יד המלך (לנדא) - א פז

סברא זו בי"ד סימן ס"ט גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דמותר לצלי ובכל זאת היא מבוטלת ברוב להתירה לבשל ולא מיקרי דשיל"מ בצלי דלצלי לא נאסר מעולם משא"כ בבישול שבת באם נתערבה בשבת דבאותו שבת עצמו שנתבשל בו אסור אף לאחרים וממילא אין בהתערובות הזה היתר ביטול לאחרים דלאחרים הוי דבר שיל"מ גמור דלאחר שבת יהיה בלא הביטול מותר לאחרים וממילא לא מהני הביטול גם להמבשל בעצמו ואף דלדידיה לא יהיה היתר לעולם בכל זאת הלא מקום להעלות על הדעת שהאיסור בעצמו יהיה כל כך חמור האיסור להמבשל בעצמו יותר מעל כל אדם דלהמבשל בעצמו אסור התבשיל לעולם ולאחרים מותר לאחר שבת ובתערובות האיסור יהיה כל כך קיל האיסור להמבשל בעצמו יותר מלכל שאר אדם דלהמבשל בעצמו בטל האיסור ברוב והותר התערובות לאכלו אפילו בשבת עצמו ולאחרים יהיה אסור לאכלו אפילו באלף באותו שבת עצמו (ועיין בפרק הזהב, [דף נ"ד) בתוספת שם ד"ה ליהדר דכתבו שם בדבר שיש לו מתירין דהיכי דיש טרחה יתירה באופן ההיתר לא חשיב דשיל"מ) ואולם זאת יצא לנו בכל אופן באחד שאמר על חתיכה שהיא אסורה ובאופן שאינו נאמן עליה לאוסרו על אחרים ועל עצמו יש כח בידו להשוותה חתיכה דאיסורא ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות דהיא בטלה ברוב והותרה בכך כל התערבות לאדם זה שהשוה על עצמו אחת מהם לחתיכה דאיסורא ואף דגם מבלעדי הביטול הרי החתיכה עצמה שנתערבה היתר הוא לכל שארי בני אדם וממילא אין בתערובות הזה שום איסור כלל בכל זאת לא חשיב בכך דשיל"מ ומשום דלכל שאר בני אדם אשר אין אותו האיש נאמן להם לא נאסר התערובות הזאת מעולם ולאותו איש עצמו שהשוה את החתיכה לאיסור אי לאו הביטול יושאר התערובות תמיד לפניו באיסורו

