יד המלך (לנדא) - א לח

המיוחדים לע"ז הוא משום הרוחה ולאו משום אזהרה דולפני עיור כלל אבל לפ"ז יהיה לנו עוד יותר תמוה על רבינו. דלמה לא מצינו שום זכר ורושם כלל בהלכותיו לדין זה דאסור באזהרת דלפני עיור להושיט ולמסור דבר איסור ליד אחר שיעבור עליו דמלבד דאיסור זה. הוא דין מבואר בברייתא שהבאתי הלא אף גם רבינו בעצמו בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה הל' ז' הביא אזהרה זו דולפני עיור אהא דאסור להלות לחבירו בלא עדים ושטר וזה הוא מימרא דרב יהודא אמר רב בס"פ איזה נשך, הרי לך דמסתבר ליה לרבינו כונת אזהרה זו בדרך רחוקה כזה שלא להלות לחבירו בלא עדים ושטר מפני שיש צד הכשל בזה שיתן מקום לחבירו להכחישו וזה אינו רק מימרא דאמוראי ומכ"ש אם הכשילו בהושטות איסור גמור לאכלו דמבואר בפירוש בברייתא. דיש בזה מחמת אזהרת לולפני עיור, ואיך השמיטו רבינו לדין זה מכל וכל וצ"ע

הלכה י' ספק אסור ספק ספיקא מותרת כיצד כוס של עכו"ם שנפל באוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו"ם וכל משמשיה אוסרים בכל שח פירש כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים. הרי אלו מותרים טבעת של עכו"ם שנתערבה בכמה טבעות ונפלו שתים מהם לים הגדול הותרו כולן. שאני אומר אותה הטבעת היתה בכלל השתים נתערבה במאה ונחלקה ארבעים למקום אחד וששים למקום אחד ונפלו הארבעים כולם לטבעות אחרות כולן מותרות שאני אומר אותו הטבעת האסורה ברוב היא נפלו הששים לטבעות אחרות אסורות ע"כ

וכתב הראב"ד ז"ל ע"ז וז"ל א"א כל הסוגיא זו אינה כהלכה דיחידאה הוא דכר' אליעזר אתיא ורבנן פליגי עליה והא דאמרינן איסורא ברובא איתא הא נמי ליתא דשמואל ור"י פליגי עליה דרב דסבירא ליה הכי ע"כ והנה בהשקפה ראשונה נראה השגות הראב"ד נכונה מאוד בזה:

ובפרט דרבינו בעצמו בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין פוסק כרבנן דר' אליעזר דאפילו אחת בריבוי ימותו כולן גם באברי תמימים באברי בעלי מומין פסק רבינו כחכמים דר"א דאפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהם יצא לבית השריפה גם הר"י קורקוס תמה בזה על רבינו ומשני דשאני מתניתין דהוי כהפיל בידים והמקשה שהקשה לא אסיק אדעתי' לחלק בין נפל ממילא להפיל במכוון אמנם לא ידעתי מה הועיל תירוץ זה בדין שני דמתניתין דירעו עד שיסתאבו שהביאו רבינו ג"כ לדין זה להלכה שם בפ"ו מפסולי המוקדשין והתם נפל בו המום מעצמו דאסור להטילו ולמה ירעו כולן עד שיסתאבו נימא דהראשון דנפל בו המום דאיסורא הוא והשאר יהיו מותרין להקריבם ועוד קשה לשיטת הר"י קורקיס דרוצה לאוקמי דעת רבינו כרבנן ולפי המסקנא בנפל ממילא גם רבנן סוברים דתלינן באיסורא א"כ למה הוצרך רבינו שנים שנים הא בגוף הדין של מימרא דר"נ אמר ר' אבהו אמר רב. אינו מוזכר שם דבר כלל מהא דתרתי רק דהגמרא הוכרח לזה לפי הה"א דמוקי הא דרב כר' אליעזר ור' אליעזר לא התיר רק תרתי על כן הוכרח הגמרא לפרש גם כונת רב על תרתי תרתי. אבל לפי המסקנא דלסברת מהר"י קורקיס אתיא דינא דרב אף כרבנן ולרבנן לא מצינו שום חילוק בין אחד לשנים הרי ממילא גם לרב לא בעינן לפי המסקנת תרתי תרתי ורבינו דהביא ההלכתא. לפי המסקנא למה הקפיד דוקא על תרתי תרתי עוד הקשו מרן. הכ"מ והלח"מ על רבינו דמפרש כונת תרתי תרתי האמור בגמרא דהיינו דהנפולים יהיה תרתי דקפידא זו הוא נגד הסברא דאדרבא דכי נפלו שנים רחוק הדבר עוד יותר לתלות באיסורא דבשנים שנפלו אי אפשר לומר דשניהם דאיסורא הוא דעכ"פ יש בין שניהם חד דהיתירא משא"כ באחד שנפל יש בידינו לתלות דכל הנפילה משל איסור הוא גם משמעות לשון הגמרא דפריך והא לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים דכפילת מספר שנים. האמור בגמרא מורה כדעת רש"י דהכונה הוא דההיתר הקרבנות אשר הותר על ידי ההקרבה הראשונה לא התיר רק שנים שנים ובהיתר הקרבנות כולן שפיר שייך כפילת המספר שנים שנים דיוכל להיות ההקרבה כמה פעמים אך דבכל פעם לא תהיה עכ"פ פחות משנים ולא כדעת רבינו דפירש כונת שנים דההקרבה הראשונה אשר הותר על ידה הקרבנות הנשארים תהיה דוקא בשנים דא"כ איזה כפילת מספר שנים האמור בגמרא שייך כאן והלא ההקרבה הראשונה אינה רק פעם אחת והפליאה היותר עצומה על רבינו, דבפט"ו מהלכות תרומה פסק רבינו בחביות של תרומה שנפל למאה חביות ונפל אחת מהם לים הגדול הותרו כולם ובתאינה פסק שם ג"כ באותה ההלכה דאם נפלה תאינה אחת לים הותרו כולן רק דצריך להשליך עוד אחת מן התערובות הנשאר וחילק שם בין חביות לתאינה דחביות מינכר נפילתה ותאינה לא מינכר נפילתה והלא חילוק זה דמינכר נפילתה ליתא בגמרא רק אליבא דרשב"ל ובאמת רשב"ל פליג על רב גם בטבעת ולרשב"ל גם בטבעת כיון דלא מינכר נפילתה צריך השלכת אחד מהם אבל רב דלא חילק כלל בין מינכר נפילתה ללא מינכר חד דינא אית להו להני שלשתן חביות וטבעת ותאינה ולמסקנת הגמרא דגם רב תרתי קאמר הרי בשלשתן בעינן דוקא שיפלו שנים לים ואז הותרו כולן ואין צריך עוד לשום השלכת אחת מהם וכיון דרבינו פוסק כרב למה לא הצריך גם בחביות ותאנה שיפלו דוקא שנים מהם לים וגם למה הצריך בתאינה השלכת אחת מהם הלא רב לא סבירא ליה כלל חילוק זה דלא מינכר נפילתה ואם היה לו לרבינו איזה מראה מקום לפסוק חילוק זה בין מינכר נפילתה ללא מינכר גם לדינא א"כ למה לא הוצרך גם בטבעת דג"כ לא מינכרה נפילתה השלכת אחת מהם מהנשארים לים כמו דהצריך בתאינה והנה אם אמנם. כי דרכי רבינו נסתרה מאתנו בדין זה ובהשקפה הראשונה נראין דבריו מגומגמים וכולם מוקשים וכאלו המה מתנגדים לעומת מסקנת הגמרא וכסותרים דברי עצמם בכל זאת נתתי אל לבי ליישרם ולהישירם ולברר כי דעת רבינו נכונה הוא וזכה דמשום כך לא מסתבר ליה לרבינו, פירש רש"י בכונת שנים שנים דהיתר הקרבנות הנשארים לא יהיו רק בשנים שנים משום דלא מצא שום טעם וסברא להסמיך ההיתר יותר ע"י כך שיהיה ההקרבות שנים שנים ואם יהיה אחד אחד ואדרבה דאנו מצינו דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ואם תלינן דהראשון דאיסורא היה והנשארים דהיתר הם מה לי אם יקרבו שנים מהם או כל אחד ואחד בפני עצמו או כולם בבת אחת ולכן מסתבר ליה לרבינו דכונת שנים שנים האמור בדר"א היינו דהקרבה הראשונה דאנו סומכין עליה שהיה של איסור יהיה דוקא בהקרבות שנים ובזה יש שפיר סברא להסמיך ההיתר יותר על כך משום דאם לא הוקרב רק אחת מהם אין בידינו לומר דזאת אשר הקריב דאיסורא היה דהלא זה מתנגד לכלל המקובל בידינו דכל דפריש מרובא פריש והרוב של היתר הוא והיה לנו לומר דמה שהקריב היה מרובא דהתירא והא דתלינן כאן על דנפל דאיסורא נפל משום דמסתבר ליה לרב דכלל זה דכל דפריש מרובא פריש לא שייך אלא באם באנו לדון על הא דפריש אם הוא מהמיעוט או מהרוב אז אנו דנין דמרובא הוא אבל אם אין לנו מקום לדון כלל ע"ז שפירש רק על התערובות הנשאר אנו קיימינן בהאי כללא דכל דנפל דאיסורא נפל והנשאר הוא כולה היתר והנה התוספו' בפרק כל הזבחים דף ע"ד ד"ה ונפלה הרגישו בזה וכתבו דדוקא בנפלה הטבעת לים הגדול דאינה עוד בעין אבל פירש לא כדמוכח מההוא דופרשו ארבעים למקום אחד דלא מהני פרישותא להתיר השאר וסברת הענין לחלק בין פירש בעין ובין נפל לים הגדול דבפירש בעין יש מקום לדון על הטבעת הזאת דפירש אם היא משל היתר או משל איסור ובנדון הזה אנו אומרין דכל דפריש מרובא פריש ושל היתר הוא וממילא שוב אין בידינו לדון על התערבות כפום כללא דרב ולומר דנפיל מאיסורא הוא דזה יהיה שני הפכים המתנגדים בנושא אחד דלפום כל דפריש מרובא פריש הטבעת שפירש של היתר הוא ולפום כללא דנפל דאיסורא נפל הרי הטבעת הזאת של איסור הוא. וזה אי אפשר להיות בשום צד הלכך בכגון זה דנשאר לנו מקום לדון על מה שנפל אף רב סבר דליתא להאי כללא דנפיל דאיסורא נפיל ואנן קיימינן בכללא המקובל בידינו דכל דפריש מרובא פריש ומשל היתר הוא אך בנפל הטבעת לים הגדול מסתבר להו להתוספת דבמקום אבוד כזה הרי הוא כאלו נפסד ונכלה וכאלו אינו בעולם לגמרי ואין לנו לדון עוד על הטבעת שנפל אם הוא היתר או איסור רק על התערובות הנשאר אחר הנפילה אנו דנין ובזה סבר רב דתלינן דאיסורא נפל והנשאר כולה היתר הוא אמנם רבינו אף דע"כ מסתבר ליה גם לדידיה דדינא דרב הוא דוקא בנפל לים הגדול דאין לנו לדון כעת אבל בפירוש למקום אחר לא שייך בו דינא דרב וכראיות התוספת דבארבעים. שפירש למקום אחר פסק הדין להיפך דאנו תולין דאיסורא ברובא איתא בכל זאת מסתבר ליה לרבינו דגם כשנפל לים הגדול אף דאין לנו לדון עליו כעת בכל זאת כיון דהטבעת הוא דבר המתקיים ואינו נפסד במים ואף דכעס אינו לפנינו ואין בידינו לקחתו ממצולות המון מים רבים בכל זאת כיון דגוף הטבעת. עדיין בעולם ויש עכ"פ במציאות דיהיה לנו מקום לדון עליו אם הוא של היתר או של איסור ואז נהיה דנין עליו עפ"י הכלל דכל דפריש מרובא פריש ושל היתר הוא ואיך נחליט עליו כעת לומר דנפיל דאיסורא נפיל ושל איסור הוא ולכן מסתבר ליה לרב דאם נפלו תרי טבעות לים הגדול אף דגם בזה יכול להיות לנו מקום כשיוציאו אותם מן הים לדון על שניהם ולומר דשל היתר המה מ"מ כיון דלאו מכח דכל דפריש מרובא פריש נהי' מוכרחין להתיר השנים האלה ולומר דשניהם של היתר הוא דהלא אף אם היינו מסופקים עליהם דדלמא אחד מהם של איסור הוא בכל זאת כיון דעכ"פ כל חד גופא ספק הוא הרי יש על כל אחד מהם ספק ספיקא ורבינו פוסק כאידך מימרא דרב דכל ספק ספיקא בע"ז מותרת. והלכך כי נפלו שנים אין אנו צריכים כלל להתירם מכח כללא דכל דפריש מרובא פריש דבלא"ה כל אחד משניהם מותר מכח ספק ספיקא וכיון דבשנים אין אנו צריכים