יד המלך (לנדא) - א פח

היזק בעלמא דבצידה גמורה אסור כהאי גונא בכל זאת בצידה ע"י לחש כיון דלא עביד מעשה בידים אף לשמור א"ע שלא יבוא על ידם לידי היזק בעלמא מותר לכתחלה בשבת. ומכ"ש דבמתכוין לרפואה בודאי שרי בלחישה ולפי זה גם לשיטת רש"י אין למילף היתר צידה גמורה לכתחילה מהיתר צידת לחשים לכתחילה ושפיר הוכרח הגמרא להביא הוכחה בצידה גמורה דפטור ומותר לכתחלה מהא דכופה כלי על העקרב שלא תישך

ודע דרבינו בהלכות עכו' פרק י"א הלכה י"א חולק על עיקר פירוש רש"י והוא מפרש כונת הברייתא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת דהיינו בנשכו נחש או עקרב דמותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת ואף דשאר לחישה ע"ג מכה אסור ובפרט בשבת דהדיבור במצוא חפץ וגם רפואה אסור בו בכל זאת הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו ולפי דעת רבינו אין לנו שום מקום בגמרא שיהיה נאמר בו היתר צידת נחשים ע"י לחשים בשבת וממילא לדעת רבינו אף דהדבר ברור דחיל טובא צידה ע"י לחש מצידה גמורה בכל זאת כיון דלדעת רבינו אין לנו שום רמז פרטי בגמרא על היתר צידת לחשים ולא ידענו היתר צידת לחשים רק מהיתר צידה גמורה לכן עכ"פ לא עדיף כחו דהתירא של צידת לחשים יותר מצידה גמורה דאתיא מיניה וממילא לדעת רבינו אף בצידת לחישה אינו מותר רק במתכוין שלא ינשכנו ואולם לפי ביאור דברים האלה יהיה תמוה על מרן הב"י דבש"ע א"ח סימן שכ"ח סעיף מ"ה הביא דין זה דהיתר לחישת נחשים בשבת ממש ככתבו וכלשונו של פירוש רש"י דמותר ללחוש ע"ג נחשים ועקרבים בשבת בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה ואיך הבין הב"י הכוונה בדעת רש"י דאם הבין כוונת רש"י דבשביל שלא יזיקו היינו שלא יסתכן בנשיכתן א"כ כל עיקר דין זה הוא אך למותר דהלא כבר הביא דין זה לעיל בשימן שי"ו סעיף ז' בצידה גמורה דבשביל שלא ישכנו מותר וק"ו בצידה ע"י לחש דמותר במתכוין שלא ישכנו ולמה הביא הב"י דין זה דהיתר צידת לחשים כלל ואם הבין הב"י בכונת רש"י דקיל טובא היתר צידת לחשים מהיתר צידה גמורה ובצידת לחשים אף להרחיק היזק בעלמא שרי וכמו שביארתי למעלה לדעת רש"י ובאמת נשמר הב"י להעתיק דברי רש"י ככתבו וכלשונו בשביל שלא יזיקו אבל יהיה קשה לפי זה למה החליט הב"י להביא דין זה בלי שום חולק והלא לפי הבנת כוונה זו בדעת רש"י הרי שיטת רבינו חולק בדבר זה ולדעת רבינו אין בידינו להקל בהיתר צידת לחשים יותר מבהיתר צידה גמורה וכמו שביארתי וא"כ היה לו להב"י להביא עכ"פ דעת רבינו בשם י"א וצ"ע

פרק י"א הלכה י"ג הכותב אות אחת אעפ"י שקורים ממנה תיבה שלמה פטור כיצד כגון שכתב מ"ם והכל קורין אותה מעשה או שכתבה במקום מנין שהרי הוא כמו שכתב ארבעים הרי זה פטור ע"כ

דין, זה הוא בפרק הבונה (דף ק"ל) פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן דר' יהודא מחייב באות אחת שקורין ממנה תיבה שלמה ומשום דהוא תיבה בכתב נוטריקון ורבנן פטרי דסבירא להו דכתב נוטריקון לא הוי כאב וקיי"ל כרבנן וזה איזה שנים אשר נשאלתי בכותב בשבת אות אחת מאותיות המספר אם הוא חייב או פטור מי אמרינן דכיון דכל אות אחת בפני עצמו יחשב כמו כן לתיבה שלמה ועולה למנין של תיבות המספרי כמו הרבה אותיות ביחד על כן אין חילוק באותיות אלה בין אות אחת ובין אותיות הרבה ביחד וגם על אות אחת מאותיות אלה חייב או דילמא דלא שנא וכל שלא כתב רק אות אחת יהיה מאיזה אותיות שיהיה הוא פטור והנראה לי לברר דין זה דהנה במתניתן שם (דף ק"ג) קתני דהכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סמניות בכל לשון חייב אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזהו בן זוגו אמר ר' יהודא מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון נח מנחור דן מדניאל ע"כ ומפרש רש"י אהא דר' יוסי דאתא לאשמועינן דאפילו לא כתב אלא רשם שני רישומות בעלמא להימן חייב ואהא דר' יהודא מפרש רש"י דאתא לאשמועינן דאעפ"י שלא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצת ואותו מקצת הוי תיבה המתקיימת במקום אחר חייב. והנה אם אמנם כי יכול להיות דכל הדינים אלה של שתי אותיות ושתי סימניות ושתי אותיות משם גדול שהם שם קטן כולם משורש אחד נאמרו ומשום דהיה כך במשכן דהיו רושמין כל שתי קרשים העומדים יחד ברושם מסומן מזה ומזה ולכן כל כתיבות שתי אותיות דלא גרע עכ"פ משתי רשומות חייב והא דבעי ר' יהודא בשתי אותיות שיהיה דוקא שם קטן משם גדול אבל בשתי אותיות התם משם שלם וכמו מש ממשה דשתי אותיות אלה אינם גם שם קטן הוא פטור ואף דכתב עכ"פ שתי אותיות ולמה יהיה גרע שתי אותיות אלה מאם היה כותב שתי אותיות בעלמא או שתי סימניות דאין בהם שום תיבה ושם כלל דחייב היינו משום דכל שתי אותיות מלאכה מיקרי אך דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ולכן אם לא היה בדעתו רק שתי אותיות אלה לכתבם ולהציגם לבדנה הרי הוא חייב משא"כ אם רצה לכתוב תיבה שלמה ולא כתב רק שתי אותיות מהתיבה אף דגם כתיבת שתי אותיות מיקרי מלאכה בכל זאת אין זה מלאכת מחשבת דהוא היה במחשבתו לכתוב האותיות אלה בתוך תיבה שלמה ולא כתב רק שתי אותיות אלה לבדם ואולם בכל זאת בירור הדברים הוא דטעמא דר' יהודא בכתב שתי אותיות של שם קטן משם גדול דחייב זה ענין בפני עצמו וטעמו חלוק מן רישא דמתניתן בכתב שתי אותיות או שתי סימניות דבשתי אותיות או שתי סימניות סתם הוי טעם החיוב משום דכך היו רושמין הקרשים במשכן ובכותב תיבה אחת שלמה בלא"ה חייב דכתיבת תיבות בודאי מלאכה מיקרי ובכלי המשכן ובגדי השרד היה כתיבת תיבות ושמות השבטים היו מפותחים ע"ג אבני החושן וגם על הציץ היה פיתוחי חותם קודש לה' ולמה לא יהיה כתיבות תיבות ושמות בשבת מלאכה גמורה כמו כל שארי מלאכות שהיו במשכן אלא ודאי דמלתא דר' יהודא מלתא באפי נפשיה הוא ואשמועינן דבכותב שתי אותיות של שם קטן משם גדול דחייב ואף דאם לא היה בשתי אותיות אלה שום שם היה פטור וגם משום שתי סימניות בעלמא לא היה חייב ומשום דאין זה מלאכת מחשבת דלא נתקיימה מחשבתו לכתוב השם אשר עלה במחשבה לפניו בכל זאת כיון דכתיבת השם הקטן הוא מלאכה זו ממש כמו כתיבת שם הגדול על כן אף אם הוא נתכוין לכתוב שם הגדול מ"מ חייב על הקטן דהוי כמו אם נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משא"כ בכתב משם גדול שתי אותיות סתם שאין בהם שם קטן אף דגם בשתי אותיות אלה יש מלאכה משום כתיבת רושם שתי סימניות מ"מ כיון דהוא חושב לכתיבת שם דהוא מלאכת הכתב ועלתה בידו שתי סימני אותיות אלה שהם משום רושם וזה הוי כמו נתכוין לחתוך את המחובר וכיבה בכך את האש דזה הוי דבר שאין מתכוין ופטור

ולפי ביאור דברים האלה יש חילוק בין החיוב אשר הוא בכתיבת שם או תיבה דהוא משום כותב ובין כותב שתי אותיות או סימניות בעלמא דהוא משום רושם דבמלאכת הכתיבה אין הקפידא שיהיה שתי אותיות דוקא אלא דהקפידא הוא שיהיה שם שלם או תיבה שלימה דוקא וכמו שהי' במלאכת הכתיבה אשר במשכן תיבות ושמות שלמים אבל במספר האותיות אין קפידא כלל כמה שיהיה רק דלא מצינו שיהיה תיבה או שם מן אות אחד אבל אם היה מצוי שם או תיבה מן אות אחד היה חייב עליה בשבת משא"כ במלאכת הרושם הוי הקפידא דוקא בשנים ואינו חייב עד שירשום שתי אותיות ומשום דגם במשכן היה במלאכת הרשימה שתי סימניות בשתי הקרשים זה לעומת זה ולפי זה באותיות של המספר דיש בכל אות אחד בפני עצמו תיבת מספר קטן כמו בשתי אותיות חוברות תיבת מספר גדול וכיון שיש תיבה שלמה באות אחד אף דאינו חייב עליה משום רושם ומשום דאין מלאכת רושם בפחות משנים מ"מ עכ"פ חייב משום כותב דבמלאכת הכתיבה אין קפידא רק שיהיה כותב עיבה שלמה אבל אין חילוק בין אם התיבה הוא מן אות אחד או משתי אותיות

וכדברי אלה מוכח גם מגופא דמתניתן עצמה דפליג ר' יהודא ב"ב ורבנן בכתב אות א' נוטריקון דסבר ר' יהודא ב"ב דחייב ומשום דהוי תיבה שלמה בכתב נוטריקין ורבנן סברי דפטור דנוטריקין לא הוי כתב אבל אם כתב נוטריקין היה כתב היה חייב לכ"ע ואף דבנוטריקין אינו כותב רק אות אחד ובכל זאת משום דיש בו תיבה אחת שלמה היה חייב הרי לנו בפירוש דאם הי' בכתב גמור תיבה שלמה מן אות אחת היה חייב עליה והרי אין לנו כתב גמור מן אותיות ותיבות המספרים אשר הסכימו המוני אומות עליהם בכתבם ובלשונם ובכתב של מלאכת שבת אין חילוק בין נכתב בכתב ולשון שלנו או בגופן שלהם ולכן לדעתי הדבר ברור דבאותיות המספרים אף לא כתב רק אות אחת מהם בשבת הרי זה חייב עליו ודע דהא דהכרעתי דבאותיות המספר אף באות אחת חייב זה הוא דוקא באותיות המספר של לשונות אחרים אבל בכתב אות אחת מאותיות שלנו אשר נרמז בו איזה מספר נכונים המה דברי רבינו דבכתב מ' המורה מספר ארבעים או א' ב' וכדומה אשר כל אחד מורה על מספר ידוע הוא פטור דזה הוי כמו כתב נוטריקון בתיבות דקיי"ל כרבנן דאין התיבות המרומזים בהם כתב גמור מן התורה כמו כן הוראות המספריים המקובל לנו מרומז בהאותיות אין זה ענין גמור מן התורה וכן מורה לשון רבינו בפ"ג הלכה ב' הלכות נזירות דהא דסמכו בגמרא על סתם נזירות דהוא שלשים יום מן קדוש יהיה ותיבת יהיה בגמטריא תלתין זה אינו רק אסמכתא אבל עיקר דבר זה למדו מפי הקבלה וכן כתב מרן הכ"מ שם בפירוש וכמו כן הסכימו כמה גדולי אחרונים בתשובותיהם דאם כתב אות כזה בגט להורות על מספר הזמן הגט פסול דהוי כאילו אין בו זמן כלל וגם אם מנה ימי ספירות העומר בהוראות מספר כזה לא יצא ידי חובתו דאין כל אותיות האלה הוראה גמורה על המספר ואנו אין לנו בהוראות