יד המלך (לנדא) - ד. קי

גיעגועים עליו מפליגין אותו ממנו במעות שדעתו של קטן קרוב אצל מעות ע"כ:

דין זה הוא מפרק השולח (דף מ') דמייתי הגמרא עובדא בבי תרי קם חד מיניהו ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעו ביה רבנן ומפסדו ליה מנאי אזל אקניהו לבנו הקטן ואמר ר' פפא כאשר עשה כן יעשה לו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזא מוקמינן ליה אפוטרופוס ומקרקש ליה בזוזי וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה ע"כ ופרש"י דעיקר השיחרור הוא מכח הרצון של הקטן שנתרצה בקרקוש המעות שנתנו לו ותינוק הזה היה מאותן התינוקת שהגיעו לכך שיהיה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדאמרינן בהניזקין והאפטרופוס דמוקמינן ליה הוא רק לעיין בתקנתו לישום דמי שויה של החצי אשר העבד כותב שטר על זה בדמים מעולים והתוספת חולקים שם על דעת רש"י ודעתם הוא דודאי אין מעשה קטן כלום להתיר את העבד ע"י שיחרורו בבת חורין אלא דעיקר השיחרור הוא בכח האפטרופוס ואף דבעלמא אין האפוטרופוס רשאי להוציא עבד של הקטן לחירות הכא כיון דלא עשה כהוגן הפקרוהו ב"ד ונתנוהו לאפטרופוס לשחררו וקרקושי זוזי דאיצטרך הוא רק משום דלא נכון לעבור על דעתו של תינוק לכן עבדינא מה דאפשר למיעבד לרצות דעתו בכך ור"ת יש לו דיעה שלישית רק דבדין יוכל האפוטרופוס לשחרר עבדיו של הקטן כדאמרינן בהניזקין כמבואר למעיין בדבריהם והנה יש נפקא מיניה לדינא בין שלשה דיעות האלה דלדעת רש"י ור"ת דלאו משום קנס הוא רק בכדי דלא לגרע תקנת העבד בשיחרורו המציאו עצה זו למוקים אפוטרופוס הרי אף אם מת האדון ונפל חצי חלק של העבדות לקטן בירושה מוקמינן ג"כ אפטרופוס לשחררו אבל לדעת התוספת דמשום קנס שעשה שלא כהוגן קנסוהו רבנן ונתנו זה הכח להאפטרופוס לשחררו ועשיה זו שלא כהוגן לא שייך רק היכי דהקנוהו האדון בכוונה לקטן בכדי לסלק מעל עצמו כפיות השיחרור אבל היכי דמת האדון ונפל העבד לקטן בירושה דממילא קאתי ואין מקום בזה לקנס הרי ממילא אין הכח בזה ביד האפוטרופוס לשחררו:

ולולי שאיני כדאי להכריע הייתי אומר. דיש להביא הוכחה לדעת התוספת להשיחרור הוא מהכח של האפוטרופוס ומשום שלא עשה כהוגן קנסוהו רבנן ונתנו כח זה להאפוטרופוס אף דמדינא אין לו כח לשחרר דבריש פרק קמא דחגיגה (דף ב') פריך הגמרא ארבינא. דסבר דחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה ממתניתן דקתני הכל חייבין בראיה וקאמר הגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי חציו עבד וחציו בן חורין דחייב בראיה ומשני דרבינא קאי למשנה ראשונה דסברי ב"ה דיש לו דין עבד ועובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד והכל דקתני במתניתן למשנה אחרונה דחזרו ב"ה להודות לדברי ב"ש דאמרי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם אלא כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והוא כותב לו שטר על חצי דמיו ולמשנה אחרונה כיון דכופין את רבו לעשותו בן חורין אף דעדיין לא שיחררו יש לעבד דין בן חורין וחייב בראיה וכמו כן הוא דעת הראב"ד בהלכות ק"פ פ"ב, הלכה י"ג דחציו עבד וחציו ב"ח אוכל בבשר הפסח של עצמו והוא ג"כ כמשנה אחרונה וכן מוקי לה הגמרא בריש פרק האשה דף פ"ז) דלמשנה אחרונה אף דעדיין לא שחררו כיון דביד הכ"ד לכופו להשיחרור הרי הוא כבן חורין ומותר לאכול בשר הפסח של עצמו. והנה קשה דלמה בתקיעות שופר פשיט להו להגמרא בפרק ראוהו ב"ד [דף כ"ט] דחציו עבד וחציו בן חורין לא מיבעי דאינו מוציא אחרים אלא אף לעצמו אינו מוציא וכן הובא שם גם בברייתא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא וכן פסח רבינו בפ"ב הלכות שופר גם הטור והש"ע א"ח סימן תקפ"ט סעיף ה' והנה הא דאינו מוציא אחרים ניחא דאף דמחמת כפיות ב"ד לשחררו יש גם למחצית חלק העבד דין בן חורין בכל זאת, כיון דכל עיקר כפיות השיחרור אינו רק לתקנת העבד לכן אין לו דין ב"ח. רק לחייבו במצות הנוגעים לו לעצמו וכמו אכילת בשר פסח וחיוב ראייה אבל בכל מה שנוגע לתקנת אחרים וכמו בתקיעות שופר אין לו דין ב"ח להוציא אחרים ידי חובתן אבל אמאי אינו מוציא א"ע הלא אם אין אחרים עמו שישמע תקיעתן אין לך תקנת העבד גדולה מזו ולמה לא יהיה לו גם לענין זה דין ב״ח שיהיה מוציא בתקיעת עצמו צד החירות שבו כמו בפסח וראייה ובפרט דבתקיעות שופר יש סברא יותר הרבה לתת לו דין ב"ח מאת אשר בק"פ וראייה דבשתי אלה אנו נותנין לו דין ב"ח לתקנתו ומתירין איסור בכך דבבשר פסח הרי הוא אוכל שלא למנויו ובחיוב ראייה הרי הוא מביא עולת ראייה ואם אינו חייב בה הרי הוא חולין בעזרה עשא״כ בתקיעות שופר דאם נהיה חוששין לתקנתו להוציא א"ע ידי חובתו במקום שאין איש אחר להוציא אין אנו מתירין עכ"פ שום איסור בכך ומה איכפת לן דעכ"פ צד החירות שבו יהיה יוצא ידי חובתו. אלא ודאי דדין ש חציו עבד וחציו בן חורין דאינו מוציא א״ע ידי חובת תקיעות שופר מיירי דהחצי חלק של עבד שייך לקטן דלאו בר כפיה הוא וכיון דאין יכולת ביד ב"ד לכוף את שטר שיחרורו יש לו שפיר עדיין דין עבד מחמת צד עבדות שבו אבל עדיין קשה הא גם בקטן אנו קיימין כר' פפא דמוקמינן ליה אפטרופא וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה הרי יש גם בקטן דין כפיה אלא ודאי דמלתא דר' פפא לא נאמר רק בהערים האדון והבריחו בקנינו לקטן בכדי למנוע כח כפיות השיחרור דבזה קנסוהו רבנן. ליתן הכח ביד האפטרופוס לשחררו וכמו דאמר ר' פפא טעמו בצידו דכאשר עשה כן יעשה לו אבל בנפל לקטן בירושה דלא נעשה שום הערמה בזה לא קנסוהו רבנן ואין בזה כח כלל ביד האפטרופס לשחררו ולפי זה שפיר מיירי ברייתא זו דבתקיעות שופר אף עצמו אינו מוציא דהעבד שייך לקטן אשר בא אליו בירושה דאין בו שום דין כפיה כלל. והנה זה ניחא לדעת התוספת דהשטר שיחרור הוא מצד האפוטרופוס וכל כחו של האפטרופס מטעם קנס הוא שלא עשה כהוגן ולדיעה זו שפיר יש חילוק בין בא העבד להקטן דרך הברחה או דרך ירושה אבל לדעת רש"י ור"ת דאין בזה שום לתא דקנס כלל, רק דלא לגרע תקנות העבד ע"י זה שבא לרשות הקטן אנו מבקשין תקנה אחרת לפניו ולפי דעתם אין חילוק בין בא העבד לרשות הקטן דרך הברחה או דרך ירושה ובכל ענין כח כפיות השיחרור במקומו. עומד וקאי וקיימי התמיה דלמה לא יהיה לו דין בן חורין. גם לענין תקיעות שופר להוציא בתקיעתו עכ"פ ידי חובת עצמו:

ונתתי אל לבי להבין ולהשכיל בגוף הסוגיא שם בפרק ראוהו ב"ד דהביא הגמרא שם מימרא דר' הונא דמי שחציו עבד וחציו ב"ח לעצמו מוציא אמר ליה ר' נחמן לר' הונא מ"ש לאחרים דלא משום דלא אתי צל עבדות ומפיק צל חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה אלא אר"נ אף לעצמו אינו מוציא תניא נמי הכי. מי שחציו עבד וחציו ב"ח לעצמו אינו מוציא והנה עינינו הרואות דאף דפשוט ליה לר"נ דאין חילוק בין אחרים לעצמו בכל זאת נקיט הא דאינו מוציא א"ע בלשון רבותא דאף לעצמו אינו מוציא וכן בברייתא שהביא התנ"ה נאמר ג"כ בלשון הזה דאף לעצמו אינו מוציא ולשון הזה מורה דיש סברא יותר שלא להוציא אחרים משלא להוציא א"ע והוא נגד החלטות מימרא דר"נ דכמו כן הסברא נותנות דאינו מוציא ידי חובת עצמו כמו דאינו מוציא אחרים אלא ע"כ כוונת הענין הוא כמו שכתבתי בפ"ב הלכות שופר ה"ב דכיון דבשופר אינו יוצא בתקיעה רק בשמיעות הקול ולמה לא יהיה יוצא בקול תקיעת האשה ואף דהיא אינה בת חיובא הלא שמיעת הקול הבא מכחו בא מכח בר חיובא והוכחתי שם מזה דקול תקיעה ממי שאינו בר חיובא הוי הפסול גם בהקול היוצא מתקיעה זו והוי כמו אם שמע קול קרן פרה ולפיכך גם בחציו עבד וחציו ב"ח אף דלהוציא א"ע שנוגע לתקנה שלו הוי דיניה כמו ב"ח וכמו באכילת פסח וחיוב ראייה בכל זאת כיון דלהוציא אחרים דאינו נוגע לתקנתו הוי דיניה כמו עבד דאינו בר חיוב תקיעה ואינו מוציא אחרים ולגביה אחרים הוי הקול המצא מתקיעתו. קול פסול כמו קול קרן הפרה וכיון דיש פסול בגוף הקול. אזי ממילא גם עצמו אינו מוציא דבהפסול אשר בגוף הקול אין מקום לחלק בין אחרים לעצמו דהחילוק הזה לא שייך רק לענין להוציא י"ח מצוה אבל לגבי הפסול בגוף הקול. איך נאמר דלגבי עצמו. יהיה קול כשר ולגבי אחרים יהיה קול פסול ולכן שפיר גם עצמו אינו מוצא ולפי זה ניחא הא דנקיט הברייתא וגם ר"נ הא דאינו מוציא א"ע בלשון רבותא דאף עצמו אינו מוציא משום דהגם דבאמת כאשר הוא פסול לאחרים אין חילוק בין עצמו לאחרים בכל זאת כיון דכל עיקר דאינו מוציא א"ע הוא נצמח ממה דאינו מוציא אחרים ועי"ז יש להקול התקיעה דין קול פסול שלא להוציא אף ידי עצמו דאל"ה היה גם לקול התקיעה דין קול כשר על כן שפיר נקיט לשון זה דאף לעצמו אינו מוציא:

וניחא בזה את את אשר תמוה דלא מצינו דין זה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין בברכות המזון ובכל שאר ברכות אשר אחד מוציא ידי אחרים דחציו עבד אף עצמו אינו מוציא ולפי מה שהסברתי עולה מאוד לנכון דאין לדין זה שום מקום כלל בכל הברכות כולן דודאי בכל הברכות יוצא בהם ידי חובת עצמו עכ"פ כשאין אחרים להוציאו. דאין לך תקנת העבד גדול מזה ולא גרע מהיתר אכילת בשר פסח של עצמו. וחיוב קרבן ראייה דהוי דינו כב"ח מצד דבידינו לסופו ומכ"ש דהוי דינו כב"ת לענין זה להוציא