יד המלך (לנדא) - א נב

בהקהל ועליהם להכין לבם ולהקשיב אזנם לקריאת פרשת המלך ואף דקריאה זו אינה רק בלה"ק מ"מ שמיעה והכנה זו מצד עצמה זה הוא קבלות עול מלכות שמים ע"כ הרי לך בפירוש דאף בקריאות האלה אשר המה רק בלה"ק בכל זאת אין קפידא בכך שיהיה השומע והקורא דוקא מבין בו ומבלעדי ראיה זו הרי אמרו בפירוש בפרק היה קורא במגלה דלועז ששמע אשורית יצא ואף שאינו מבין בו דאלת"ה מאי למימרא

ודע דדברי תוספות אלה ריש פרק אלו נאמרין תמוהים המה מאוד וזה לשונם הכי גרסינן בסדר המשנה ואלו נאמרין בלשונם ופירוש בכל לשון שהוא שומע פרט למדי שאינו אומר בלשון פרסי אבל בכל לשון משמע בין שומע ואינו שומע ובגמרא לא משמע הכי ע"כ והנה תמוה מאוד דלמה להו להתוספות להביא ממשמעות הגמרא ולמה לא הביאו גמ' ערוכה דריש פרק שבועות הדיינין דקאמר שם הגמרא על שבועות הדיינין דאף היא בלשונה נאמרה בלשון שהוא מבין בו. גם שמה בפרק שבועות הדיינין לא התעוררו התוספות מאומה מזה. גם במה שפירשו התוספות כונת בלשונם דהיינו בלשון שמבין בו לא ידעתי למה להו לדקדק בלישנא ולהוכיח מדקדוק תיבת בלשונם השנויה בסדר דבעינן לשון שיהיה מבין בו והלא בירושלמי שהבאתי נאמר בפירוש על שבועות הדיינים ושבועות הפקדון דאם השביעו אותם שלא בלשונם ואמרו אמן פטורים ובפרט דבגמרא דידן ריש פרק שבועות הדיינין שהבאתי נאמר בשבועות הדיינין דאף היא בלשונה נאמרה ולשון זה דאף היא מורה בפירוש דהא דנאמר בשבועות הדיינין תיבת בלשונה להורות לנו על קפידת לשון שהוא מבין בו קאי גם על כל שאר ענינים השנוים במשנה בהדי שבועות הדיינין ודין אחד לכולם ובכולם בעינן דוקא לשון שמבין בו

היוצא לנו מדברינו אלה דלשיטת שני התלמודים בבלי וירושלמי גם לפי לשון רש"י ורבינו ותוספות אף בכל הני השנוים במשנתינו דנאמרים בכל לשון בכל זאת אם קראם בלשון אחר זולת לשון הקודש בעינן הדק היטיב כל דיבור ואמירה וקישור הדברים כפי תכונת הענין בהלשון ההוא שהוא קורא בו אמנם אם אינו מבין מה שאומר אף שמכיר אותו הלשון מצד שהוא רגיל לדבר בו ככל ההמון וכדבר איש אל רעהו באותו הלשון אבל אינו יודע צחות הלשון ההוא מצד דקדוקו וקישור ענינו עפ"י הכללים של תכונת אותו לשון אינו יוצא בו ולפ"ז אותן העתקות התפלה אשר נעתקו בלשון מדברת גדולות והמתפלל ההמוני. מדבר גבוה גבוה בשפתיו ונעלם ממנו ולא ידע אף תיבה אחת היוצא מפיו בודאי אינו יוצא בק"ש ותפלה ובכל אידך מכל הני הנאמרים בכל לשון זולת לה"ק לבדו יש לו סגולה מיוחדת לאומתינו שיוצאין בו בקריאתו אף שאינו מבין בו וכמו שהבאתי מדברי רבינו ספ"ג דחגיגה הן אמת דגם לה"ק עדיף הרבה וממש לחיוב גמור יחשב להבין דבריו אשר יעלו לרצון לפני אל רם ונשא ממ"ה הקב"ה אמנם אף אם אינו מבין בו בכל זאת הקריאה והתפלה בעצמה שהוא קורא ומתפלל בלה"ק מקבל בזה על עצמו עול מלכות שמים ויוצא בזה ידי חובתו

הלכה יג ספק קרא ק"ש או לא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה ע"כ

