יד המלך (לנדא) - א נד

פרק ששי הלכה א' אסור לו לאדם לעבוד אחורי ביהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין כו' או שהיה לביהכ"נ שני פתחים בשני רוחות שהרואה אומר שמא ילך ויכנוס בפתח האחר ע"כ

זה הוא מגמרא דברכות דף ח' והנה בפרק במה מדליקין דף כ"ג גבי נר חנוכה קאמר הגמרא להיפך דבשני פתחים צריך שני נירות ולא אמרן רק בשני רוחות אבל מרוח אחת אינו צריך ומסיק בגמרא הטעם דברוח אחת ליכא חשדא ובשתי רוחות איכא חשדא דיאמרו מדלא אדליק בהא באידך נמי לא אדליק והרי הכא קיימינן דבשני רוחות ליכא חשדא וברוח אחת שייך חשדא ובט"ז א"ח סי' תרע"א התעורר בקושיא זו יע"ש מה שחילק בזה ולי נראה דאין שני הענינים האלה של ביהכ"נ ושל חנוכה דומים כלל להדדי דהדבר מסתבר דבכל חשדא מחויבים אנו למיעבד כל מה דאפשר בכדי להסיר מעלינו החשד ודברות בני אדם והלכך בנר חנוכה בשני פתחים בשני רוחות הבית מחויב להדליק בשתיהם בכדי להסיר מעליו החשד אשר היה בידו להסירו מסתמא עינו צרה בגוף המצוה ומדלא אדליק בהאי באידך נמי לא אדליק והנה זה שייך בהדלקת נר חנוכה דה"ה בידו לתקן החשד ולהדליק בשתיהם ואם לא יתקן. אזי שפיר חיישינן דזה גופא יסבב החשד משא"כ. בשני פתחים בשתי רוחות דביהכ"נ דאי אפשר לו להכניס בשתיהן ואין לו מקום כלל להרואה לומר מדלא אכנוס בפתח זה באידך נמי לא נכנס דהלא אין בידו לכנוס רק באחת מהם ומאי הוה ליה למיעבד ודלמא היה צריך לילך וליכנוס בביהכ"נ ברוח השנית כי שם מקום קביעתו בצד רוח זה. משא"כ באם שני הפתחים הם מרוח אחת אז הוא להיפך דבביהכ"נ כיון דשני הפתחים המה ברוח אחת הרי יש בידו לתקן ולכנוס בפתח הראשון אשר בא נגדו ואם אינו נכנס בפתח הראשון אזי איכא חשדא דאם אחד רואה אותו נגד פתח הראשון ואינו נכנס וכשילך משם אותו האיש הרואה טרם אשר נכנס בפתח השני אז יאמר בלבבו מדלא נכנס בפתח זה הבא לידו בראשונה בודאי גם בפתח השניה לא נכנס. משא"כ בנר חנוכה. כששני הפתחים המה ברוח אחת לא שייך כלל בזה פתח ראשונה ופתח שניה דאם מדליק בפתח אחת מה לי אם הרואה עומד בצד פתח זה או בצד פתח שניה הלא בכל מקום עומד ורואה כי הנרות דולקים עכ"פ בפתח אחת של הבית ולחשדא דעלמא הבאים מעיר אחרת לא חיישינן והלכך בנר חנוכה בשני פתחים הוא להיפך דבשתי רוחות דהרואה ברוח אחת אינו רואה שום נרות כלל ומניעות הראיה זו עצמה יסובב החשד לכן מחויב לתקן ולהדליק בשתיהם ובשני פתחים ברוח אחת דבזה נראים תמיד הנרות דולקים בפתח אחת על כן אינו צריך להדליק רק בפתח אחת באיזה שירצה

פרק תשיעי הלכה זיין מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן צפור כו' או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד כו' משתקין אותו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים ע"כ

בגמרא פרק אין עומדין דף ל"ג איתא הטעם מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות אמנם תיבת הכתוב הנאמר בדברי רבינו לא נאמר כלל בגמרא לא ידעתי מאין היה לו לרבינו להוסיף תיבה כזו אשר נשתנה ע"י כך כונת הגמרא גם לפי דעת רבינו עיקר כונת הגמרא הוא דאין ליתן טעם. על גזירת הכתוב ולמה לא נשתיק גם הנותן טעם על כל שארי המצות הלא כל המצות כולן גזירות הכתוב המה ורבינו בעצמו טרח הרבה לכתוב טעמי המצות ואם לפי דעתו היה זה בגדר משתקין אותו לא היה הוא בעצמו עושה ההיפך ועוד דאם נאמר. דכונת רבינו בטעם המשנה הוא מפני איסור נתינת טעם על מצות הכתוב א"כ למה להו להגמרא וגם לרבינו להביא הא דאין מדותיו של הקב"ה רחמים מה לנו אם הטעם הוא מפני שעושה מדותיו יתברך רחמים או איזה טעם אחר הלא עיקר כונת הגמרא לפי דעת רבינו הוא שלא ליתן שום טעם על גזירת התורה יהיה איזה טעם שיהיה, ואף אם היה רשאי בכך לעשות מדותיו יתברך רחמים הלא מ"מ אינו רשאי ליתן זאת לטעם על המצוה ועוד דלפי הנאמר לפנינו בנוסחת דברי רבינו דגזרת הכתוב הוא ואין ליתן טעם על גזרת הכתוב א"כ למה כתב רבינו מי שאמר בתחנונים מה לי אם אמר טעם על המצות בתחנונים או שלא בתחנונים ולולי דמסתפינא לשלוח יד בגירסות ישינות המקובלות בספרי רבינו הייתי מגיה תיבת הכתוב ולא נאמר רק תיבת גזרה לבד ועפ"י רגילות הגמרא בדוכתא טובא להסמיך יחד שני תיבות האלה של גזרת הכתוב זו אצל זו טעו המעתיקים לכתוב כן גם כאן אמנם הכוונה האמיתיות הוא כפי הנאמר בגמ' שמדותיו של הקב"ה אינן אלא גזרות והאומר כן מראה כוונתו כאלו הרחמנות היה מכריח את מדותיו יתברך להזהיר בני אדם על מצוה זו אבל איננו כן רק הצור תמים פעלו וכל מדותיו ומצותיו אינן אלא גזרות שכך גזרה, רצונו הפשוט והא"ס יתברך ויתעלה אבל כל שאר טעמים אחרים על כל שארי המצות אשר אין טעמיהם נוגעים כבק, גדולת הבורא ב"ה אם אמנם כי רבים מרבותינו הראשונים לא הסכימו לנתינת טעמי המצות בכל זאת אף לדעתם עכ"פ אין משתקין אותו ואין לזה שום ענין כלל עם דין המשנה

