יד המלך (לנדא) - א לז
Yad haMelech part 1 37 · יד המלך (לנדא) - א · free full Hebrew text
Open in the reader →דמחיר בירושלמי למכור תרנגול לבן בין שחורים בכל ענין והא דפרט רבינו דין זה דמוכרים דברים מיוחדים בין דברים שאינן מיוחדים בלבונה זכה ושחורה ואף דפלוגתא דר' יהודא ורבנן בתרנגולים נאמרה משום דלאו על דעת רבי יהודא לבד סמיך רבינו בזה וכמו שעלה על דעת מרן הכסף משנה דודאי לא נעלם מעיני רבינו דר"י ורבנן הלכה כרבנן רק דרבינו סתמא אחרינא אשכח אשר סמך עליו בדין זה דבגמרא שם הובא ברייתא אהא דלבונה תני ומכולן מוכרין להם חבילה וכמה חבילה שלשה מנין וברייתא זו הובא בגמרא דידן וגם בירושלמי בלי שום חילוק וטעמא דמלתא הוא משום דסתם חבילה לאו לע"ז רק לסחורה בעי לה ולא חיישינן דלמא יחזור העכו"ם הקונה אותה לסחורה וימכרנה לעכו"ם אחר מנה אחת מהחבילה לבונה זכה לע"ז משום דאלפני דלפני אין אנו מוזהרין וכמובא שם בגמרא. אמנם אכתי למה לא ניחוש להעכו"ם הקונה עצמו דנהי דבחבילה כולה היה דעת הקונה לסחורה מ"מ ניחוש דלמא יקח העכו"ם הקונה בעצמו חלק מהחבילה שקנה לסחורה וישתמש ממנו לתקרובות ע"ז ובזה לא שייך לפני דלפני דהא העכו"ם הקונה בעצמו יקריבו לע"ז אלא ודאי דכיון דסתם קניה זו דהחבילה בכללי לסחורה הוא שוב אין לנו לחוש על חשש חלוקת הקניה שיתחלק חלק ממנה לע"ז וממילא כמו כן בתרנגולים שחורים ולבנים. דכיון דחזינן דעכ"פ קניה זו לסחורה הוא דהא השחורים אינן ראוין לע"ז שוב אין לנו לחוש לחשש חלוקת הקניה דהשחורים יהיו לסחורה והלבנים יקח לתקרובת ע"ז דא"כ יותר היה לנו לחוש לכך בחבילה לבונה זכה דעכ"פ ראויה כולה לע"ז אך דאין צריך רק חלק ממנה אבל כל חלק שיקח יהיה ראויה עכ"פ לתקרובת ובתרנגלים אין השחורים ראוים כלל לע"ז ומכ"ש דאין אנו חיישינן לחלוקת הקניה של תרנגולים שיקח השחורים לסחורה והלבנים לע"ז ובאמת ברייתא זו אתיא כר' יהודא דמתניתין דמתיר בתרנגול בין התרנגולים ולא כרבנן דלרבנן דאסרי בתרנגול בין התרנגולים ואף דג"כ אין הקניה כולה ראויה לתקרובת ע"ז בודאי לדידהו גם בחבילה אסור אמנם כיון דברייתא זו הובא בגמרא דידן וגם בירושלמי בלי שום חולק לכן סמך רבינו עליה לפסוק כר"י ולא כת"ק דמתניתין ולפי דכל עיקר סמיכתו של רבינו בהיתר מכירת מיוחדים בין אינם מיוחדים לא היה רק על סתמא דברייתא וברייתא זו בחבילה של לבונה אתמר לכן הביא רבינו כל היתר זה דמכירת מיוחדים בין אינן מיוחדים בלבונה ולא בתרנגולים לפי לבתרנגולים פליג הת"ק על ר' יהודא יהודא על כן הביאו בלבונה בכדי לרמוז דעל ברייתא זו דחבילה סמך בכל עיקר היתר זה לפסוק כר' יהודא נגד הת"ק
ועפ"י הדברים האלה ירוק לן הא דתמוה על רבינו דעל מה ולמה השמיט מלהביא כל עיקר דין הברייתא דמותר למכור להם חבילה אשר הובא בלי שום חולק ובודאי הלכה כמותה ולפמ"ש ניחא דכיון דבתרנגולים שחורים ולבנים פליג ת"ק בהדיא על ר' יהודא ומסתמא כמו כן בלבונה זכה ושחורה פליג ג"כ ת"ק על ר"י ובכל זאת פסק רבינו כר' יהודא דמותר למכור דברים מיוחדים בין דברים שאינם מיוחדים וממילא בין בתרנגולים ובין בלבונה מותר למכור לבנים בין שחורים ולא חיישינן לחלוקת הקניה דיקח חלק הראויה לתקרובות. להשתמש בו לע"ז ומכ"ש דלא חיישינן בחבילה לחלוקת הקניה. דבחבילה לא אשכחן עכ"פ בהדיא