יד המלך (לנדא) - ד. קיג

בהרבה מקומות לחלק בין איסור לחיוב ממון בכל זאת בשומרים אין מקום כלל לחילוק זה דכיון דעכ"פ לענין איסור אסור להשומר הראשון למסרו לשומר אחר משום דהוא עובר בזה על דעת המפקיד דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר הרי אם עבר ומסרו אין לך פשיעה גדולה מזו וממילא נתחייב גם בתשלומין מחמת הפשיעה שפשע וא"כ אין בדין שומרים שום מקום כלל להפריד בין איסור לחיוב תשלומין ומלבד כל זאת לא ידעתי מי הכריחו להלחם משנה להלחץ הזה הלא דברי רבינו מצד עצמם המה נכוחים וברורים דאף דבשומר שמסר לשומר פסק רבינו בטעמא דרבי יוחנן כרבא לגבי דאביי דהטעם של החיוב הוא משום את מהימן לי בכל זאת כיון דבדין זה דשומר שמסר לשומר פליג רב עליה דרבי יוחנן וסובר דשומר שמסר לשומר פטור ובדין דאין השואל רשאי להשאיל ואין השובר רשאי להשכיר סתם רבי דין זה במתניתין דסוף פרק כל הגט בלי שום חולק וכמו שאמר רשב"ל שם עלה דמתניתין דכאן שנה לנו רבי דאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר (ועיין ברש"י שם וברש"י פרק אילו מציאות דף כ"ט) הרי אנו רואין דיש חילוק בין דין של שומר שמסר לשומר ובין דין זה. דאין השואל רשאי להשאיל דבדין שומר שמסר לשומר יש בו פלוגתא דרב ורבי יוחנן ודין זה של אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הוא מוסכם ומוחלט בסתם משנה בלי שום מחלוקת ופלוגתא כלל ואף דפלוגתא דרב ורבי יוחנן אינו רק לענין חיוב תשלומין וסתם מתניתין דאין השואל הוא לענין איסור ולענין איסור יכול להיות דגם רב מודה דאסור בכל זאת הסברא זו שכתבתי היה זה גופא קשה לרבינו דהלא בשומרים אין מקום כלל לחילוק זה בין איסור לחיוב תשלומין דהלא האיסור בעצמו לפשיעות יחשב ופשיעות זו מחייבו ממילא גם בתשלומין וכמו שביארתי ועוד דעדיין קשה דאם נאמר דלגבי איסור גם רב מודה דאסור א"כ למה לא נאמר דין איסור זה גם בשומר כמו שנאמר בשואל ושוכר דאינן רשאין להשאיל ולהשכיר כמו כן יהיה נאמר דין איסור זה בכל השומרין דעכ"פ לדברי הכל בין לרב ובין לרבי יוחנן אין השומר רשאי למסור לשומר אחר את הפיקדון לשמרו ולכן מסתבר ליה לרבינו דדין זה של אין השואל רשאי להשאיל עם דין זה של שומר שמסר לשומר שני דינים חלוקים ונפרדים המה זה מזה דבדין זה דאין השואל רשאי להשאיל והשוכר להשכיר אף לענין חיוב תשלומין אין שום פלוגתא כלל וכ"ע סוברים דהוא פשיעה גדולה לעבור בזה על דעת בעלים ומשום דבשאלה ושכירות דהשואל והשוכר משתמשים בהחפץ אזי לית מאן דפליג בזה. דיש ביד הבעלים לומר דאין רצונם להאמין השימוש בהחפץ שלהם לשום אדם אחר רק ביד זה אשר השאילו או השכירו סמכו עליו והאמינו בו דידעו אותו והיו בטוחים בו דישתמש בו לאט לאט בדעת ומתינות שלא יקולקל החפץ בשימושו ולהשוכר או השואל השני אין הבעלים בטוחים בו למסור חפציהם בידו להשתמש בהם. כי המה יראים לבל יקלקלו בשימושם את החפץ קילקול