ולפי ביאור כוונה זו ניחא הא דכתב רבינו מי שאמר בתחנונים ובמשנה לא נאמר, רק האומר על קן צפור והוא הוסיף משלו תיבת בתחנונים מה שאין דרכו של רבינו זה כלל ולפי מה שביארתי דגם לדעת רבינו הוי הטעם דמשתקין אותו לפי שאמירה זו הוא נגד גדולת הבורא יתברך ויתעלה ולפיכך מסתבר ליה לרבינו דזה לא שייך רק באומר כן בתחינתו דאמירה זו חשיבא היא ומחליט כוונת האומרו כי כן הוא דעתו באמת ואז משתקין אותו משא"כ אם אמר כן בין אדם לחבירו דדברים בעלמא הן אין בכך כלום וניחא בזה מדרש רבה פרשת כי תצא תמוה הפלא ופלא וזה לשונו למה תינוק נימול לשמונה ימים שהקב"ה נתן רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כחו וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר מיום השמיני והלאה וגומר ולא עוד אלא שאמר הקב"ה אותו ואת בנו כו' וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כן נתמלא רחמים על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך ע"כ לשונו של המדרש והנה המדרש הזה הוא סתירה ממש נגד המשנה השנויה בפרק אין עומדין בלי שום חולק אמנם לפי מה שכתבתי ניחא דגם דעת המדרש כך הוא בכוונת המשנה דדוקא בתחנונים אין לומר כך אבל דרך טעם לבד מותר לאומרו שוב מצאתי בתוס' יו"ט שכתב כן בפירושו על המשנה זו והרגיש שגם רש"י פירש כן במשנה דהאומר בתפלתו דוקא וכתב שם וז"ל וטעמייהו דוקא בתפלה שכשאומר כן בתפלה מחליט הדבר ולהכי משתקין אותו משא"כ דרך דרש או פשט וכן בגמרא ההיא דנחית כו' ואמר כו' כלומר כשהיה יורד לפני התיבה ע"כ וזה הוא ממש כמו שכתבתי אמנם לא הביא המדרש שהבאתי אשר מורה בפירוש כי כן הוא כמ"ש שם באותה הלכה. מפני שעושין מדותיו של הקב"ה רחמים והן אינן אלא גזרות ע"כ

והענין הוא תמוה מאוד והלא מדה זו של רחמים הוא אחת מן השלשה עשרה מדות שהקב"ה בכבודו ובעצמו הודיע בהם דרכיו למרע"ה והנה גם לרבינו היה דברים האלה נפלאים וראה לישבם וכתב שמצוה זו אינה מטעם רחמנות שאלו היה מחמת רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר ועיין בתוי"ט בפירוש המשנה שהתעורר בזה על רבינו שבספר המורה חלק ג' פרק מ"ח הוציא המשנה הזאת מהלכה יע"ש וביותר תמוה על הרמב"ן ז"ל שכתב בחידוש על התורה בפרשת כי תצא שטעם מצוה זו הוא מטעם רחמנות. והנראה לי תוכן כונת הש"ס דהנה גוף מדות הרחמנות הנטוע בחק נפש האדם אף דהוא מדה טובה בכלל בכל זאת מקורה בטבע האנושי הוא מחמת חסרון וחולשת הנפש דאין בכח הנפש לדחות מעל עצמה הרגש הכאב אשר תרגיש בצרת אדם השני מכח החיבור והקשר העליון אשר יש לכל כחות הנפשות למעלה למעלה ולפעמים תפעול באדם הרגשת הנפש הזאת גם אף על צרת הבעל חי ואף על הצומח מחמת כח של מעלה. אשר יש גם בהם לפי ערך שורש וכחות החיים אשר בהאי וצומח לפי הדרגתן ולפיכך תפעול טבע הרחמים של אדם על בעל חי יותר אשר מעל הצומח ואנו רואין שעל ההשחתות הדומם אין אנו מרגישים כמעט עליו שום רחמים כלל ואף אם יתעורר לפעמים. איזה הרגש בנפש האדם על השחתת הדומם אין ההרגשה. על גוף עצם הדומם רק על הצורה ותואר לבד. ולפי שכל כח הצורה ותואר של כל ענין ואף מן הדוממים יש לו איזה יחוס וקישור עם נפש האדם ולפיכך ירגיש בהשחתתה.. אמנם על הדומם בעצמו אם יכרית ויבקע עצים אשר לא תואר ולא הדר להם לא תרגיש נפש האדם שום רחמנות וזה הוא מחמת מעט ערך כח החיוני אשר בעצם הדומם. והיחוס בין עצם הדומם ובין נפש האדם הוא רחוק מאוד והנה ההרגש ההוא של מדת הרחמים הוא