(אמנם דע כי הדבר הזה הוא בספק עצום אצלי בחתיכה אשר נאסרה על אדם אחד מחמת דיבורו בכח של שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא באמרו שהוא נבלה או שארי איסורי לאוין ונתערבה אח"כ אותה חתיכה בחתיכות אחרות היתר אפילו בתערובות חד בחד אם התערובות אסור על אותו אדם. דכיון דאין כח של שויה אנפשיה ח"ד מגיע רק על אותו אדם לבדו ולכל שאר אדם היתר גמור הוא ובודאי אין שום מקום וסברא. כלל להניח מצד התורה על חתיכה אחת שם היתר ושם איסור דאין לנו תרתי דסתרי יותר מזה אלא ודאי דמצד התורה ומידת חכמים מונח שם היתר גמור על אותה החתיכה כמו על כל שאר חתיכות הכשירות והמותרות והסנהדרין כולם יחד מורים בו היתר לאכול אותה כצבי וכאיל והאיסור אשר נאסרה לאותו אדם לבדו אינו מצד החתיכה רק מצד האדם דביד הלשון של כל אדם להשות על עצמו גם דבר היתר לאיסור על עצמו יהיה מאיזה כח שיהיה אבל בכל אופן אין הכח בא רק מצד האדם ולא מצד התחיכה וכמה גדולים מגדולי האחרונים הכריעו בתשובותיהם דאף נגד שני עדים כשרים ונאמנים נאמן אדם על עצמו להשוות עליו חתיכה דאיסורא ולפי זה יש מקום לומר דבאם נתערבה אותה חתיכה עם חתיכה אחרת של היתר דאף אם היחה החתיכה האחת איסור גמור לא היה עליה אחר שנתערבה רק ספק איסור ולפי דעת רבינו דכל ספק דאורייתא הוא מדאורייתא לקונא רק דרבנן החמירו לאסור הספק וחומרת האיסור זה של הספק לא שייך רק היכי דיש על עצם החתיכה של הודאי שם איסור אז שפיר החמירו חכמים שתהיה חתיכת איסור זו אוסרת גם ספיקה משא"כ היכי דגוף החתיכה בעצמה היתר גמור הוא ואין האיסור רק מצד האדם אשר אסר אותה עליו אין מקום בזה לומר בחתיכה כזו דחכמים החמירו לאסור ספיקה דמאיזה צד יהיה חומרא זו דמצד החתיכה כיון דהיא בעצמה היתר גמור הוא איך יחמירו חכמים לאסור ספיקה. ומצד האדם האוסרה אותה עליו ג"כ אין מקום לאסור הספק דהא הוא לא אסר על עצמו רק הודאי אבל לא הספק וממילא אין מקום גם מצד חומרת חכמים לאסור הספק מצד האדם האיסרו דכיון דלפי מידת חכמים גוף החתיכה הודאית מותרת וכל הא האיסור אשר עליה אינו רק מצד האדם הרי גם בספיקה בודאי לא. יעדיף ולא יוגדל עכ"פ כח האיסור של מידת חכמים מכח האיסור של האדם בעצמו ואם האדם בעצמו לא אסר הספק על עצמו איך יאסרו חכמים הספק עליו וגדולה מזו אעירך בדבר גדול דאנכי בכל מקום אשר ראו עיני בשני התלמודים בבלי וירושלמי גם חפשתי הדק היטיב ולא מצאתי שום מקום שיהיה נאמר בו כח זה של שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא באיסור דרבנן ולולי כי ידי מרתתן להעיר בדבר חדש כזה הייתי אומר דיש להסתפק טובא אם יש כלל כח זה של שויה אנפשיה ח"ד באיסור דרבנן ואם אמנם הדבר ברור דכל זמן דאדם האוסר עומד בדיבורו בודאי אין מאכילין לאדם דבר האסור בידים ואין חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בכל זאת היכי שהאדם האוסר בעצמו חוזר מדיבורו יש מקום וסברא לחלק בין אם האיסור הזה שהשוה על עצמו הוא איסור דאורייתא ובין אם הוא איסור דרבנן וצ"ע טובא

) פרק עשירי הלכה כ"ח רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן אעפ"י שאינן ממיתין הואיל ונושכין מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן ע"כ

דין זה הוא ממתניתן פרק שני דעדיות דהצד נחש בשבת אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב ובסוף פרק האורג מסיק הגמרא וממאי דהאי פטור ומותר לכתחילה ומשני דתנן כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחז בקורה ועל עקרב שלא תישך. ואף דממתניתן זו אין עדיין הוכחה מבוררת דמותר לצוד נחש ועקרב לכתחלה דיש בידינו לפרש דכוונת המתניתן הוא בהא דמותר לכפות כלי על העקרב בשכבר ניצוד העקרב והוא רוצה לשמרו במקום בטח שלא ישך בעודו בצידתו ואשמועינן מתניתן דמותר ליטול כלי להצלת דבר שאינו ניטל בשבת וכן פירש רש"י שם אהא דכופה קערה על הנר בשביל שלא תאחז בקורה הנאמר בצידו ובכפיות קערה על הנר אין בגוף הכפיה שום מלאכה ואין בה רק היתר הטלטול לבדו ומסתמא גם בכופין כלי ע"ג עקרב הנאמר אחר כן הוי ג"כ הכוונה להתיר טלטול הכלי אבל לא להתיר מלאכת הצדיה ע"י הספינה ועל כרחך אנו מוכרחים לומר דהוכחות הגמרא הוא דאם היה גוף מלאכת הצדיה אסור לכתחלה בשביל סכנת העקרב לא היה סתמה המחניתן להביא דכופין כלי על העקרב בשביל שלא תישך דהא בלשון זה יש עכ"פ מקום לטעות דאף לצוד את העקרב ע"י כפיית הכלי הוא ג"כ מותר לכתחילה אלא ודאי דכן הוא האמת דגם גוף הצידה מותר לכתחלה בשביל סכנת נשיכת עקרב

