יד המלך (לנדא) - א נה

נטוע בנפש האדם בטבע ההכרחי כמו כל שארי חסרונותיו המוכרחים בו ולפיכך ישתדל האדם בכל האפשרי לדחות מעל עצמו הרגש הכאב ההוא בכדי להקל מעליו כאבו ולהשלים חסרונו וכמו שמשתדל האדם בכל כחו לדחות מעליו יסורי ומכאובי גופו כמו כן יתאמץ בכל עוז להסיר מעל עצמו יסורי ומכאובי נפשו אמנם הבורא ב"ה אשר הוא שלם בתכלית השלימות אין סוף ולא יצויר בו שום חסרון וחולשה חלילה וחלילה ממילא לא יצויר בו תואר זה של רחמנות כלל ומה שמצינו להנביאים עליהם השלום שהיו מתארים להשם ב''ה בתפלתם ותשבחות שלהם בתואר חנון ורחום זה הוא כמו כל התוארים אשר אנו מתארים להשם ב"ה לערך כח נפשינו וחוק דעתינו וצמצום השגתינו אבל הא"ס יתברך ויתרומם לא יצויר בו שום תואר אשר בכח נפש האדם לאומרו כלל וכנאמר לך דומיה תהלה ולפיכך כשמצינו שהבורא ית"ש בכבודו ובעצמו הודיע למרע"ה שלש עשרה מדותיו הקדושים והנוראים הזכיר ה' ה' אל רחום וחנון ורבים מחכמי האמת התעוררו ליתן טעם למה הפסיק במדת אל שהוא דין בין שם ה' ה' שהשם זה רחמים ובין רחום וחנון שהוא ג"כ מן השמות הרחמים גם הגהות התוספות בפ"ק דר"ה דף ט"ז רמזו על זה ומשה אמר כי אל רחום ה' אלהיך גם דוד המלך ע"ה ועזרא ונחמי' כולם אמרו חנון ורחום ה' וסמכו מדת רחמים לשם ה' ולדעתי הכונה הוא דהמה הבטיחו לישראל בנחמתם כשיחזרו בתשובה אזי יתנו מקום למדת רחמי השם לרחם עליהם גם דהע"ה הודה בתואר רחום כפי כח השגת שכל אנושי לכן סמכו שם ה' לרחום וחנון אבל לפי ידיעות והשגות הא"ס עצמו אין הרחמים שלו כערך רחמנות שלנו שהוא מצד חסרון וחולשה בנפשינו אולם הבורא ב"ה הוא שלם במדת הרחמים שלו ולכן פעמים יראה חכמתו הא"ס שהרחמים הגמורים אשר לו הוא לכבוש רחמנותו ולהתנהג במדת הדין וזה אחד ממעלותיו יתברך אשר בכחו האין סוף לכבוש הרחמים ועינינו הרואות לפעמים סיבות הנתהוים. מהשגות השם ב"ה אשר בחוקינו הוא נראה ח"ו אכזריות כל כך אשר אין בכח רחמי האדם לסבול אכזריות כזה וחז"ל רמזו לנו זאת במאמרם דהן הן גבורותיו והכונה הוא דכל היכולת השם ב"ה אשר אנו רואין כחו וממשלתו בכל הנבראים כולם בצבא השמים והארץ, וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם אין אנו משיגין עדיין מכל הכחות האלה יכולת הא"ס ב"ה ומשום דכל הנבראים כולם מוגבלים המה אבל כשהקב"ה כובש א"ע דהוא יתברך ויתרומם כחו אין סוף. ע"כ גם היכולת והכח אשר כובש בו את עצמו הוא ג"כ כח ויכולת אין סוף ולכן אמרו על כבישת כח עצמו יתברך דהן הן גבורותיו. כי בכח זה נראה גבורות וכח אין סוף ולפיכך בשלשה. עשרה מדות דהבורא יתברך בעצמו הזכיר מדותיו עפ"י השגתו יתברך הא"ס לכן אמר אל רחום וחנון ולא סמך מדות רחום לשם ה' רק לשם אל. דשם אל מורה שהוא תקיף וחזק דהיינו שהוא תקיף וחזק. על מדת הרחמים והוא בעל הרחמים שהרחמים הוא בידו וביכלתו. וכמו שנאמר נוקם ה' ובעל חימה שהוא בעל ואדון של החימה וכמו המלך המשפט ולא נאמר על שם התואר המלך השופט דגם שם הכונה הוא ג"כ שהוא מלך על המשפט והמשפט הוא בידו וכמ"ש ותאחז במשפט ידי ולא כשופט בו"ד שהוא ביד חוקי המשפט ונאמר ויגבה ה' צבאות במשפט שהוא גבוה מעל גבוה למעלה מן המשפט וכל אלה המדות המה בידו לכל אשר יחפוץ יטנו אותם אבל חלילה וחלילה אין כל המדות האלה מכריחים אותו יתברך

ויובן בזה כוונה אמיתית על מה בחטא מרגלים כשהזכיר משה מדות רחמי השם ב"ה אמר ה' ארך אפים ורב חסד כו' ולא הזכיר מדת אל רחום וחנון משום דלפי מה שביארתי המדות האלה המה מתנגדים לכונת ענין תפלתו דהוא היה רוצה לעורר קנאת ה' צבאות לבל יאמרו הגוים מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ המיתם במדבר ובאמת מדות האלה של אל רחום וחנון המה גבוהים למעלה מכח קנאה דהוא אל ותקיף. על כל קנאת הענינים האלה והן הן גבורותיו דעכו"ם מרקדין בהיכלו אמרו אי אלהימו צור חסיו בו והשם ב"ה כובש קנאתו ע"כ כשהיה משה רוצה לעורר כח קנאה זו לא היה מזכיר שמות האלה והשם ב"ה ברחמיו וחסדיו העצומים השיב לו סלחתי כדבריך ואמרו במדרש בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלי יכולת ה' ודברי המדרש צריכים טעם וכונה דלמה לא נאמר כפשוטו לכדבריך קאי על גוף הסליחה כאשר ביקש משה סלח נא אלא וודאי דגוף הסליחה. אף מבלעדי תפלתו הוא מצד מדת עצמו יתברך ויתעלה להיות טוב וסלח אמנם טעם הסליחה דאמר משה לבל יאמרו הגוים מבלי יכולת זה אינו מצד מדותיו ב"ה דהמדה הוא להראות גבורותיו ונוראותיו ולכבוש קנאתו על כן במקום גדולתו יתברך שם הראה ענותנותו והודיע דרכיו למשה דבכאן הודה הרב להתלמיד והוא סולח כדברי משה דה''ס דלא יאמרו מבלי יכולת ולדעתי גם כאן היה זה כונת חז''ל במה שאמרו דאסור לומר על קן צפור יגיעו רחמיך משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים דאם נאמר דהשם ב"ה שם חק תמידי בתורתו הקדושה משום מדת הרחמים שלו שלא לקחת האם על הבנים אזי נהיה מוכרחים לומר דהקב"ה ראה להסיר מעל עצמו הרגש הצער של הרחמים,, כאשר יראה האדם שלוקח האם על הבנים וגוזר בשביל כך שלא לקחתה מהם וחלילה לנו לומר שום חסרון וחולשה חלילה בחק האל יתברך ומדותיו במצות התורה אינן אלא גזרות שכך גזרה חכמתו בתורתו הקדושה ובכל זאת יכול להיות דהטעם הוא בכדי להרגיל אותנו במדת רחמנות ושלא נתאכזר דבחוקינו מדה זו בכללי היא טובה מאוד ומובחרה זולת במקומות פרטיים הנפרטים לנו בהם להיות עליהם עז כנמר לעשות רצון האב שבשמים אבל לא משום מדות רחמנות של הקב"ה בעצמו דנאמר חלילה דמחמת שלא היה רוצה לסבול צער לקיחת האם מעל הבנים דזה היה חלילה חסרון בחקו ולזה כיון הרמב"ן ז"ל שאמר בפירוש שטעם המצוה זו הוא ללמד אותנו מדת הרחמים ושלא נתאכזר. ועד"ז כיון הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ומדינא דש"ס אין האיסור רק לומר מי שרחם על קן צפור וכו' שאז מורה שהקב"ה צוה מצוה זו בעבור רחמנותו בעצמו וזה לא יתכן שזה ח"ו חסרון בחקו ית"ש וכמו שכתבתי

פרק י"ב הלכה ה' כל אחד ואחד מהקורין פותח ס"ת כו' ואח"כ אומר ברכו את את ה' המבורך כו' וחוזר ומברך בא"י אמ"ה אשר בנו כו' בא"י נותן התורה ואח"כ עד שישלים לקרות מברך בא"י אשר נתן לנו תורת אמת וכו' ע"כ

הנה ברכה אחרונה אינה רק מדברי סופרים דמן התורה לא ידענו רק ברכה הראשונה לבד וכמו שדרשו מקרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכמובא פ"ג דברכות דף כ"א. והקל וחומר שדרשו שם בגמרא על ברכה. דלאחריה מברכה דלפניה אינו ק"ו גמור וכן כתבו התוספות בריש פרק כיצד מברכין ד"ה לפניו על ברכת המזון דלפניו דאתיא ג"כ בק"ו מברכה דלאחריו דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ''ש והרי גבי בעל קרי דמברך לאחריו ואינו מברך לפניו מייתי הגמרא בהדיא דברכה דלפני לאו דאורייתא הוא אלא ודאי דק"ו זה אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן פסק רבינו בפירוש בפרק ראשון דברכות הלכה ב' וז"ל ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו וכמו כן בודאי גם בברכות התורה הברכה שלאחריה. דאתיא ג"כ שם בגמרא בק"ו אינו ג"כ רק מדרבנן דשני הק"ו האלה של ברכות התורה לאחריה וברכת המזון לפניה בהדי הדדי מתניא ושניהם נדחו במסקנא דגמ' שם בפ"ג לברכות דמה למזון שכן נהנה ומה לתורה שכן חיי עולם ובודאי כמו דהברכה דלפני המזון אינה רק מדברי סופרים כמו כן בברכות התורה אין הברכה דלאחריה רק מדברי סופרים ובאמת אנו רואין בברכות התורה. דתקנו בכל יום לא תיקנו רק הברכה דלפניה ומשום דהיא מן התורה. אבל ברכה דלאחריה דאף בלימוד גמור אינה רק מדברי סופרים לא חששו בה לתקנה אותה בכל יום ולפיכך תמוה על רבינו דלמה בברכות המזון כתב בפירוש דברכה דלפניה אינה רק מד"ס והכא בברכת התורה הביא שתי הברכות האלה בסתם ולא חילק דברכה דלפניה הוא מן התורה וברכה שלאחריה אינה רק מדברי סופרים וצ"ע

פרק י"ג הלכה ו' שמנה פסוקים שבסוף התורה יכול יחיד לקרותן בביהכ"נ ע"כ

והראב"ד השיג ע"ז וז"ל דבר זה לא שמענו מעולם כו' והוא ענין זרות מאוד והציבור להיכן הלכו ע"כ. והנה הראב"ד פי' הא דרבי יהושוע בר אבא אמר רב גידל אמר רב דשמנה פסוקים שבסוף התורה יחיד קורא אותן, היינו דאין מפסיקין בהם לקרות שנים בהם ארבעה פסוקים לכל אחד וכן הוא דעת רש"י ז"ל בפרק הקומץ דף למ"ד גם דעת רוב הפוסקים הראשונים כן הוא וכן הביא בש"ע א"ח כדעת הראב"ד ורש"י ז"ל ולא הובא דעת רבינו אף בלשון י"א. הן אמת דגם לשון המימרא מורה כדעת הראב"ד דלשון זה דיחיד קורא אותן בביהכ"נ אינו משמע דיש רשות להיחיד לקרוא אותן וכמו שפירש רבינו רק דמשמעות הלשון הוא דאינו