יד המלך (לנדא) - א פט

בהוראות המספר רק תיבות גמורות של כמה אותיות כמו אחד או שנים וכדומה

פרק י"ב הלכה ט"ו מותר לאדם לטלטל בר"ה בתוך ד' אמות על ד' אמות כו' ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל אלא במרובע הזה שהוא כמידת אורך האדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל ע"כ

זה הוא מפרק מי שהוציאוהו (דף מ"ח) וסתימת לשון רבינו מורה דהיתר הטלטול עד ד' אמות ברשות הרבים עד ועד בכלל ובכל הארבעה אמות כולם עד כלותם מותר לטלטל וכן מבואר ג"כ שם מפלוגתא דר' מאיר ור' יהודא אם הארבעה אמות אלה הם מצומצמות או מרווחות הרי לנו בהדיא דעכ"פ לדברי הכל מותר לטלטל כל הארבעה אמות כולן מתחלתן עד סופן למר אמות מצומצמות ולמר אמות מרווחות. וראוי להעיר בזה על לשון הגמרא בר"ה (דף כט) דקאמר שם הטעם בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאין תוקעין בו במדינה משום דרבה דאמר רבה הכל חייבין בתקיעות שופר ואין הכל בקיאין בתקיעות שופר גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבעה אמות ברשות הרבים והלא ארבע אמות מותר להעביר ברה"ר ומוכרחים אנו לומר דארבע אמות דנקיט לאו בדוקא נקיט וכונת החשש הוא דשמא יעבירנו יותר מארבעה אמות ברה"ר אבל בכל זאת קשה הדבר לאמרה דהא דרבה הובא גם בלולב וגם במגילה ובכל השלשה מקומות הובא בחששא זו דרבה ארבעה אמות ואיך נאמר דבכל המקומות האלה בכולן לאו בדוקא נקיט וצריכין אנו לומר דיש חילוק בדבר דהיכי דאינו מטלטל רק בשטח הארבעה אמות לבד מותר לו לטלטל כל הארבעה אמות כולן. אבל אם רוצה לטלטל שטח רב על ידי עקירה והנחת גופו בכל ארבעה אמות באופן זה אסור לו להעביר כל הארבעה אמות כולן ומחויב לנוח ולעקור מחדש בתוך כל ד' וד' ובאמת מצינו כן גבי מי שהחשיך לו בדרך וכיסו בידו וכמו כן גבי המוציא תפילין וחבילה דבכל אלה נאמר דמכניסן פחות פחות מארבעה אמות וכמו כן העתיקו הרי"ף ורבינו להלכה דצריך להכניסו בפרות פחות מד' ודיוק לשון זה מורה דברוצה לטלטלו שטח רב בתחבולה זו אינו רשאי לטלטלו ד' אמות שלמים ולהניח ולחזור ולעקור רק דעקירתו והנחתו מחויב להיות בתוך ארבעה ולפיכך שפיר בחששא דרבה דהחשש הוא על טלטול שטח רב עד בואו אל הבקי ובכגון זה גם ההעברת ארבעה אמות שלמים אסורים וכן הדעת נותנת דאם הולך ומטלטל ארבעה אמות ועומד לפוש אחר כלות הארבעה הרי עביד ההנחה חוץ לארבעה אמות שוב ראיתי דגם רש"י כתב כן בפ"ק דשבת [דף כ'] אהא דקאמר הגמרא שם דבחוץ לארבעה אמות עמד לפוש חייב עמד לכתף כטור וזה לשונו חוץ לארבעה אמות דהיינו שהעביר ארבעה אמות שלמים ועמד לפוש חוץ לד' אמות הרי לך דגם דעת רש"י הוא כן דבמעביר חפץ בשטח רב והעבירו אחת אחת בכל פעם ד' אמות שלמים הרי זה עובר עליו משום הוצאה ברשות הרבים

