יד המלך (לנדא) - ד. קיא

א"ע בברכתו ואינו דומה לתקיעות שופר דבתקיעות שופר הוי העיכוב מצד פסול הקול ועיכוב זה לא שייך בשאר ברכות. והא דאינו מוציא אחרים בברכות כולן הוא ג"כ משנה שאינה צריכה דמלתא דפשיטא הוא דמה שנוגע לאחרים ואינו נוגע לתקנת עצמו הוי דינו כעבד:

פרק שמיני הלכה ד' מכרו לעכו"ם על שלשים יום כו' הרי זה ספק אם נשתחרר העבד או לא לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו לרבו כדי שיצא בהם לחירות מיד העכו"ם אין מוציאין מידו ע"כ:

דין זה הוא בעי' דר' ירמיה פרק השולח (דף מ"ד) ולא איפשטא והא דפסק רבינו דאם תפס העבד עד כדי דמיו דאין מוציאין מידו זה הוא מסברא דנפשיה וכמו בכל תפיסה דמהני בספק והראב"ד השיג בזה על רבינו וכתב דאין תפיסה מועלת בקנסות ולולי כי אינני כדאי להשמיע קולי במעון אריות כאלה במקום שחלקו בו רבינו והראב"ד הייתי אומר דמבלעדי דעת הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנסות בלא"ה אין כאן מקום לתועלת תפיסה כלל דכיון דכל עיקר האיסור מכירת עבד לעכו"ם אינו רק מדרבנן הרי בעי' זו במכרו לשלשים יום דלא איפשטא אינו רק ספיקא דרבנן ונקטינן לקולא להאדון כדין כל ספיקא דרבנן וכיון דנקטינן לקולא לענין איסור הרי ממילא. גם לענין ממון מותר להאדון למכרו לכתחלה לעכו"ם לשלשים יום ואין בזה מקום לומר לקולא לנתבע לא מיבעי' קודם שמכרו בודאי אין העבד מוחזק בעצמו דידו כיד רבו וכיון דקודם המכירה הוי האדון המוחזק הרי ממילא בכל ספק בהיתר המכירה גם במה שנוגע לממון אמרינן לקולא לצד האדון רק גם אחר המכירה דפקע חזקת האדון והעבד תפס מהאדון עד כדי דמיו לצאת מהעכו"ם לחירות אינו מועיל תפיסתו וחזקת ממון של העבד כלום דכיון דנחלט פעם אחת הספק של דין זה לענין איסור לקולא לצד האדון שוב אף אם העבד הוא מוחזק בעצמו אין בידינו לומר בספק זה עצמו לקולא לצד העבד וכיון דהספק הוא תמיד לקולת האדון הרי ממילא. אינו מועיל תפיסת העבד וחזקת ממון שלו מאומה:

ויש לי להביא ראיה לדבר זה מגמרא דפרק קמא דמכות דמייתי שם הגמרא שתי לשונות של מימרא דר' יהודא אמר רב במלוה את חבירו לעשר שנים דללישנא קמא שביעית משמטתו ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש וללישנא בתרא כיון דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש אין שביעית משמטתו וכתב הרא"ש שם דכיון דשביעית בזמן הזה, הוא דרבנן אזלינן כלישנא בתרא לקולא דהלואה לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואף דגם התם הוא ג"כ כזה דאף דבמה שנוגע לענין שביעית אינו רק מדרבנן והספק הוא לקולא דאינו נוהג בז"ה דין שביעית בכל זאת בדבר הנוגע לממון היה לנו לומר דהלוה הוא מוחזק דר' יהודא אמר רב מיירי בכל הלואות בין בשטר ובין בע"פ ובמלוה ע"פ ודאי הלוה הוא מוחזק ובפרט דגם במלוה בשטר אנן קיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והלוה הוא תמיד המוחזק ולמה לא אמרינן דאזלינן בהספק לקולא לצד הלוה כלישנא קמא דהלואה לעשר שנים שביעית משמטתו ואין ביד המלוה להוציא ממון מספק מחזקת יד הלוה אלא ודאי דכיון דגוף הדין אינו אלא ענין דרבנן ואזלינן בספיקא לקולא אף דמקולא זו יצא חומרא לענין ממון להוציא ממון מחזקתו ע"י כך אינו מועיל בזה חזקת ממון מאומה ומשום דאין בידינו לומר בענין ספק אחד תרתי דסתרי אהדדי ואזלינן בתר הכלל המסור בידינו בעיקר שורש הספק ולא משגחינן אם יצא מזה דבר הסותר להכלל של תועלת חזקת ממון מספק וכמו כן גם כאן דלפי הכלל המסור בידינו דכל ספיקא כרבנן לקולא מותר להאדון למכרו לעכו"ם לכתחלה לשלשים יום וכיון דנקטינן פעם אחת בספיקו של דין זה לקולא לצד האדון לכן אף אם אחר המכירה תפס העבד משל האדון אין אנו משגיחין על סתירת הכלל של תועלת כל תפיסה בספק ואין תפיסת העבד מועיל כלום ומוציאין ממנו ודעת רבינו בזה צ"ע:

הלכות שכירות פרק ראשון הלכה ג' המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר גם את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן חרי השומר פטור מכלום אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא כשכרו ע"כ:

דין זה הוא במתניתן וגמרא ריש פרק השואל והובא שם בגמרא פלוגתא דר' יונתן ור' יאשיהו באמר לשלוחו צא והשאל לפלוני עם פרתי דר' יונתן סבר דשלוחו של אדם כמותו והוי כמו אם שאל הבעלים עצמם עם הפרה. ור' יאשיהו סבר דאין לזה דין שאילה בבעלים. דכתיב אם בעליו עמו בעליו ולא שלוחם. והנה הרי"ף ורבינו והרא"ש והטור פסקו כר' יאשיהו דבדין שמירה בבעלים לא אמרינן דשלוחו כמותו ובעלים דוקא בעינן והרמ"ה הביאו הטור ח"מ סימן שמ"ו פוסק כר' יונתן דגם בדין שמירה בבעלים אמרינן דשלוחו כמותו:

וראיתי בספר קצות החושן סימן קפ"ז סעיף ב' שכתב וזה לשונו ולולי דמסתפינא אפשר לומר דהרמ"ה לטעמיה דסבירא ליה באומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי ליה שאילה בבעלים ואם כן לעולם ליכא דין שומרין בשליח דהוי ליה בעלים עמו וכעין זה אמרו בגמרא בפ"ב דקידושין גבי אין שליח נעשה עד. דכיון דשלוחו של אדם כמותו הוי ליה כגופו ע"כ והנה הרב הזה אחז דרכו הנשגב לעורר תמיד בענינים חדשים ובהשקפה ראשונה נראין דבריו כי דבר חכמה דיבר דהשליח אשר קיבל השמירה על עצמו הוא גופא עומד במקום בעלים וממילא אין מקום כלל בקבלות השמירה אשר לשליח שלא יהיה שמירה בבעלים אבל באמת יש הוכחה נכוחה וברורה מהגמרא דלא כן הוא דבפרק חזקת הבתים (דף מ"ג) פריך הגמרא אהא דהשותפין נעשו שומרי שכר זה לזה ואכתי נהי דש"ש הם מאי הוי והא שמירה בבעלים הוא ופירשו התוספת דאם התחילו שניהם לשמור יחד כל אחד בשעה שהוא משמר חלק חבירו הרי גם חבירו משמר לו חלקו ובעליו עמו קרינן ומשני דאמר אחד להשני שמור לי היום ואני אשמור לך מחר ולא שמרו מעולם שניהם ביחד כלל ולא הוי שמירה בבעלים וכמסקנת הגמרא הביא רבינו בפ"י הלכות שכירות גם