הנה ה"ה הביא בשם הרשב"א בתשובה ש"ך שתמה על רבינו שפסק בפירוש דבכל קיום מצוה מספק אפילו מצוה דאורייתא וכמו בהטפת דם ברית בנולד מהול ובישיבת סוכה ספק שביעי ספק שמיני יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן ולמה בספק קרא ק"ש חוזר וקורא ק"ש וגם מברך לפניה ולאחריה יעו"ש בתשובה ולדעתי אין זה שום קושיא כלל דאין שתי ברכות האלה של ק"ש ושל שארי המצות דומות זו לזו כלל דהברכות של קיום כל המצות קאי הברכה וכונתה על קיום המצוה וכמו שתקנו בברכות המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו והמצוה מעכבת הברכה דמבלעדי המצוה אינו מברך אבל אין הברכה מעכבת את המצוה ואם קיים איזה מצוה ולא בירך עליה יצא ידי חובתו ולכן באם הוא מסופק בקיום איזה מצוה דאורייתא דצריך לקיימה מספק מ"מ יותר טוב ונכון הדבר לקיים המצוה בלא ברכה דהא כל עיקר הברכה אינו רק מדרבנן וספיקא לקולא וידי חובת מצוה יוצא בכל ענין ולמה לו לברך וצונו והלא אם כבר קיים אותה מצוה הרי אינה מצווה פעם שנית על כך וגם בברכת הנהנין דכל ספק ברכות שלפניה המה לקולא ואף דבברכת הנהנין אינו אומר וצונו בכל זה אינו צריך לברך מספק משום דבברכת הנהנין לא קאי הספק על הברכה דאיך שייך ספק על דבר שאינו לא מצוה ולא חיוב דלא יאכל ולא יברך רק דהספק בברכת הנהנין הוא על האכילה וההנאה דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ואם הוא מסופק אם הוא כבר בירך או לא אזי ממילא הספק הזה הוא על האכילה וההנאה שרוצה לאכול וליהנות אי מותר בכך או לא וכיון דגוף הברכה שלפניה אינה רק מדרבנן הרי ממילא גם הספק של האיסור אכילה והנאה הנצמח ממנו ג"כ אינו רק מדרבנן וספיקו לקולא כמו כל ספק דרבנן לקולא ע"כ האכילה וההנאה מותרת לו מספק בלי ברכה שנית משא"כ בברכות ק"ש דאין להם שום ענין כלל לברכות המצות וברכות הנהנין דהתם חיוב הברכות הוא חיוב בפני עצמו מדרבנן כמו חיוב ק"ש בפני עצמו דאורייתא רק דרבנן תקנו לקרות ק"ש על סדר הברכות האלה לפניה ולאחריה וכיון דהשתא דכבר תקנו כך ואם שינה וקרא ק"ש שלא על סדר הברכות לא יצא וצריך לחזור ולקרות על סדר הברכות הרי ממילא הברכות האלה מעכבות הק"ש כמו דק"ש מעכב הברכות כמו כן הברכות מעכבין הק"ש והלכך אף אם נאמר דאם ידע בודאי דקרא ק"ש אך דמסופק אם קרא על סדר הברכות או לא דאינו צריך לחזור ולקרות ומשום דהק"ש דהוא דאורייתא ידע בודאי דיצא ידי חובתו והספק אשר הוא על סדר הברכות אינו אלא מדרבנן וספיקו לקולא מ"מ אם הוא מסופק בגוף הק"ש דהוא דאורייתא דבזה צריך לחזור ולקרות הק"ש עכ"פ והחיוב זה של ק"ש המוטל עליו לחזור ולקרות מספק הוא ממילא כמו אותו חיוב קריאה ראשונה אשר מוטל עליו בתחלה לקרות ק"ש וכמו דתקנו לו חכמים בחיוב הראשון שלא לצאת ידי חובת ק"ש רק על סדר הברכות ואם שינה לא יצא כמו כן בחיוב השני המוטל עליו מספק אינו יוצא ג"כ רק אם קורא כסדר הברכות שתקנו לו חכמים וכמו דאנו רואין בספק אם קרא ק"ש או לא דצריך לחזור ולקרות כל סדר הפרשה ואף דמדאורייתא אשר ספיקו לחומרא אינו רק פסוק ראשון לבד א"כ לא לחייב לקרות מספק רק הפסוק הראשון אשר הוא מדאורייתא אלא ודאי כיון דבעיקר הקריאה הוי ספיקו לחומרא הרי ממילא גם החיוב של הספק הוא כמו חיוב של הודאי וכמו דאם ידע בודאי דעדיין לא קרא ק"ש מחויב לקרות כל הפרשיות כפי שתקנו לנו חז"ל כמו כן בהחיוב מספק מחויב לצאת ידי חובתו ולקרות כל הפרשה כתקנת חכמים וכמו כן ממש הוא בסדר הברכות דכמו דאם ידע בודאי דעדיין לא קרא ק''ש אזי אינו יוצא ידי חובתו עד שקורא על סדר הברכות כתיקון חכמים כמו כן בהחיוב הקריאה המוטל עליו מספק אינו יכול לשנות מסדר הברכות שתקנו חכמים: