יד המלך (לנדא) - א צ

ברשות וכאמור במתניתן פרק לולב הגזול (דף מ"א) והביאו רבינו להלכה בפ"ב הלכה ט' הלכות שגגות ומה בכך דישכח ויעבירנו הלא דעתו היה לצאת בו וטרוד במצוה היה ואף אם שכח שהוא שבת ושגג במלאכת הוצאה הוא פטור ולכן היה רבה מפרש לנו בלולב כונת החשש דחיישינן דשמא ילך אצל בקי ללמוד וע"ז פירש דאין הכונה דילך ללמוד איך לצאת בו דתיכף כאשר נטלו ולא הפכו בכונה שלא לצאת בו כבר יצא בנטילתו רק דהוא בחסרון ידיעתו יהיה סובר דהברכה והניענועים מעכבים המצוה וילך אצל בקי ללמוד הברכה והניענועים ולפיכך לא נאמר בגזרה זו דלולב דהכל חייבין בה ואין הכל בקיאין בה דמה בכך דהכל חייבין בה הלא באמת כבר יצא האינו בקי ידי חיובו קודם הליכתו וגוף ההליכה יהיה בטעות בבני דעת וכיון דחיישינן דיטעה בגוף צורך ההליכה מה לי אם הכל חייבין בה או לא ועל זה שפיר פריך הגמרא דאי הכי ביום הראשון נמי נגזר דכיון דהחשש הגזרה הוא דיטעה בצורך ההליכה אחר אשר כבר יצא ידי חובת המצוה ואנן קיי"ל כאביי דהא דאמר ר' יוסי דבשכח והוציאו ביום הראשון לרשות הרבים דפטור לא שנו אלא שלא יצא בו אבל אם כבר יצא בו והוציאו אח"כ גם ביום ראשון חייב ואם כן גם ביום ראשון שייך גזרה זו דשמא יעבירנו והנה כל ענין זה של חשש ההליכה ללמוד הוכרח רבה לחדש בגזרתו גבי לולב משא"כ גבי שופר ומגילה דמלבד דאין הדעת סובלת כלל דמשום חששא רחוקה כזה שאינו מצוי ממש שיהיה עולה על דעת אדם שאינו בקי לילך וללמוד ענינים אלה בשעה חדא נהיה מבטלים מצות תקיעות שופר שהוא דאורייתא או מקרא מגילה אשר תלמוד תורה ועבודה נידחית מפניה אלא גם מלבד כל זה אין אנו צריכין בשתי אלה לשום חשש אחר רק דחיישינן דהאינו בקי אשר אין בידו לצאת את עצמו ידי חובתו ילך עם המגילה והשופר אצל בקי שיוציאנו בקריאתו או בתקיעתו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ואף דאנן קיי"ל דבטעה בדבר מצוה ושגג בכרת פטור מחטאת זה הוא דוקא בטעה בדבר מצוה כזה אשר עכ"פ גוף המצוה דחי שבת ובמצוה כזו אף אם שגג בה בשבת בענין שאין שבת נדחה בכל זאת כיון דהיה בהול וטרוד במצוה נחוצה כזו אשר עכ"פ עיקרה דוחה את השבת אזי בכל חילול שבת בשוגג שהיה בעוד שהיה עסוק במצוה זו מיקרי אונס ולא שוגג וכמו בלולב דעיקרו דוחה את השבת מדרשה דביום ואפילו בשבת המובא בריש פרק לולב וערבה (דף מ"ג) ובירושלמי סוף פרק לולב הגזול מפיק ליה מן ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים האמור בנטילת לולב ואין שבעה בלא שבת גם בשוחט את הפסח בשבת ונמצא טריפה או שמשכו בעליו ממנו קודם שחיטה נאמר במתניתן בפרק אילו דברים [דף ע"א] דפטור ג"כ משום דעכ"פ מצות קרבן פסח עצמו דחי שבת גם רבינו בפ"ב הלכה ט' הלכות שגגות לא הביא בדין זה של ר' יוסי רק שתי אלה הוצאת לולב ושחיטת פסח שנמצא פסול אבל מצות תקיעות שופר הגם דבאמת אין בו משום מלאכה בכל זאת עכ"פ באם היה בה איזה מלאכה לא היה מצוה זו דוחה את השבת ומשום שינוי המקראות דיום תרועה וזכרון תרועה המובא בריש פרק בתרא דר"ה דאם חל בשבת אינו רק זכרון תרועה ומשום דאין מצוה זו דוחה את השבת רק דהגמרא מדחה דאין בתקיעות שופר שום מלאכה כלל שיהיה שבת נדחה מפניו אבל הא מילתא קיימי דאם היה בו איזה מלאכה לא היה דוחה את השבת וכיון דגוף המצוה אינו דוחה את השבת ואם שגג וחילל בקיום מצוה זו עצמה את השבת חילול שבת גמור מיקרי וחייב ואיך נאמר דאם טעה וחילל את השבת במכשירי המצוה וכמו הוצאת השופר לתקוע בו דיהיה פטור בכך ולכן שפיר בשופר ומגילה גם קודם שקיים המצוה וטרוד לקיימה שייך גזרה זו דשמא יעבירנו

ועפ"י ביאור הדברים האלה אין שום מקום כלל לקושיות התי"ט דכיון דכבר ביארתי דגבי שופר ומגילה אין חשש הגזרה דילך אצל בקי ללמוד רק דילך אצלו שהוא יוציאנו ידי חובתו ואצ"ל דבקריאות התורה אין מקום לגזרת חששא דילך אצל בקי ללמוד בשעה חדא לימוד ארוך כזה וממילא גם בקריאות התור אין מקום לחשש אחר רק דילך אצל בקי שהוא יוציאנו בקריאתו וכל ענין חשש זה לא שייך כלל בחיוב קריאות התורה דהנה הא דקיי"ל בכל הברכות דשומע כעונה זה הוא דוקא באם השומע מבין ענין הדברים אשר הוא שומע אבל אם אינו מבין הדברים שהוא שומע אינו יוצא בשמיעתו וכמו שהביא הטור וש"ע בא''ח סימן קצ"ג סעיף א' אם לא דהשומע עונה אמן אחר המברך דעונה אמן הוי כמברך עצמו ובמברך עצמו יוצא בנוסח הברכה אף אם אינו מבין ענין הברכה כלל ולפיכך בקריאות ס"ת דלא שייך בו עניות אמן ואין בו רק שמיעה לבד אין לנו לחוש כלל דילך אצל בקי להוציאו בקריאתו דאם זה שאינו בקי אינו מבין כלל את האמור בספר התורה אין הבקי יכול להוציאו כלל ואם הוא מבין הענין שקורא לפניו מסתמא יודע ומכיר לקרות בעצמו גם את התיבות והנגינה ודקדוקיה אינם מעכבים ידי חובת הקריאה ואף דיש מיעוטא דמיעוטא בבני אדם אשר מבינים ענין הקריאה שקורין לפניהם והם בעצמם אינם יודעים לקרות בשביל מיעוט רחוק כי האי לא חיישינן לגזור ולבטל בשביל כך מצות קריאות התורה והא דגזרינן גזרה זו במגילה היינו משום דבמגילה אנו חוששין לבני אדם אשר אינם יודעים ואינם מבינים כלל וכלל דבני אדם כאלה המה מצוים להמוני אלפים ותיישינן שילכו אצל בקי להוציאם ידי חובת קריאה דקריאות מגילה שאני בזה מקריאות התורה דקריאות התורה אינו יוצא השומע רק אם מבין מה ששמע וכמו שהבאתי ובקריאות מגילה יוצא השומע אף שאינו מבין כלל וכמו שאמרו בגמרא פרק הקורא למפרע דהלועז ששמע אשורית יצא ואף דלא ידע מה קאמר דאטו אנן האשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מה קאמרינן ולכן במגילה שפיר שייך החשש דאותן המוני בני אדם אשר לא ידעו ולא יבינו כל ענין המגילה ילכו אצל בקי לקרוא לפניהם ויעבירו ד' אמות ברשות הרבים

ועפ"י הערה זו שהעירותי בעניות אמן בשמיעות הברכה דיוצא בזה ואף שאינו יודע ואינו מבין כונת הברכה כלל. ירווח לן בזה דברי רבינו בפ"א הלכה י"א הלכות ברכות וזה לשונו כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא ואעפ"י שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך ע"כ והקשה עליו מרן הכ"מ וז"ל וא"ת והא ע"כ הא דעונה אמן בנתכוין לצאת עסקינן וא"כ מה קמ"ל בעונה אמן הא בנתכוין לצאת אפילו לא ענה אמן פסק רבינו דיצא ומרן הכ"מ נלחץ בתירוצו ולפי מה שביארתי נכונים המה דברי רבינו דמתחלה כתב רבינו דכל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו ומבין ענין הברכה ששמע יצא ואעפ"י שלא ענה אמן ואח"כ כתב רבינו דהעונה אמן הוא כמברך עצמו והכונה הוא דכמו דהמברך עצמו יוצא בברכתו בלה"ק אעפ"י שאינו יודע ואינו מבין ענין הברכה כמו כן השומע ברכה ועונה אמן יוצא בעניות אמן אעפ"י שאינו מבין ענין הברכה ששמע ובזה נשתנה עניות אמן משמועה בלתי עניות אמן דבלא ענה אמן אינו יוצא בשמיעתו רק כשמבין הברכה ששמע אבל בעונה אמן דהוי דינו כמברך עצמו יוצא בשמיעתו אף שאינו מבין כלל

פרק עשרים הלכה ג' אסור לישראל להשכיר או להשאיל בהמה גסה לעכו"ם שלא יעשה בה מלאכה בשבת והרי הוא מצוה על שביתת בהמתו ע"כ

הנה הרשב"א בתשובה הובא בש"ע א"ח סימן רמ"ו ס"ג כתב דאם השאיל או השכיר בהמתו לעכו"ם והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת והעכו"ם עיכבה אצלו בשבת יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמר בהמתי קמיה לעכו"ם כדי שינצל מאיסור דאורייתא ובהגהות מרדכי הובא דין זה של הרשב"א וכתב דצריך שיאמר להעכו"ם בהמתי קנויה לך והוראות לשון זה הוא דצריך שיאמר להעכו"ם בפניו בהמתי קנויה לך והמג"א שם התעורר בזה על לשון הש"ע דכתב בהמתי קנויה לו דאמירה בפניו דוקא בעינן ואולם נעלם מן מאור עינו של המ"א גמרא ערוכה בפרק חזקת הבתים (דף מ"א) דמייתי שם הגמרא עובדא בר' ענן דשתיל בידקא בארעא הדר אזיל בודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דר' נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה ר' ענן לר' נחמן והא קא אחיל לי' דהא אתא חבראי וסייע אגודא בהדאי אמר ליה מחילה בטעות הואי את גופא אי הוי ידעת מי הוי לך למיעבד הכי כי היכי דאת לא הוי ידעית איהו נמי לא הוי ידע הרי לנו דאם היה חבריה דר' ענן ידע היה ר' ענן זוכה בה אף אם ר' ענן לא הוי ידע דאם לא כן למה לר' נחמן לסמוך עיקר פסק דינו להוכיח מתכונת העובדא דחבריה דר' ענן לא הוי ידע הלא כיון דהיה ברור לר"נ דעכ"פ ר' ענן לא הוי ידע אזי מזה לחודא סגיא ואף אם חבריה דר' ענן היה ידע והיה מתכוין לזכותו אליו לא היה ר' ענן זוכה שלא מדותו אלא ודאי דכל שיש דעת המזכה קונה הזוכה אף שלא מדעתו וא"כ טוב ונכון הנוסחא האמור בש"ע דאף אם אמר שלא בפני העכו"ם על בהמתו שהוא קנויה להעכו"ם ואף אם העכו"ם אינו יודע כלל מאמירתו של הנותן קונה העכו"ם את הבהמה שלא מדעתו והא דבזכין לאדם שלא בפניו בעינן דוקא שיהי' מזכה לו ע"י אחר היינו משום דהתם לא נעשה מצד הזוכה שום צד עשיה כלל של קנין לומר עליה דהעשיה זו יהיה מהני לו לקנין אף שלא מדעתו וכל כח הקנין אינו נעשה רק מצד המזכה לבד ולכן בעינן דוקא ע"י אחר אבל ע"י עצמו לא דאין כח ביד אדם אחד שיהיה הוא בעצמו הקונה והמקנה משא"כ כשעשה הקונה בעצמו עשיות הקנין המועיל רק דלא נתכוין הזוכה בעשיה זו לשם קנין אלא דדעת המזכה לבדו היה שעשיה זו שעושה הזוכה יהיה לשם קנין וכעובדא דר' ענן ודאי מהני ולא כדעת המג"א ואין לדחוק ולחלק דבעובדא דר' ענן אם היה המקנה יודע והיה מתכוין להקנותו היה ר' ענן קונה שלא מדעתו משום דעביד עכ"פ בהשדה מעשה קנין בידים דזה אינו דהא