ואולם תמוה דאמאי הוצרך הגמרא להביא ממתניתן דכופה כלי על העקרב שלא תישך דעכ"פ גוף המתניתן רק לענין היתר טלטול הכלי איתמר ולמה לא הביא הגמרא מברייתא המובא בפרק חלק [דף ק"א] דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת ולפי דעת רש"י דהכונה של היתר לחישה זו היינו לצוד אותם ע"י לחישה בשבת וברייתא דהיתר לחישה איתמר בפירוש דלכתחלה מותר ומוכרחים אנו לומר דאף אם כוונת הברייתא דהיתר לחישה בשבת קאי על היתר צידה ע"י הלחישה בשבת בכל זאת אין בלחישה מלאכת צידה גמורה מדאורייתא ואין למילף מזה במלאכת צידה גמורה דמותר בנחשים ועקרבים לכתחלה בשבת ולכן הוכרח הגמרא להביא ממתניתן דכופה כלי ע"ג העקרב

הן אמת דהא גופא תמוה דלמה לי כלל דינא דברייתא זו של היתר לחישה להורות לנו היתר צידת נחשים בשבת ע"י לחישה הא אפילו צידה גמורה מבואר בפירוש במתניתן דעדיות דפטור בצידת נחשים ובגמרא סוף פרק האורג מסיק דפטור ומותר לכתחלה (מכ"ש הצידה ע"י הלחישה דאינו צידה גמורה דמותרת בנחשים לכתחלה בשבת ועל כרחך צריכים אנו לומר דבמתניתן דעדיות בהיתר צידה גמורה נאמרה ונישנית בפירוש דאינו פטור רק במתעסק שלא יהרגנו אבל ברוצה לצודו לרפואה חייב ובברייתא דהיתר לחישה סתמא איתמר דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים להורות לנו דבצידה ע"י לחישה דאינו צידה גמורה אף במתכוין לרפואה מותר

אמנם לפי זה דברי רש"י המה תמוהים ונפלאים דרש"י כתב שם אהא דלוחשין וזה לשונו ולוחשין על נחשים ועקרבים בשבת בשביל שלא יזיקו ואין בכך משום צידה הרי הורה לנו רש"י דעתו דגם צידות נחשים ועקרבים ע"י לחישה ג"כ אינו מותר רק דוקא באם כונת הצייד הוא שלא יזיקו אבל לרפואה אף ע"י לחישה אסור וא"כ קשה מה אריא בהיתר צידה על ידי לחישה הא במתכוין שלא יזוקו אף צידה גמורה מותר וליכא למימר דמסתבר ליה לרש"י דגם צידה על ידי לחישה חשיב צידה גמורה חדא דזה אינו עולה על הדעת כלל דהא לא עביד מעשה בידים ואין בו רק פיטפוטי מילי וקול מלחשים ועוד דא"כ יהיה קשה אמאי לא הביא הגמרא ההוכחה דפטור ומותר לכתחלה מהא דצידה ע"י לחשים דלוחשין לכתחלה עליהם בשבת ודברי רש"י אלה תמוהים. ואפשר היה כונת רש"י בזה דשינה לשון הגמרא האמור בהיתר צידה גמורה דבהיתר צידה גמורה נאמר בשביל שלא תישך ובהיתר צידה על ידי לחישה כתב רש"י בשביל שלא יזיקו ויכול להיות דכונת רש"י הוא דאפילו הוא בטוח שלא יבוא לידי סכנה ע"י נשיכתן ואין לו חשש סכנה רק חשש