וראיתי להרב בעל תי"ט דהתעורר בדבר חדש דאמאי אנו קורין בתורה כל סדר הפרשה של כל שבוע מידי שבת בשבתו ולמה לא גזרינן שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים והנה זה כמה שנים אשר כתבתי בתשובת שאלה אחת בדין הכח של תקנות הקהילות להוכיח מזה דהא דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין זה הוא לאו דוקא לחומרא דאין הב"ד יכולים לבטל תקנות וגזרות שגזרו הראשונים לפניהם אלא אף לקולא דהיינו שאם ב"ד תקנו וקבלו עליהם שלא להחמיר לגזור גזרה זו על הציבור גם בזה אין ביד הב"ד הבאים אחריהם לבטל דברי הראשונים ולגזור חומרות גזרה זו שתקנו הראשונים שלא לגזרו ולפיכך בהנך שלשה שופר סוכה ולולב המובא בהם גזרה דרבה דראשית תביעתם של כל הני איננו בשבת רק ע"פ רוב השנים דהמה חלין בחול לכן שפיר אף אם איתרמי דהיו חלין בשבת וחכמים החמירו לבטל גוף המצוה משום גזרת החשש דשמא יעבירנו אף דבשעת הקביעות של המצות אלה לא היה אז גזרה בכל זאת עכ"פ אין חידוש גזרה זו שגזרו החכמים אח"כ מתנגד לקביעות המצוה שקבעו הראשונים דקביעתם נשאר תמיד קיים כשחל בחול. משא"כ בקריאה בתורה בשבת שתיקן משה רבינו ע"ה לקרות בשחרית ועזרא תיקן לקרות במנחה דכל עיקר וראשית התקנה אין לה מקום רק בשבת לבד וכיון דהמה תקנו לקרות בשבת הוי כאילו תקנו שלא לחוש לגזרה זו דשמא יעבירנו ושוב לא היה מקום להחכמים אשר באו אחריהם להחמיר ולבטל הקריאה משום גזרת חשש דשמא יעבירנו ומשום דגם בזה שייך כלל זה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וקרוב לסברא זו מצינו בתוספת פרק א"נ (דף ס"ד) בשם ר"ת גם הט"ז בהלכות שופר כתב כזה מסברא דנפשיה דהיכי דהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חכמים להחמיר ולגזור בדבר זה איזה גזרה לאוסרו ועיין מה שכתבתי בזה בהלכות מלוה ולוה

ואולם כעת שמתי עיני עוד הפעם בדבר הזה וראיתי דגוף קושיות התי"ט מעיקרו ליתא. דהנה אף דכפי הגרסא אשר לפנינו נאמר בשלשתן בשופר ובמגילה ובלולב דגזרינן שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירם ארבע אמות ברה"ר בכל זאת אין הדעת סובלת דבשעה קלה כזו ילמד קריאות מגילה או תקיעות שופר אשר עינינו רואות תהלוכות הלימוד של שתי ענינים האלה דצריכין שקידה והרגל ימים טובא אלא ודאי דהדבר ברור דהא דילך אצל בקי ללמוד לא נאמ' כי אם בלולב לבד ומחמת דכשלשתן נסתיים דטעם אחד לכולן לכן נזדקר טעות זה דכמו דבלולב נאמר בהגזרה דחיישינן שמא ילך אצל בקי ללמוד העתיקו גם בשופר ומגילה ג"כ לשון זה דילך אצל בקי ללמוד אבל אין ספק דבשתי אלה בשופר ובמגילה אין החשש דילך ללמוד בשעה קלה ענינים האלה רק דהחשש הוא דהכל חייבין בתקיעות שופר ובקריאות מגילה ואין הכל בקיאים בשתי אלה על כן אנו חיישינן דהאינו בקי ילך אצל בקי שהוא יתקע בשופר והאינו בקי יהיה יוצא בשמיעה וכמו כן במגילה יקרא הבקי ויוצא את שאינו בקי ובהליכתו זאת אשר ילך אצל בקי לתקוע או לקרות לו יעביר השופר או המגילה ארבעה אמות ברה"ר

