יד המלך (לנדא) - א לב

כלל דאין תשובה מועיל למינות רק דמונעים אותו מלמעלה לשוב אבל אם החוטא היה זריז בנפשו ותיכף אחר החטא שב והתנחם על רעתו בלב נשבר ונדכה ושב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ודאי אין לך דבר שעומד בפני התשובה וזה שכתב רבינו בפ"ג מהלכות תשובה דהוא בן עוה"ב:

וניחא בזה האיכא דאמרי שם בגמרא דקאמר וממינות אין ומשאר עבירות לא והא האי איתתא דאתאי לקמיה דר"ח כו' ומתה. ומשני דמינות ג"כ הוי בה והדר פריך ומעבירה לא והתניא אמרו עליו על אלעזר בן דורדיא כו' אמרה כו' כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים אמר הרים בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמינו אמר שמים וארץ כו' אמר חמה ולבנה בקשו כו' אמר כוכבים ומזלות בקשו כו' אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה אלעזר בן דורדיא מוכן ומזומן לחיי עוה"ב ומשני התם נמי כיון דאביק ביה טובא כמינות דמיא ע"כ והנה גוף קושית הגמרא זו תמוה מאוד דאיך שייך קושיא ממעשה המאורע ומה ראיה יש מעובדא אחת דאיתרמי כך דאחד מת בתשובתו ממינות על כל השבים דכולם מתים הא יכול להיות דר' אלעזר בן דורדיא בא יומו והגיע קצו למות ופקודת כל נפקד עליו או דמרוב צערו ודאבון נפשו נמס לבו ונתפרקו כל איבריו עד אשר נגוע ומת וכן נאמר בגמרא בפירוש דהניח ראשו. בין ברכיו וגעה בבכיה כל כך עד שיצתה נשמתו ואיך יש ראיה מזה על כל הפורשים מעבירות דהם מתים והנה מאיתתא דאתאי לקמיה דר"ח שפיר פריך דהתם אמר רב חסדא טרחו לה זוודתא הרי דהיה קים ליה לרב חסדא על אשה זו שתמות מהרה ולפום הה"א היה חטא האשה הזאת ותשובתה משאר עבירות. ולא מינות הרי סבירא ליה לרב חסדא דגם השבים משארי עבירות מתים ולפיכך שפיר לא היה הקושיא ממיתת אשה רק מדברי ר"ח משא"כ בר' אלעזר בן דורדיא דלא אמר מקודם שימות רק דהמעשה שהיה כך היה ואיך שייך קושיא מעובדא אחת דאיתרמי כך. גם קשה על ר' אלעזר בן דורדיא דהרעיש. כל כך על דברת הזונה ההיא ועל מה ולמה האמין לה כל כך וכי נעלם מר"א בן דורדיא דבר הידוע ומפורסם לכל דאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אמנם לפי הפירוש זה שזכרתי ניחא דהוכחת הגמרא מעובדא דר' אלעזר ב"ד אינו ממיתתו דעל עצם המיתה היה בידינו לומר דמעשה שהיה כך היה רק דכונת הוכחה הוא מעוצם, עשיות הרושם שעשו דברי האשה זונה על ר' אלעזר בן דורדיא ואי לאו דדבר זה היה ידוע ומפורסם להם דכל דפריש גם משאר עבירות הוא מיית דמסלקין אותו מן העולם ג"כ בשביל כך. שלא יחזור בתשובה לא היה מרעיש כל העולם כולו על דברי האשה הזאת אלא ודאי דגוף דברי האשה היה ידוע לו מכבר רק דנעלם ממנו לפי שעה ולפיכך כשהזכירה האשה את ר' אלעזר בן דורדיא דאין מקבלין אותו בתשובה דאם יתן אל לבו לשוב ימות תיכף אז מיד צעק ובכה במר נפשו ולא מחמת אמונתו בדברי האשה צעק רק שהיה מקובל כך מכבר אך מחמת שהיה משוקע בהתאוה ולהוט אחר בולמוס עריות שכח חומר עונו וכאשר שמע דברי האשה ונזכר כי צדקה ממנו. ודבריה כנים המה הוריד כנחל דמעה וביקש מהרים וגבעות ולשמים ולחמה ולבנה ולכוכבים ומזלות שיעתירו בעדו שיחיה ולא ימות למען יוכל לשוב מחטאיו ולבסוף כאשר ראה כי גדול עונו מנשוא געה בבכיה כל כך עד אשר יצתה נשמתו מגודל הבכי ואין לנו תשובה שלימה גדולה מזו ויצתה בת קול דר' אלעזר בן דורדיא דמת מתוך התשובה הוא מזומן לחיי עוה"ב ועצם מיתתו של של ר' אליעזר ב"ד לא היה כלל מחמת זה דפריש מעבירה דכיון דנתקבל תשובתו של ר' אלעזר ב"ד וכבר השיג ארחות חיים ממילא לא היו צריכין עוד לסלקו מן העולם ויכול להיות דבאמת עוצם הבכי והצער סיבב לו מיתתו אמנם עכ"פ מהרעש שהרעיש ר' אלעזר בן דורדיא על דברי האשה הזונה הרי אנו רואין דהיה כך מקובל בידו והיה בשביל כך ירא לנפשו דגם בשארי עבירות יהיה מונעים אותו מלמעלה לשוב בתשובתו ולכן היה זריז בנפשו לשוב בתשובה שלימה רגע אחת קודם צאת נשמתו ואיך קאמר הגמרא דמניעות התשובה מלמעלה הוא רק בעון ע"ז ועל זה משני דגם בשאר עבירות כל דאביק בהו טובא כמינות דמיא ומסלקין ג"כ בהם את הנותן אל לבו לשוב טרם ששב בכדי למנוע התשובה ממנו כנ"ל