שום חולק כלל וגם הא. דאין אנו מוזהרין אלפני דלפני לא היה צריך רבינו ג"כ להשמיענו בחבילה דגם זה ממילא שמעינן ליה מהיתר זכירת ענינים המיוחדים בין ענינים שאינם מיוחדים ומשום דהקונה לסחורה ודאי קבעי לה ואכתי למה לא ניחוש דהקונה יחזור וימכור לעכו"ם אחר לע"ז את המיוחדים לבד אלא ודאי דאלפני דלפני אין אנו מוזהרים ובלא"ה גם בגמרא עצמה צריכין אנו לומר כן דאל"ה קשה אמאי לא פריך הגמרא קושיא זו דניחוש דלמא אזיל ומזבן לעכו"ם אחרינא על ר' יהודא בשחורים ולבנים כמו דפריך אחבילה דברייתא אלא ודאי דעדיפא ליה להגמרא למיפרך אברייתא סתמא השנויה בלי שום חולק מלמיפרך על ר' יהודא והשתא דמשני הברייתא דאין אנו מוזהרין אלני דלפני ממילא אין עוד שום קושיא גם על ר' יהודא דלזבינא לעכו"ם אחרינא אין לנו לחוש דאלפני דלפני אין אנו מוזהרין
ודע דהדבר זה תמוה בעיני דלפי איבעיא דאיבעי בגמרא בפ"ק דע"ז דף ו' אמתניתין דג' ימים לפני אידיהן אם האיסור משום הרוחה הוא או משום ולפני עור ונפקא מיניה היכי דאית ליה בהמה אחריני בביתו דאי משום הרוחה הא קא רוח ליה ואי משום ולפני עיור הא אית ליה אחרינא הרי לך דאף היכי דלא שייך ולפני עיור בכל זה שייך בו איסור הרוחה וכן פירש ר"ת כונת טעמא דהרוחה דיהיה להעכו"ם ריוח ואזיל ומודה ודלא כרש"י דפירש טעמא דיהיה מרויח במו"מ של הקניה ואזיל ומודה בעבודתו וכיון דלא איפשטא האיבעי' אנו קיימינן לחומרא דהטעם הוא משום הרוחה וכן הביאו הרי"ף ורבינו לדין זה דלפני אידיהן בסתם ולא חילקו בין אי אית ליה אחרינא בביתו או לא דבכל ענין אף דאית ליה אחרינא בביתו בכל זאת אסור משום הרוחה לפ"ז גם בחבילה אמאי לא ניחוש לזביני לאחריני ואף דלא שייך ביה לאו דלפני עיור ומשום דאלפני דלפני אין אנו מוזהרין בכל זאת ניחוש לאיסור הרוחה דבחשש זה של הרוחה אשר יגיע להעכו"ם השני הקונה מהעכו"ם הראשון לא מצינו החילוק בין אם מגיע לו הרוחה זו ע"י ישראל בעצמו בלי אמצעי עכו"ם או דמגיע לו ההרוחה ע"י אמצעי עכו"ם דהא עכ"פ בכל אופן הלא הוא עיקר הסיבה אשר על ידו מגיע ההרוחה להעכו"ם ואנו אין בידינו להמציא חילוק מלבינו אשר לא הוזכר בגמרא. וכיון דבגמרא סתמא נאמר דאסור לגרום הרוחה לעכו"ם בימי אידו מה לי אם גרם ההרוחה הוא ע"י ישראל בעצמו או ע"י אמצעי עכו"ם אשר קנה מיד הישראל ומכר לעכו"ם אחר ודוקא באיסור. דלפני עיור מסתבר להו להגמרא דהתם אין עצם האיסור מצד הישראל כי אם מצד העכו"ם רק דישראל אסור להכשיל את העכו"ם לעבור על שבע מצותיו ובזה שפיר יש מקום לומר דכל הכשל. שאין על ידו בעצמו אין הישראל מוזהר על עבירות העכו"ם. משא"כ באיסור הרוחה דהאיסור הוא מצד הישראל בעצמו דמסייע את העכו"ם בעבודתו ומה לי באיזה הדרך היה הסיוע הא בכל אופן עכ"פ מסייע לעבודת העכו"ם ואף דבכל אזהרת דולפני עיור בעבודת עכו"ם שייך גם איסור דהרוחה הרי באמת חילק הגמרא באיסור עכו"ם דאף היכי דלא שייך אזהרת דולפני עיור וכגון אם יש לו בהמה אחרת בביתו בכל זאת יש איסור על הישראל משום הרוחה וכמו כן הוא בלפני דלפני דאף דלא שייך ביה אזהרת דולפני עור בכל זאת באיסור עכו"ם אף בלפני דלפני אסור משום הרוחה ואין לומר דאיסור הרוחה לא שייך רק בג' ימים לפני אידיהן אבל בשאר ימים לא דזה אינו דכל עיקר סברת החילוק זה של זמן ג' ימים אינו אלא מחמת דבימים האלה כל ענינם סתמא בשביל עכו"ם הם ולפיכך כל מו"מ אסור עמהם אז ואף בדברים שאינם מיוחדים לעבודה כלל וכדיהיב גמרא טעמא משא"כ בדברים המיוחדים לע"ז וכל הקונה אותן מסתמא לע"ז קנה ליה בודאי אין חילוק באיסור הרוחה המגיע לעכו"ם ע"י מכירה זו שמכר לו הישראל בין בג' ימים דלפני אידיהן ובין בשאר ימי השנה. וכיון דמוכח מהש"ס דעכ"פ אנו חוששין בחבילה לזבינא לעכו"ם אחר לעבודה רק דלא שייך בזה אזהרה דולפני עיור דאם לא היינו חוששין כלל. לזה לא היה צריך הגמרא להא דאין אנו מוזהרין אלפני דלפני וכיון דאנו חוששין למכירה לעכו"ם אחר לעבודה מה בכך הא דאין אנו מוזהרין אלפני דלפני הא אכתי אם יחזור העכו"ם וימכרנה לעכו"ם אחר לעבודה יהיה עובר הישראל המוכר הראשון על איסור הרוחה דעל ידו בא סיוע לעכו"ם בעבודתו וביותר תמוה דלפי הוראות הסוגיא של הגמרא וכל הפוסקים מורה בעליל דכל עיקר טעם זה דאין מוכרין להם כל המיוחד לע"ז הוא רק משום איסור הרוחה דאם היה הטעם משום ולפני עיור לא היה משתמיט להיות מוזכר באיזה מקום בהגמרא או בהפוסקים דאם אית ליה להעכו"ם ממין זה בביתו דמותר למכור להו דהא אנן קיימינן דבאית ליה לא עבר על לפני עור וכיון דכל דטעם הוא משום הרוחה א"כ היכי פריך בגמ' דניחוש דלמא מזבן לאחריני ומשני כדאביי דאלפני דלפני אין אנו מוזהרין וקושית הגמרא זו ופירוקה מורה כאלו לא היה שום טעם אחר לאיסור המכירה רק עבירת דלפני עור לבד ומאיסור הרוחה אין שום זכר בגמרא כלל וזה הוא ענין מתנגד בגוף הסוגיא וצ"ע
ודע דיש לעורר הערה עצומה. דבכל יד החזקה לא מצינו בפסקי רבינו דין זה דלא יושיט כוס יין לנזיר. ואמ"ה לבני נח דכתיב ולפני עיור כו' ודין זה הוא ברייתא פסוקה וחלוטה בלי חולק הובאה בפרק כל שעה דף כ"ב ובפ"ק דע"ז דף וא"ו והרי"ף. והרא"ש הביאו להלכה וכדמסיק שם בגמרא בקאי בתרי עברי דנהרא דלא מצי למשקליה אבל אי מצי למישקליה בעצמו וממילא גם בדאית ליה לאיסור תחת ידו יוכל ליתן לו ואין בזה משום דולפני עיור גם הסמ"ג בלאוין קס"ח הביא ג"כ ברייתא זו לדינא וכמסקנת הגמרא דקאי בתרי עברי דנהרא גם הא דאסרו במתניתין למכור לעכו"ם דברים המיוחדים לע"ז סמכו כל הפוסקים האלה על לאו דלפני עיור והביאו ג"כ טעם זה להלכה גם בגמרא מבואר עכ"פ טעם זה דבחבילה מותר דאלפני דלפני אין אנו מוזהרים הן אמת דכבר כתבתי דהוא תמוה דלפי סברת הפוסקים דטעמא דאיסור מכירת דברים המיוחדים לע"ז הוא משום ולפני עיור למה השמיטו לפרש בדינא דמתניתין דמיירי דלית ליה בביתו מדברים המיוחדים האלה להקריבם לעכו"ם וליכא למימר דמסתבר להו להני פוסקים. דכיון דלא איפשטיה בעי' דגמרא בפ"ק דע"ז אם הטעם הוא משום הרוחה. או משום ולפני עיור אנו קיימינן לחומרא ואף בדאית ליה בביתו מ"מ אסור משום הרוחה דא"כ אף בחבילה יהיה אסור דלטעמא דהרוחה אין חילוק בין לפני ובין לפני דלפני וכמו שביארתי למעלה אמנם רבינו דהשמיט כל דינא דהיתר חבילה ולא הזכיר כלל בכל דין זה דמתניתין שום זכר. כלל לא מאיסור דלפני עיור ולא מהיתר לפני דלפני גם לא הזכיר שום חילוק כלל בין אם יש לו בהמה אחרת בביתו או לא ואדרבה דרבינו מפרש בהדיא דדברים המיוחדים לע"ז אין מוכרים לעולם ולסידור לשונו של רבינו בדין זה יש בידינו לומר דדעת רבינו בטעמא דמתניתין דאסור למכור להם דברים המיוחדים