יד המלך (לנדא) - א נג

הלכות תפלה פרק ראשון הלכה א' מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם: מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזה עבודה שבלב זו תפלה ע"כ

הנה אף אם אמנם כי קשה עלי מאוד להעיר בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה וגדולי האמוראים אמרו על עצמן דמעולם לא כיונו לבם לנכון בתפלתם ואנן מה נענין אבתרייהו בכל זאת ליוקר ענין זה אשר השם ב"ה הופיע ממרום חסדו עלינו והרשנו לבוא שעריו בתודה חצירותיו בתהלה ונתן לנו כח לעמוד בהיכל המלך פנימה בתפלה ובתחנונים אמרתי אדברה נא את אשר עלה במחשבה לפני בחומר ענין זה כי אם אמנם מאז מעולם כל עיקר תפלה לא היתה רק כונת הלב בכל זה קודם שתקנו לנו אנשי כנה"ג תפלת שמונה. עשרה אזי כל איש אשר התפלל אז ולא הכין לבו בתפלתו אף דלא פעל כלל בזה בכל זאת. עכ"פ לא הפסיד מאומה אבל כעת אחר שתקנו לנו אנשי כנה"ג ברכות שמ"ע וכל חתימת ברכה הוא מעין התפלה של אותה ברכה. וכיון דכל עיקר עשה דתפלה הוא מקראי דועבדתם את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ואין עבודה שבלב רק תפלה הרי ממילא דאם לבו לא נכון עמו ולא כיון דעתו בתפלתו מלבד דלא יצא ידי חובת עשה אלא דגם הברכה בשם ומלכות שבירך בחתימתה. של אותה תפלה הוי ברכה לבטלה דכל תפלה דאין בה כונת הלב אין זה תפלה זולת קול דברים בעלמא ועינינו הרואות כמה גדולים דקדוקי התורה נביאים וכתובים דבכל מקום אשר נמצא בהם תיבת תפלה נכתב תמיד תיבה זו בלשון נפעל דהיינו בתוספת תי"ו ויתפלל והתפלל והתפללו והתפללתם התפללתי ומתפלל בהתפללו אתפלל זולת במקום אחד בתהלים (קפיטל ק"ו ) נאמר בלא תוספת תי"ו ויעמוד פנחס ויפלל והתעוררו חז"ל על שינוי לשון הכתוב ודרשו מן שינוי לשון דויפלל הזה כונתו הוא מלשון פלילים דהוא לשון משפט שעשה פלילות עם קונו דעל זונה זו יפלו כ"ד אלף מישראל אמנם אנחנו עדיין לא נדע טעם הדבר הלא שורש תיבה זו הוא פלל ולדעתי יש בזה כונה עמוקה להודיע לנו בזה דרכי התפלה כי בכל עוד. שלא נתפעל הנפש של האדם בשעת תפלתו מאת כונת לבו אין עליו שם תפלה כלל ואין זה רק כמו כל שאר פטפוטי דברים ולפיכך כיון דבשום אופן לא יצויר תכונת תיבה זו רק בהתפעלות ובהרגשת הנפש אשר נתפעל ע"י כונת התפלה ע"כ לא הונח שום בנין אחר בתיבה זו רק הבנין נפעל וכמו כן מצינו גם בתיבת שבועה דג"כ לא נאמר בשום מקום בבנין נפעל משום דגם גבי שבועה כתיב האדם בשבועה ודרשו חז"ל פרט לאנוס ולאו דוקא אנוס אלא כל שהיה לבו בל עמו ולא היה דעתו מכונת בשבועתו אף אם יצא שבועה מפיו ואין פיו ולבו שוין אין זה שבועה והדברים שיצאו מפיו פטפוטי מילי בעלמא נינהו ולכן גם ענין שבועה אינה רק בכח הרגש והפעלה אשר נתפעל נפשו ולבו לאמת הדברים האלה אשר נשבע עליהם ולפיכך גם תיבה זו לא נמצא בשום מקום כי אם בבנין נפעל וכיון דהדבר מבואר מצד עצם תכונת העשה של תפלה וגם הדעת מכרעת מצד הסברא והשכל דתפלה בלא כונת הלב לאו כלום אזי אין ספק דהברכה אשר בירך בחתימתה לברכה לבטלה יחשב. על כן מחויב כל אדם להשים אל לבו בתפלתו ואם אין בכחו לכוין דעתו בכל תיבה ותיבה עכ"פ יכוין לבו בראשית הענינים בכל ברכה וברכה ענין כללי מעין התפלה דבזה לא יהיה עכ"פ חתימת ברכתו לבטלה חלילה

פרק שני הלכה י"ט יש מקומות שנהנו להוסיף בעשרת הימים האלה בברכה הראשונה זכרנו לחיים ובשניה מי כמוך כו' ובהודאה וכתוב לחיים כו' ומוסיפין בברכה אחרונה בספר חיים ע"כ

והנה בהשקפה ראשונה יש לתמוה על ככה דלמה בתפלת שמונה עשרה של כל השנה כולה לא תקנו אנשי כנה"ג תפלה פרטי על חיים כמו שתקנו על כל עניני הצטרכות האדם ואם היה נכון הדבר לפני אנשי כנה"ג שלא לתקן תפלה כללי על חיים למה הוסיפו הבאים אחריהם תפלת זכרינו ובספר חיים בעשרת ימי תשובה: והנראה לי בזה דיש הפרש והבדל עצום בין צרכי החיים אשר לאדם ובין שאר הצטרכותיו דכל שאר הצטרכות בני אדם. כמו שהוא טובה והכרחי לכל אדם פרטי כמו כן המה טובה בכללי לא כן הצטרכות החיים איננו טובה בכללי, רק כל אדם פרטי חפץ בחיים לו ולביתו ולאוהביו אבל להכללי לא יחשב החיים הפרטי לטובה ואדרבא דהמות בפרטי הוא הכרחי לטובת הכללי וכמו שדרשו חז"ל על קרא דוירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד זה המות ואנו רואין דבהברואים הפרטיים לא נאמר בהם טוב מאוד רק וירא אלהים כי טוב וכונת הענין הוא משום דהטובה המאודיית המרומז אל המות הפרטי איננו טובה רק בכללי אבל להפרטיים החיים טובה. ולכך המתין הכתוב בזה עד אשר כלתה כל הבריאה אז ראה אלהים את כל אשר עשה דהיינו הבריאה בכללי והנה טוב מאוד זה המות דהיינו דלהבריאה הכללי הנה המות הפרטי טוב מאוד ולכן בתפלת שמונה עשרה אשר תקנו אנשי כנה"ג לכל השנה כולה דאין מתפללין בהם שום צרכי יחיד רק צרכי כללי וכל צרכי יחיד כל יחיד כולל בכל ברכה מעין הברכה ובקשותיו הפרטיים כולל בשומע תפלה על לא תקנו על חיים תפלה בפני עצמו לפי דעל חיים של כל הכלל שייך תפלה דלא יצויר כלל מות בכל הכלל כולו, וכמו שאמרו חז"ל בחטאת שמתו בעליה דלא שייך בחטאת ציבור לפי שאין ציבור מתים ועל חיים הפרטי ג"כ אין מקום לתיקון תפלה לפי דאינו צורך וטובה כללי רק צורך וטובה כל אדם פרטי והרי באמת רשות לכל אדם לכלול בשומע תפלה תפלת חיים על עצמו ועל ביתו כמו כל שאר צרכיו הפרטיים אבל בעשרת ימי תשובה דאין חילוק בין יחיד לרבים וגם צרכי יחיד מתפללין בהם על כן הוסיפו. לתקן בשמונה עשרה תפלת זכרנו ובספר חיים שהם תפלה בפני עצמה על בקשת חיים לבד

פרק רביעי הלכה וא"ו' מנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הכון לקראת אלהיך ישראל ע"כ

סילסול זה שנהגו בני שנער וספרד בעצמם בטבילה זו נראה לי להסמיך מש"ס פרק החולץ דף מ"ה דמייתי שם הגמרא עובדא דקרי ליה בר ארמייתא ואמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה והאי דקרי ליה בר ארמאה ואמר ריב"ל מי לא טבל לקריו ופשטת הלשון משמע דבימי רב אסי וריב"ל הוי הני עובדא והלא בימיהם כבר בטלו לתקנת עזרא של טבילת בעלי קריין. והאיך היה פשוט לריב"ל להחזיקו בטבילה על סמך דודאי עכ"פ טבל את עצמו לתפלתו פעם אחת לקריו אלא ודאי דמלבד תקנת עזרא והב"ד שאחריו ישראל קדושים הם והיה טבילה זו מסורה להם וקבלוה עליהם כחובה ומשום חיוב דהכון לקראת ה' אלהיך וכן פירש רש"י בהדיא אהא דמי לא טבלה לנדתה וז"ל ואותה טבילה עלה לה לטבילת גירות דדת יהודית הוא וכמו כן מי לא טבל לקריו ע"כ הרי לנו בפירוש דטבילה זו של בעלי קריין היה נכלל להם בכלל קיום דת יהודית ואף לאחר לבטלוהו לתקנת עזרא היה טבילה זו ממש עליהם כחובה

איברא שראיתי לרבינו בפי"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה ט' שהבין בכונת הש"ס בהאי עובדא כונה אחרת דלאו דאנו סומכין על סתם טבילה שטבל לקריו בשביל תפלתו רק דמיירי שראינו אותם שהוא טבל עצמו לקריו והיא טבלה א"ע לנדתה תמיד וכיון דהמה מוחזקים בקיום המצות ההם המה מוחזקים בחזקת גרים ואינן צריכין להביא ראיה על גירותן ורבינו כלל בהדיה טבילת נדה גם הפרשת תרומה וכיוצא בו אמנם בגמרא אינו מוזכר כלל מהפרשת תרומה ובאמת הביאו זאת לרבינו לדחוק בכונת הש"ס דמיירי דידעינן ביה שטבל והוחזק ע"י כך בדת יהודית משום דאי לאו דידעינן ביה שטבל לא הוי סמכינן ביה על טבילה סתמית דהא בטלה לטבילתה גם מבלעדי זאת אי אפשר כלל לדעת רבינו לסמוך על טבילה סתמית בזה ולומר דמסתמא טבל לקריו בשביל תפלתו דהא רבינו כתב לעיל הל' ז' דבטבילת גרים מעכבין שלשה אף בדיעבד ולדיעה זאת לא ידענו בטבילה סתמית עדיין אם זה הגר כשטבל לתפלתו היתה הטבילה בפני שלשה וכמו שהקשו התוספת שם ד"ה מי ולכן הוכרח רבינו לפרש דין זה דראינו שטבל לקריו: וראיה זו שפיר יכול להיות דאיתרמי כך שהיתה בפני שלשה אמנם בכל זאת פשטת לשון הגמרא דקאמר מי לא טבל לקריו מורה דעל גוף הטבילה היו דנין אם טבל כלל ומשום כך היו קרו ליה בר ארמאה דהיו אומרים על אביו שהיה מחוסר טבילה וע"ז אמר ריב"ל דמי לא טבל לקריו וטבילה סתמית עולה לו לשם גירות וכפירוש רש"י ז"ל: