יד המלך (לנדא) - א לא

ההם דמשונה בזה שתי החטאים הרעים האלה מכל שארי חטאים ותועובות שבעולם דכל החטאים והתועבות הבאים לאדם מצד התאוה והרצון ולא נשחת אצלו כח בחירתו עוד יש תקוה ורפואה למחלתו. כי עוד לו כח לבחור ולהבחין בין טוב ובין רע ונשאר לו לב לדעת ועינים לראות כי אותן האנשים אשר מנעו א"ע. מכל התועבות האלה עכ"פ המה גדולים וטובים ממנו ולא נעלם ממנו חין ערכם נגד נגד ערך עצמו על כן לפעמים יטה אוזן לשמוע בקול תוכחתם ועכ"פ יודע לבוש ולהכלם מפניהם לא כן הרשעים בחטא ע"ז והתפקרות דבשתי אלה אין להרצון שום אשם בזה רק להרוע בחירה לבד וכיון לנשחת אצלם כח הבחירה למאוס בטוב ולבחור ברע אזי דרכם ישר בעיניהם כל כך עד אשר המה ממאסים את ההולכים בדרך הצדק ובוזים במלאכי אלהים ומתעתעים בנביאיו לאין מרפא כי אם טח עיניהם מראות ונעלה מהם. ולא ידעו יקר ערך הצדיקים והישרים הרי ממילא אוטמים אוזן לקבל מוסרם גם בוש לא יבושו והכלם לא ידעו על כן אין דן דינם למזור ורפואות תעלה אין להם ובפרק כל כתבי דף קל"ג הביא הגמרא מאי לאין מרפא דכל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו

שם באותה הלכה ולא עכו"ם בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהיא גורם לו לאדם לעקור מעיקרי התורה אנו מוזהרים שלא לעלותה על לבינו, ולא נסיח דעתינו לכך מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדיעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשכות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור בעכו"ם ופעמים יחשוב ביחוד הבורא כו' מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא הוא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידון בהם עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירנו התורה ולא תתורו אחרי לכבכם כו' כלומר לא ימשוך אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת ולאו זה אעפ"י שגורם לאדם לטרדו מן העולם אין בו מלקות ע"כ. הנה כבר כתבתי לעיל בסמוך דמשונה בזה עון עכו"ם מכל שארי פשעים ומרדים דכל דכל אזהרת התורה הסובבים על המעשה אין אזהרתם רק על המעשה אבל לא על המחשבה אבל בעכו"ם עצם אזהרת הלאו הוא גם על המחשבה וכמו שדרשו חז"ל בספ"ק דקידושין על פסוק דלמען תפוש את ישראל בלבם זו ע"ז דהעונש שמים הוא על המחשבה כמו על המעשה ועונש בידי אדם לא משכחת כלל על עון המחשבה דהא לא יצויר שיהיה עדים על המחשבה ושיוודע הדבר לב"ד כלל אם לא הגדתו והודאתו ואין אדם מת ולוקה עפ"י עצמו. ולא ידעתי למה הוצרך רבינו לכתוב כלל ולסיים בהלכה זו דאינה לוקה על לאו דלא תתורו תיפוק ליה דלא יצויר מלקות בלאו זה כלל ויכול להיות דגם כונת רבינו הכי הוא דלא יצויר כלל מלקות בלאו זה אמנם דברי מרן הכ"מ, תמוהים ומופלאים המה דכתב על דברי רבינו דהם עפ"י הכל שבידינו דאין לוקה על לאו שאין בו מעשה. הלא מבלעדי כלל זה לא יצויר בלאו זה שום התחלות חיוב מלקות כלל ועוד יש להסביר בענין זה טעם נכון על מה ולמה משונה בזה עון ע"ז והתפקרות דיש בהם אזהרת תורה על המחשבה כמו על המעשה משום דכל עיקר עבודת השם ב"ה היא עבודה שבלב ולכן כאשר סר מחשבות לב האדם מני דרך ה' ופנה אל אלהי נכר אזי פסקה באותה רגע עבודת ה' הטהורה והתחילה מיד עבודה הבזויה והמקולקלה ומחשבתו הזרה אשר אחזתו היא מלפפתו ולא תרף ממנו על אשר תורידנו שאול מטה ולא ישיג אורחות חיים וכמו שאמרו חז"ל דפריש ממינא מיית ועינינו הרואות בתורת המצורע דגם בנגעי הגוף דבכל נגעי בני אדם כתיב בהם וטמאו הכהן או טמא הוא גם נאמר וביום הראות בו בשר החי יטמא אבל לא מצינו בשום נגע שיהיה לשון טומאה כפולה ומכופלת בו זולת בנגעי הראש לבד נאמר איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו הרי הורה לנו התורה בסוף הפסוק הטעם על כפילת לשון טומאה אשר הוכפלה בנגע זו פעמים ושלש לפי דבראשו נגעו שהוא מקום היקר באדם ואם כן הוא בנגעי הגוף על אחת כמה וכמה כאשר מחשבת האדם נגוע ומוכה בענינים כוזבים וזרים צרעת נושנת הוא מנפש ועד כשר תאכל. לאין מרפא בראשו נגעו לכן הירא את דבר ה' וחרד על נפשו יהיה תמיד נוכח ה' דרכו ויהיה עינו ולבו נשואות תמיד לאהבת ה' ועבודתו לבל יזח ממנו אף רגע אחת ולא ידח ממנו נדח

הלכה ה' ישראל שעבד אלילים הרי הוא כעכו"ם לכל דבריו כו' דהמומר לעכו"ם הוא מומר לכל התורה כולה כו' ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ע"כ. הנה הלח"מ הרבה לתמוה על רבינו דכתב דאין מקבלין אותן בתשובה דמשמע דאי אפשר להם לשוב והלא בגמרא מסיק דהכי קאמר קרא דאם ישובו לא ישיגו ארחות חיים דפריש ממינא מיית. הרי אנו רואין דאפשר להם לשוב רק דאחר התשובה מיית וגם רבינו בעצמו חשיב בפ"ג מהלכות תשובה גם המינים בהדי הני דאין להם חלק לעוה"ב וסיים בד"א כשמתו בלא תשובה אבל שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה הרי זה מבני עוה"ב הרי דכתב רבינו בעצמו דאפשר לו לשוב ורצה הלח"מ לישב כונת רבינו דהא דכתב דאין מקבלין אותו היינו דכל דפריש ממינא מיית ואם אחד שב לעיני בני אדם ועודנו חי הרי אנו רואין דתשובתו לא היה תשובה שלמה ולכן אין מקבלין אותו אבל נגד השם ב"ה הבוחן לבבות אם הוא יתברך יולע ששב בלב שלם אזי מקבל תשובתו אמנם אף אם נבין כונת רבינו כמו שהבין הלח"מ אכתי לא ידענו מהיכן הוציא רבינו דבר זה דאין מקבלין אותו הלא אף לפי סברת הלח"מ מוכרחים אנו לזה דיש אדם השב בתשובה שלמה והקב"ה רואה בלבבו כי הוא שב בלב שלם ומקבל תשובתו והוא חי וא"כ גם הב"ד שלמטה למה ידחו כל השב ממינות בדחיות שתי ידים לבל יקבלו אותו כלל ומה איכפת לן אם הב"ד יקרבו אותו מחמת ספק דשמא הוא מאותן הרוצים לשוב בתשובה שלמה והנראה לדעתי בענין זה דרבינו היה לו פירוש אחר אשר פירוש הזה ממקומו הוא מוכרע לו בגמרא שם בפ"ק דע"ז דף ט"ז ודלא כפירוש כל שארי רבותינו הראשונים ז"ל דפירשו דהא דמסיק בגמרא שם דאם ישובו לא ישיגו ארחות חיים היינו דאותן השבים בתשובה שלמה המה מתים אחר תשובתם. וכן הסביר רש"י ז"ל בפירושו דממהרים למות מחמת צרה וכפיות יצרם וזו גזרת המלך עליהם למות ע"כ ופירוש זה הוא תמוה ופלא דהלא סברת המקשן שהקשה וכי מאחר דלא שבו היכן ישיגו ארחות חיים על כרחך דעתו הוא דארחות חיים קאי על ארחות חיי עוה"ב דאם היה קאי על ארחות חיי עוה"ז לא היה מתחיל להקשות מאומה מהיכן ישיגו דהלא יכול להיות דלא ישובו ויחיו ויאריכו בעוה"ז ברשעותם והבטיח לנו הקב"ה דבעבירה זו דמינות כל באיה לא ישובון וכל ימיהם יעמדו ברשעם אבל אינם מאריכים ימים בחטאם ולא ישיגו ארחות חיי עוה"ז כי ימותו וימוכו בעונם ומנסיון החוש אין הכחשה לענינים כאלה וכמו שכתבו התוס' בריש פרק אלו נערות אהא דדין ארבע מיתות לא בטלו ועוד מצינו כדומה בהרבה מקומו' ואין גדול מאלות דסוטה הכתובות בתורה ובכל זאת מצינו דזכות תולה. אלא ע"כ דדעת המקשן הוא בהא דלא ישיגו ארחות חיים דקאי על ארחות צדיקים דחיי עוה"ב וא"כ מה מתרץ הגמרא דאם ישובו לא ישיגו ארחות חיי עוה"ז דפריש ממינא מיית הלא לדעת המקשן לא קאי כלל האי קרא על חיי עוה"ז וע"ז סובב והולך כל קוטב קושית המקשן ואם נאמר דזאת היה בין המקשן והתרצן דהמקשן היה סבור דכונת הכתוב הוא דלא ישיגו ארחות חיי עוה''ב והתרצן חידש לו זאת דהכתוב קאי על חיי עוה"ז א"כ נא היה צריך לחדש האי דאם שב אינו משיג חיי עוה"ז דגם בלא שב נוכל להבין הכתוב כפשוטו דלא ישובון וגם לא ישיגו ארחות חיים דלא יאריכו ימיהם בעוה"ז ועמעום פירוש דברי הגמ' אלה הכריח לרבינו לפרש כונת הגמרא דכל ענינים של המקשן והתרצן כוונתו שניהם הוא על השגות אורחות חיי עוה"ב ולכן הקשה המקשן וכי מאחר דלא שבו היכן ישיגו וע"ז חידש לו התרצן דהא דלא ישיגו ארחות חיים דאם שבו בודאי ישיגו אורחות חיי עוה"ב דאין לך דבר שעומד בפני התשובה רק דכונת הפסוק הוא דלא ישובו ואם ישובו דהיינו דנותן אל לבו ורוצה לשוב אזי גדול עונו מנשוא וסותמין שערי תשובה ומסתלקים אותו מן העולם טרם ששב בכדי שלא ישיג אורחות חיי עוה"ב וזה הוא היכי דנותן לב לשום אמנם שהה עדיין בתשובתו אבל מי ששם נפשו בכפו ושב לה בכל לבבו הרי הוא כשאר השבים דתשובה מארכת ימיו ושנותיו וע"ז הדר פריך הגמ' למימרא דפריש ממינא מיית דפרישה מן החטא הוא קוד' לתשוב' ומדפריש ונותן לב לשוב ממיתין אותו מלמעל' בכדי שלא ישוב והא ההי' איתתא דאתאי לקמיה דרב חסדא כו' ולא מתה ומשני דההיא לא הדר' בה שפיר ולא היה נותנ' כלל לבה לשוב בתשובה שלימה ולא השיגה ארחות חיי עוה"ב ולכן היתה יכולה לחיות ברשעה. ולפ"ז שפיר הוכיח רבינו דאם בא לשוב אין הכ"ד שלמטה מקבלין אותו ואף דכל בעלי תשובה על שאר עבירות פותחים להם שערי תשובה ומסייעין אותן בכל מה דאפשר לקרב אותם אל התשובה חמיר בזה עון עכו"ם כל כך כיון דהכתוב הורה לנו דאם ירצה לשוב מסלקין אותו מן העולם כי היכי דלא ישוב ולא ישיג ארחות חיים הרי אנו רואין דאין השם ב"ה חפץ בתשובתו ואדרבא שמסבבים מלמעלה למנוע התשובה ממנו לכן גם הב"ד שלמטה אין מקבלין אותו אם בא לשוב ומדיחים אותו בשתי ידים ואף אם באמת לבו תמים עמו ולפי פירוש זה אין שום רמז בגמרא