כזה אשר לא ידעו ולא ירגישו בו בהשיבו אליהם ויהיה הפסד הקילקול על הבעלים מה שאין כן בדין שומר שמסר לשומר דמיירי בשומר חנם ושומר שכר כיון דשומרים האלה אסורים להשתמש בהפקדון והפקדון מחויב להיות מונח במקום בטח ומשתמר יש סברא לומר דאין להבעלים שום מקום לשום קפידא כלל שלא יהיה פקדונם ביד אחר דאם לא גרע השומר הראשון לשמירתו מה להם להבעלים אם מונח פקדונם במקום בטח ת"י שומר זה, או שמונח במקום בטח ושמור ת"י שומר אחר ולכן סבירא ליה לרבא דמצד קפידא דאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר היה שומר שמסר לשומר פטור לד"ה ואף רבי יוחנן היה מודה לרב שהוא פטור רק דמסתבר ליה לרבי יוחנן דגם בשומר שמסר לשומר אף דאין בו מקום לקפידת אין רצוני דבגוף השמירה אין חילוק בין הוא שמור ת"י שומר זה או אחר בכל זאת יש ביד הבעלים להקפיד ולומר דלא יאמינו בהשומר השני לבל יפשע בפקדונם שלא לשמרו כראוי ולבל ישלח בו יד ויפסידנו ויכחיש ויטעון שלא פשע ולא שלח ידו ואף שיהיה חייב שבועה על זה יכולים הבעלים לומר דהשומר השני אינו נאמן להם בשבועתו ורב סבר דכיון דעכ"פ אין להבעלים קפידא בגוף השמירה אזי גם בהשבועה לא שייך קפידא דכל בר ישראל אשר לא נעשה חשוד על השבועה מחמת איזה עבירה הוא בחזקת כשרות ונאמנות גמור ואין ביד הבעלים לתת מגרעת בשבועתו של השומר השני ועכ"פ אין שום סברא להחשיב זאת לפשיעות להשומר הראשון על שהאמין חפציהם על שבועות השומר השני ואביי סבר דטעמא דרבי יוחנן בשומר שמסר לשומר שהוא חייב משום דמסתבר ליה ליה לרבי יוחנן דגם בשומר חנם ושומר שכר. דאף דאסור להם להשתמש בהפקדון המופקד בידם בכל זאת גם בהם יש להבעלים קפידא בגוף השמירה לבל ימסרו פקדונם ביד שומר אחר דאין רצונם להראות חפציהם לעין השומר השני ולהודיע לו שיש להם חפצים אלה ורבינו דפוסק כרבי יוחנן וכטעמא דרבא על כן הביא הטעם בשומר שמסר לשומר דחייב משום דאת מהימן לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה אבל מהא דאין רצוני שיהיה כקלוני ביד אחר לא הביא רבינו בדין שומר שמסר לשומר שום רמז וזכרון כלל ומשום דלדעת רבינו דפוסק כרבא הרי בשומר שמסר לשומר גם רבי יוחנן מודה. דאין בו שום מקום להא דאין רצוני כלל ובהדין דאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר הביא רבינו הטעם דאין רצונם של הבעלים להיות חפציהם ביד אחר משום דבשואל ושוכר גם רב סובר דקפידא ופשיעות גמורה הוא להשואל ולהשוכר להאמין השימוש של השאלה והשכירות לשואל ולשוכר אחר ואם האמינו והשאילו והשכירו לאחר שלא מדעת הבעלים אזי אין לך פשיעה גדולה מזו ואף אם נאנס ביד השני יש לו דין תחילתן בפשיעה וסופו באונס דקיימינן כמ"ד דחייב והשואל או השוכר הראשון חייבים לשלם אם לא באונס מיתה דהוה כמו אם פשע בבהמה ויצאת לאגם ומתה דפטורים ומשום דבקטלה מלאך המות יש סברא לפטרו מצד מה לי הכא מה לי התם וכמו שכתבו התוספת בפרק המפקיד [דף מ"ב] ד"ה הכי גרסינן אבל בכל שאר אונסין חייבים לשלם דבקפידא דאין רצוני אין חילוק בין איסור לחיוב ממון וכמו דאסור להם להשאיל או להשכיר משום קפידא זו כמו כן אם עברו והשאילו או השכירו אין לך פשיעה גדולה מעבירת קפידא זו וחייבים לשלם:

ולפי זה יצא לנו דין חדש דהא דכתב רבינו דאם יש עדים ששמרה השומר השני כדרך השומרין ונאנס דהשומר הראשון פטור לא קאי, רק על דין שומר שמסר לשומר דמיירי בש"ח וש"ש דהטעם החיוב שלהם הוא משום את מהימן לי איהו לא מהימן בשבועה ולכן ביש עדים שנאנס דאין מקום לחיוב שבועה כלל פטור השומר הראשון אבל בשואל ושוכר ששאלו או השכירו לשואל או שוכר דהחיוב שלהם הוא משום פשיעות שעברו על דעת בעלים דאין רצונם להשאיל או להשכיר חפציהם לאדם אחר ובחיוב תשלומין אשר ע"י פשיעות אין חילוק בין יש עדים שנאנס או אין עדים אם לא בבהמה ויש עדים שנאנסה במיתת עצמה דבזה פטורים דהוי כיצתה לאגם ומתה וכמו שכתבתי ובדרבינו זה ארווח לן קושיות הלח"מ. שהקשה על רבינו דפוטר ביש עדים ששמרה כראוי ומה בכך דיש עדים שהשומר השני שמרה כראוי ונאנסה הא בכל זאת עכ"פ השומר הראשון כשמסרה להשומר השני לא ידע אם יהיה עדים בכך ודילמא לא יהיה שם עדים ואינו נאמן בשבועה הרי פשע השומר הראשון בכך ואף דסופו היה באונס דבאמת הביא עדים מ"מ הוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס דחייב יע"ש ולפי מה שביארתי אין כאן שום קושיא כלל דהפטור ביש עדים שכתב רבינו לא קאי רק על דין שומר שמסר לשומר דמיירי בשומר חנם וש"ש ובהחיוב התשלומין אשר להשומרים ההם אין הטעם משום פשיעה כלל דכיון דאין קפידא להבעלים בגוף השמירה אם הוא שמור תחת יד שומר זה או שומר אחר איזה פשיעה פשע השומר הראשון במסירתו לשמרו אל השומר השני ואף דלכשיו יופסד לא יהיה ביד השומר הראשון לישבע שבועות השומרין והשומר השני לא מהימן להבעלים בשבועתו בכל זאת אין חסרון הנאמנות של שבועות השומר השני ומניעות יכולת השבועה של השומר הראשון נחשב לפשיעות להשומר הראשון והתשלומין אשר הוא מחויב לשלם אינו מחמת פשיעה רק מחמת שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע אזי משלם כדין כל מחויב שבועה ואי"ל ולכן כשיש עדים על השומר השני ששמרה כראוי ונאנסה דאין על השומר הראשון לא פשיעה בתחלתה ולא בסופה וגם חיוב שבועה ג"כ אין עליו דהא יש עדים בדבר הרי ממילא אין מקום חיוב על השומר הראשון משום צד לחייבו ושפיר פסק רבינו דפטור פרק שני הלכה יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים ושטרות וקרקעות אלא מדין גנבה ואבדה ומתה וכיוצא בזה בלבד שאם היה שומר חנם על ונגנבו או נאבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה וכן אם היה שומר שכר שמשלם גנבה ואבדה במטלטלין פטור מלשלם באלו אבל אם פשע בהן חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין ודין אמת הוא למבינים וכן ראוי לדון ע"כ: