יד המלך (לנדא) - ד. קיב

הרי"ף והרא"ש והטור הביאו מסקנת הגמרא זו להלכה וגם בש"ע ח"מ סימן קע"ו הובא דין זה בכל עיסקא אשר מתעסקים שני בני אדם בשותפות ונגנב או נאבד מתחת יד אחד מהם אם בהתחלות ההתעסקות היו שניהם ביחד הוי שמירה בבעלים וזה שנגנב מת"י פטור מלשלם ואם לא התחיל להתעסק. רק אחד מהם זה שנגנב מת"י חייב לשלם כדין ש"ש ולפי מה שעלה במחשבה של הרב בעל קצות החושן גם בלא התעסק רק אחד מהשותפין, ואין כאן בעליו עמו מצד השותף השני בעצמו בכל זאת. הלא זה השותף גופא אשר הוא מתעסק בכל העסק לבדו, יש לו דין שליח בזה שמתעסק בחלקו של חבירו וכל אשר הוא עושה בהתעסקות הזה בחלקו של חבירו שליחותו דחבריה קא עביד ושלוחו של אדם כמותו וכן נאמר בפירוש בש"ע דשותף יש לו דין שליח, וא"כ מצד השותף המתעסק לבדו יש לו דין שמירה בבעלים דשלוחו של אדם כמותו והוי כאילו היה השותף השני עמו וגם באמר לו שמור לי היום ואשמור לך מחר למה לא יהיה זה הנגנב ממנו פטור בכל אופן אלא ודאי דבקבלות השמירה של השליח בעצמו לא שייך הא דשלוחו של אדם כמותו ודלא כסברת בעל ק"ה:

ואולם להסביר הענין דעל מה ולמה לא יהיה שייך בקבלות השמירה של שליח בעצמו שלוחו של אדם כמותו שיהיה לו דין שמירה בבעלים כמו שאנו אומרים לדעת הרמ"ה בכל שליח דעלמא שאינו השומר עצמו דפוטר את השומר כאילו היו הבעלים בעצמם עמו בשמירתו על זה אומר אני להעיר בדבר ברור ונכון דכל עיקר כח שליחות דקיימינן בכל התורה כולה דשלוחו של אדם כמותו זה אינו רק בכל אותן המקומות אשר השליח עומד במקום המשלח ואין לו להשליח שום כח מתנגד מצד עצמו אשר יתנגד נגד כח עמידתו עבור המשלח אבל בענין שליחות אשר הכח, אשר יש להשליח מצד עצמו מתנגד לכח עמידתו עבור המשלח אין מקום בער בענינים כאלה לומר דשלוחו של אדם כמותו דכמו דאין בידינו לומר בשום ענין שני הפכים בנושא אחד כמו כן אין בידינו לומר בעשיה אחת אשר השליח יהיה עומד מצד אחד בכח עצמו להיות לו דין שליח ומצד השני יהיה עומד ברגע זו ובעסק זה עצמו בכח מתנגד להיות כמשלח הגע בעצמך באם אחד עשה שליח לחבירו לקנות עבורו שדה או כרם של השליח בעצמו האם נאמר בזה דשלוחו של אדם כמותו ויהיה ביד השליח לקנות שדהו או כרמו מעצמו עבור המשלח הלא דבר זה אין הדעת סובלתו כלל אלא ודאי דברגע זו אשר השליח עומד מצד עצמו בכח מוכר אין בידו להיות כמשלח בכח מתנגד להיות לוקח. דאין ביד אדם אחד להיות לו בזמן אחד ובעסק אחד שני תכונות מתנגדות זו לזו ולכן גם כאן ברגע זו דהשליח קיבל השמירה על עצמו והוא עומד מצד עצמו להיות בעל דבר בכח קבלות חיוב אחריות השמירה עליו אין בידו להיות כמשלח לפטור א"ע מחיוב אחריות מצד שמירה בבעלים ופלוגתא דר' יונתן ור' יאשיהו וגם דעת הרמ"ה דפסק כר' יונתן דגם שליח יש לו דין שמירה בבעלים מיירי בשליח אחר שאינו השומר עצמו דזה שפיר יכול להיות כמשלח עצמו אבל בשליח שהוא השומר עצמו אין בידו להיות לו דין שומר מצד שהוא שליח. וגם להיות לו דין שמירה בבעלים מצד שהוא משלח.. דכמו דאין השליח יכול להיות מוכר ולוקח בשני כחות מתנגדות בענין אחד כמו כן אינו יכול להיות מפקיד ונפקד בענין אחד ובזמן אחד:

