בכפירת הלואה או שאר תביעות ממון אשר אינו בחפץ פרטי דכפירה זו הוא בכלל דשנים מחייבים ממון אבל בכפירת חפץ פרטי דאינו בכלל זה אין ע"א מחייב שבועה לכן איצטרך קבלה השניה דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה קם להורות לנו דבכל כפירה ואף בכפירה כזו אשר איננה בכללא דשנים מחייבים בה ממון ע"א קם לשבועה זולת בכפירת קרקעות ועבדים ושטרות אין ע"א מחייב שבועה עליהם ומשום דכיון דבכל שלש אלה אין בעדות שנים חיוב ממון רק גילוי מלתא לבד ואונס כלולים בכללא דשנים מחייבים בה ממון הרי ממילא יש כלל ופרט וכלל למעט קרקעות ושטרות ועבדים משבועה משא"כ עדות ע"א בפיקדון וכל חפץ בעין הגם דגם עדות זה אינו בכלל של שנים מחייבים אותו ממון בכל זאת כיון דאין לנו בזה עכ"פ שום לימוד להיפוך שלא יהיה בו שבועה לכן אנו כוללים עדות ע"א בפיקדון וכל חפץ בעין בהקבלה המסור בידינו דלכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה הוא קם בכל ענין ולפיכך שפיר אנו מוכרחים לשני ההלכות המקובלות האלה יחד:

הלכה ג' הטוען מטלטלין על חבירו והלוה כפר בכל ואמר להד"ם או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך כו' פטור משבועות התורה ע"כ:

ונסתפקתי באם הודה במקצת הטענה וחבירו מחל לו המקצת הזאת שהודה ועל החצי השנית עומד התובע בתביעתו והניתבע בכפירתו אם יש להפטור הזה של מקצת ההודאה הבא להניתבע ע"י מחילת התובע דין הילך והכפירה של מקצת הנשאר יש לה דין כופר הכל ופטור משבועה דאורייתא כמו בכל הילך של מעות בעין או דנאמר דאין דין הילך רק בסילק המקצת שהודה במעות בעין דנפטר מאותו מקצת בכח עצמו אבל במחל לו המקצת דהפטור הזה אינו בא להנתבע מחמת עצמו רק מחמת התובע אין זה בכלל דין הילך וחייב על השאר שכפר ש"ד ויש לי ראיה נכונה להכריע ספק זה ממתניתין דסוף פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) דקתני שם דהשבועות משמטת את השבועה והרא"ש פרק השולח הביא בשם התוספתא דכשם שהשביעית משמטת את המלוה כך משמטת את השבועה שנאמר וזה דבר השמיטה דבר שהשביעית משמטת משמטת גם את שבועתו ודבר שאין שביעית משמטת אינה משמטת גם את שבועתו והנה כל ענין הכונה של השמטת שבועה ע"כ לא קאי, רק על שבועות מודה במקצת וההשמטה הוא על המקצת שהודה וכיון דנפטר בכח ההשמטה מאותו מקצת שהודה הרי נשאר ממילא על המקצת שכפר דין כופר הכל וממילא אין כאן שבועה דאורייתא, ולפי זה אין ההשמטה על גוף השבועה אלא לההשמטה הוא על ממון רק דע"י ההשמטת ממון בא לו ממילא פטור השבועה מצד שבא לו דין כופר הכל דאין לומר לההשמטה הוא על גוף חיוב השבועה שנתחייב על המקצת שכפר ומשום דהטענה והכפירה עצמה נשמטת בשביעית וממילא אין כאן תביעה שיתחייב עליה שבועה כלל דאי אפשר לומר כן דהרי בפירוש שנינו בירושלמי שביעית דמלוה ונעשה כפרנית אין שביעית משמטתו. וכמו כן אין בידינו לומר דהשמטת שבועה קאי על שבועות עד אחד דהא גם שבועה להכחיש את העד דהנתבע כופר בה הוא בכלל כפרנית וכיון דדינא דמתניתין של השמטת שביעית לא קאי רק על שבועות מודה במקצת ועצם ההשמטה אינו רק על מקצת שהודה וע"י השמטה זו נעשה ממילא להמקצת שכפר דין כופר הכל והלא כל כחו של השמטת כספים כל עיקרה לא עדיף כחה מכח מחילה דכמו דאם המלוה עצמו מוחל החוב נפקע בזה כח החיוב כמו כן גם חק השמיטה אפקעתא דמלכא הוא דהתורה הפקיעה ומחלה החוב להלוה וכמו כן כתב הרמב"ן הביאו הסמ"ע בח"מ סימן ס"ז סע"ק ט"ו דהפקעות החוב בשמיטה שכל כחו כמו מחילת הבע"ד בעצמו ולכן כמו דבמתניתין דהשמטת שבועות מודה במקצת בא ע"י ההשמטה של המקצת שהודה דין כופר הכל להמקצת שכפר ונפטר משבועה על ידי כך ואף דגם הפטור. שבא להניתבע ע"י השמיטה אין הפטור הזה מחמת הנתבע עצמו כמו כן בפטור הבא להניתבע מחמת מחילת התובע נשאר על המקצת שכפר דין כופר הכל ופטור מש"ד:

שוב ראיתי בהר״ן כל הנשבעין דכתב ג"כ שם כמו שכתבתי דמתניתן קאי על שבועות מודה במקצת וקמ״ל מתניתין דלא תימא דהמקצת שכפר יש לה דין כפרנית ואינו בכלל השמטת שביעית וממילא גם חיוב השבועה שנשאר על אותה מקצת עוד מקודם שביעית לא יהיה שביעית משמטתו, לכן אשמועינן מתניתן דכיון דעכ"פ שביעית משמטת אותה המקצת שהודה ממילא אין מקום חיוב שבועה על המקצת שכפר דהמקצת