ולא אכחד תחת לשוני כי ידי היו מרתתן לכתוב דבר זה כאשר עלה במחשבה לפני להגיה בכל ספרי התלמוד הנדפסים מאז ועד עתה אמנם שמחתי מאוד בראותי כי גם רבינו היה לו גרסא זו כאשר כתבתי דבפרק שני הלכה ו' הלכות שופר כתב וז"ל י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר בכל מקום כו' ולמה אין תוקעין גזרה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר דהכל חייבין בתקיעות שופר ואין הכל בקיאין לתקוע וכמו כן כתב רבינו בפ"א הלכה י"ג הלכות מגילה וחנוכה וזה לשונו אין קוראין את המגילה בשבת גזירה שמא יטול אותה בידו וילך אצל מי שהוא בקי לקרותה ויעבירנה ד' אמות ברה"ר שהכל חייבין בקריאתה ואין הכל בקיאין בקריאתה הרי הורה לנו רבינו בהדיא דגם הוא היה לו גרסא זו בגמרא בשופר ומגילה דכונת החשש בהליכה אצל בקי הוא שילך אל הבקי בהשופר או בהמגילה בכדי שהבקי יוציאנו ידי חובתו אבל לא ללמוד ממנו ענינים אלה באותיום החיוב עצמו משא"כ גבי לולב סתם רבינו בלשונו וכתב בפרק שביעי הלכה י"ג הלכות לולב דביום השבת אשר בתוך ימי החג אין הלולב ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר כמו שגזרו בשופר אבל מענין זה דילך אל הבקי בכדי שיוציאנו ידי חובתו מזה החריש רבינו ולא כתב מאומה וזה מורה דגם לרבינו היה כוונת החשש ההליכה אצל בקי בשופר ומגילה חלוק מהחשש של הליכה זו אשר גבי לולב דבשתי אלה הוי החשש ההליכה בכדי להוציאו י"ח ובלולב הוי החשש ההליכה בכדי ללמוד אצלו ורק בלולב לבדו נאמר בגמרא גרסא זו דילך אצל בקי ללמוד ותמיה נפלאה הוא על כל מפרשי רבינו שלא הרגישו בזה מאומה דרבינו שינה כאן מאת האמור בגמרא

שוב ראיתי דגם רש"י ז"ל בריש פרק לולב וערבה פירש אהא דילך אצל בקי ללמוד האמור שם דילמוד מהבקי סדר הניענועים או ברכתו ואולם אהא דללמוד אצל בקי הנאמר בגרסא אשר לפנינו בשופר ובמגילה לא פירש רש"י מאומה והגם דבדרך הפשוט היה צריך רש"י לפרש בלולב דאיזה לימוד שייך בנטילת לולב אבל בכל זאת היה לו לרש"י לפרש ענין הלימוד גם בשופר ומגילה כדרכו בכל המקומות לפרש ולא לסתום. גם אנו רואין דרבה שינה והוסיף בלשון הגזרה בשופר ומגילה דהכל חייבין בתקיעות שופר ובקריאות מגילה ואין הכל בקיאים בהם ובלולב לא נאמר כלל הא דהכל חייבים בה ואין הכל בקיאים בה ובודאי כוונה נכונה וטעמא רבה יש בכל זה והאמת יורה דרכו דהדבר ברור הוא כמו שכתבתי. כי רק בלולב לבד נאמר הא דילך ללמוד אצל הבקי משום דמבלעדי חשש הלימוד לא שייך בלולב כלל גזרה זו דשמא יעבירנו דבלולב אין מקום לגזור דילך אצל בקי בכדי להוציאו בנטילתו דהלא לדעת רוב הפוסקים בעינן כל שבעה לקיחה כל אחד ואחד בפני עצמו ואין אחד יוצא בנטילתו של השני וגם לדעת רבינו שכתבתי והכרעתי בפ"ז הלכות לולב דרבינו סובר דבשאר הימים אין אנו צריכין לקיחה ביד כאו"א וגזרה דרבה גבי לולב הוא בשאר ימי החג בכל זאת גם לדעת רבינו אי אפשר לומר דגזרת ההליכה אצל בקי בלולב הוא בכדי להוציאו בנטילתו ידי חובתו דא"כ מאי פריך הגמרא אי הכי ביום ראשון נמי לא ליטול משום גזרה זו דשמא יעבירנו והלא ביום הראשון בודאי בעינן לקיחה ביד כאו"א ואיך נגזר דהאינו בקי יעבירנו אל הבקי להוציאו ידי חובתו הלא ביום ראשון אינו יוצא לכל הדיעות בנטילתו של השני ועוד דכיום הראשון בלא"ה אין בו מקום כלל לחשש זה דילך אצל בקי בכדי להוציאו דהא כל כמה דלא יצא עדיין ידי חובת מצוה אף אם שכח והוציאו לרשות הרבים פטור מפני שהוציא