והנה מלבד דסברא זו נכוחה וברורה. מצד עצמה אלא דגם הטור והש"ע ח"מ סימן קפ"ה סעיף ב' הביאו כן בשם הרשב"א דאין שליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותו דמים שהך שהרשהו בעלים למכרו וגם בזה הוי הטעם משום דאין ביד השליח להיות בקנין אחד כח מוכר מצד משלחו וכח לוקח מצד עצמו, וגם הסמ"ע שם ס"ק ד' הרגיש בטעם זה, וכתב דאין מכר אלא הוצאות דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהוא במקום בעלים עומד ואולם לא ידעתי דלמה הוכרח הסמ"ע להסביר טעם הענין בדרך רחוק וגם על הטור והרשב"א הוא תמוה דאיזה חידוש יש בעיקר דין זה כלל הלא דבר זה מצד עצמו הוא מוכרע דודאי אין שליח יכול לקנות שדהו של עצמו עבור משלחו ומשום דאינו יכול להיות מוכר בכח עצמו. ולוקח בכח משלחו ואופן זה הוא דבר פשוט כל כך עד שאין צריך לכותבו כלל ומה לי כח מוכר או כח לוקח וכמו דאינו יכול להיות מוכר בכח עצמו ולוקח בכח משלחו כמו כן אינו יכול להיות לוקח בכח עצמו ומוכר בכח משלחו ודברים ברורים ש המה והוא יסוד גדול בענין שליחות:

ועפ"י הדברים האלה ניחא בזה תמיה עצומה שיש לתמוה דלר' יונתן דסבר דגם בשאילה בבעלים שלוחו של אדם כמותו איך יפרש אליביה סתם מתניתן דפרק השואל דהשואל את הפרה ואמר לו השואל להמשאיל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או שהמשאיל אמר לו הריני משלחה לך ביד אלה ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה חייב. ואמאי חייב בששלחה ביד שלוחו של משאיל הא כוונת שלוחו של משאיל האמור במתניתן בודאי הכונה הוא דהמשאיל עשאו שליח בעסק השאלה זה עצמו דאם הוא שלוחו בעסק אחר שאינו נוגע לעסק זה הרי הוא לעסק השאלה כמו כל אינש דעלמא ולא הונח עליו שם שלוחו של משאיל וכיון דהוא שלוחו של משאיל לעסק זה עצמו מה בכך דגם השואל הרשה לשלוח הפרה על ידו ומשהגיע הפרה ליד שליח הזה נתחייב השואל באחריות שמירתו הלא בכל זאת. כי מתה הפרה ליפטר השואל. מצד שמירה בבעלים. דהא זה שנתקבל אחריות השמירה על ידו גם שלוחו דמשאיל הוא. וכמו שנאמר במתניתן דאמר לו השואל להמשאיל שלחה לי ביד שלוחי או ביד שלוחך ואף דהשואל הסכים לשלוח על ידו בכל זאת לא פסקה בזה שליחותיה של המשאיל ושלוחו של אדם כמותו. ולר' יונתן פטור בזה משום שמירה בבעלים. והנה הגמרא מקשה שם (דף צ"ט) אהא דביד עבדו חייב ואמאי הא יד עבד כיד רבו. ולפי דעת התוספת שם ד"ה דלא הוי כוונת קושיות הגמרא. דכיון דיד עבד כיד רבו הוי שמירה בבעלים והנה קושיות הגמרא היה גם. אליבא דר' יאשיהו דכיון דיד עבד כיד רבו בעליו ממש קרינן ביה ומשני שם שמואל דמתניתן מיירי בעבד עברי דאין גופו קנוי ולא שייך בו דיד עבד כיד רבו והנה בשינויא זו ניחא מתניתן אליבא דר' יאשיהו אבל אכתי קשה דאיך יתורץ המשנה. אליבא דר' יונתן דבמתניתן נאמר דביד שלוחך חייב והלא שלוחו של אדם כמותו ולר' יונתן הוי שמירה בבעלים ואולם לפי מה שהסברתי ניחא דמסתבר ליה להמתניתן דבהא דהרשה השואל לשלוח הפרה. על ידי משלחו של המשאיל נעשה זה שלוחו של השואל לקבל חיוב האחריות עבור השואל ושלוחו של אדם כמותו והרי הוא באותו רגע. כמו השואל בעצמו לענין כח קבלות חיוב האחריות, ושוב אינו יכול להיות ברגע זו ובאותו עסק עצמו להיות כהמשאיל לענין כח פטור חיוב האחריות מצד שמירה בעלים דזה הוי שתי כחות מתנגדות בזמן אחד ובנושא אחד וכמו שביארתי:

הלכה ד' כל שומר שפשע בתחלתו אעפ"י שנאנס בסופו חייב כמו שיתבאר וכו' ואין השואל רשאי להשאיל וכן אין השוכר רשאי להשכיר אפילו השכירו ס"ת לא ישכרנו לאחר שהרי זה אומר אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר עבר השומר ומסר לשומר השני אם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרים ונאנס פטור השומר הראשון שהרי יש עדים שנאנס ואם אין שם עדים חייב השומר הראשון לשלם לבעלים מפני שמסר לשומר אחר כו' אפילו היה השומר הראשון שומר חנם והשומר השני שמסר לו היה שומר שכר חייב שהרי יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להשבע וזה אינו נאמן ע"כ:

דין זה הוא מפרק המפקיד פלוגתא דרב ורבי יוחנן דרב סובר דשומר שמסר לשומר פטור ורבי יוחנן סובר דשומר שמסר לשומר חייב ופסקינן הלכתא כרבי יוחנן ואיפלגי אביי ורבא בטעמא דרבי יוחנן דאביי סבר דטעמא דרבי יוחנן הוא משום דהמפקיד אומר דאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ורבא סבר דטעמא דרבי יוחנן הוא משום דאומר המפקיד להשומר הראשון את מהימן לי בשבועה ואידך לא מהימן לי בשבועה ורבינו פוסק כרבא והביא הטעם דחייב השומר הראשון לשלם משום דבעל החפץ אומר לו את מהימן לי איהו לא מהימן לי ואולם בכל זאת בהא דאין המשכיר רשאי להשכיר האמור בהלכה זו עצמה הביא רבינו הטעם, משום דאומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר וזה הוא טעמא דאביי ולא כרבא וכבר התעורר בזה הלחם משנה וכתב לתרץ דעת רבינו דלענין איסור לכתחלה סובר גם רבא כדעת אביי דאסור לשומר למסור הפקדון המופקד אצלו לשומר אחר משום דאסור לעבור על דעת בעלים והבעלים אינם רוצים שיהיה פקדונם ביד אחר רק דלענין תשלומין סובר רבא דאין כח בטעם זה לחייב עבור כך את השומר הראשון בתשלומין ולכן סובר דחיוב התשלומין אשר על השומר הראשון הוא מחמת את מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי ואביי סובר דטעם זה. דאין רצוני מספיק אף לחייבו להשומר בתשלומין והנה דברי הלחם משנה תמוהים דהגם דחילוק כזה מצינו