הלכה ט': מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור אינו כלום אלא כיון שגידף בעדים נסקל ע"ב זה הוא מפרק בתרא דנדרים דף פ"ז דמסיק שם הגמרא והלכתא תוך כ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד כו"ם ומקדש ומגרש וכתב הר"ן דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותה לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיכול לחזור תכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותה אלא בהסכמה גמורה ומש"ה אפילו תוך כדי דיבור לא מהני בהו חזרה והרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין כתב בשם ר"ת וז"ל דהא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי תקנתא הוא דתיקון רבנן כו' והשוו חכמים מדותיהם בכל מילי בר מהני ולא ניחא לי וכי ב"ד באים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה לעולם כמו בנדרים אלא ודאי כדאמרן ע"כ לשונו של הר"ן והנה גם הרשב"ם שם בפרק יש נוחלין דף קכ"ט כתב דהא דתוך כדי דיבור כ"ד הוא מדרבנן ולדעתי נוכל להשוות דעת הרמב"ן והרשב"ם עם דעת הר"ן דמסתבר לי' דראשית הדין של תוך כ"ד דכדיבור דמי אינו רק מחמת תקנתא דרבנן וכדעת הרמב"ן והרשב"ם אמנם בכל זה לא קשה קושית הר"ן על תכ"ד דנדרים דגם בנדרים אין בזה עקירת דמר של תורה לעולם דאף דראשית הענין הוא רק תקנתא דרבנן מ"מ השתא דכבר תקנו רבנן דתכ"ד כדיבור דמי הדר הוי ליה בנדרים הכח מן התורה לחזור כ"ד דכיון דתקנת חכמים כך הוא בכל הענין כמו כן בכל הנודרים דיהיו יכולים לחזור תוך כ"ד אין לך אומדנא דמוכח גדולה מזו דעל דעת כן קיבל כל אחד נדרו כמו שתקנו חכמי' והוי כמו אם התנה כן בפירוש שיהיה בידו לחזור תוך כ"ד וממילא יכול לחזור מצד עצמו ולא מצד תקנת חכמים וכסברת הר"ן ז"ל אך לא מטעמיה של הר"ן ז"ל דהר"ן סובר דעיקרו של תכ"ד יש לו שורש מן התורה והרמב"ן ז"ל בשם הר"ת סובר דעיקרו אינו מן התור' רק מצד תקנתא דרבנן רק אחר דכבר תקנו כך רבנן שום יכולים לחזור מכח סמיכת דעת דסמכו בני אדם דעתם ע"ז דאם ירצו יהיה בידם לחזור תכ"ד וממילא אין כאן עקירת דבר מן התורה

אמנם תמוה לדעת הר"ן ז"ל דבכל התורה כולה תכ"ד מדאורייתא כדיבור דמי אם כן הא גופא מנא להו להגמרא דבמגדף ועובד כו"ם ומקדש ומגרש תכ"ד לאו כדיבור דמי וכל היוצא מפיו אין עוד בידו לחזור:

ואף דהר"ן התאמץ להסמיך הטעם משום דהני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותן אלא בהסכמה גמורה ומש"ה לא מהני חזרה אפילו תוך כ"ד בכל זאת קשה הדבר בעיני מאוד דאם תכ"ד מדאורייתא כדיבור דמי הרי מגדף זה או העובד כו"ם באם חזרו תכ"ד פטורים המה ממיתה ואיך בשביל סברא זו וחילוק קל כזה אנו דנין את שתי אלה למיתה וגם במקדש ומגרש נהיה סומכים על חילוק זה בענין א"א החמור ולדעת הרמב"ן בשם הר"ת ניחא דכיון דגם בכל דוכתא הא דתכ"ד כ"ד אינו רק תקנתא דרבנן אזי בהנך דחמירי לא העמידו חכמים דבריהם ואוקמוה אדאורייתא אבל לדעת הר"ן דהוי דאוריית' הוא תמוה דמה נשתנה אלה דתכ"ד לאו כדיבור דמי וסומכים ע"ז באיסור א"א וליסקל על כך את המגדף והעובד ע"א והנראה לדעתי לחדש בענין זה דהא דבמקדש ומגדף ועובד ע"ז תכ"ד לאו כ"ד זה אינו משום חומר הענינים האלה או איזה טעם אחר כלל רק דהענינים האלה בתכונתם אינם סובלים שום חזרה כלל ואין בהם חילוק כלל בין חזרת תכ"ד או לאחר כ"ד דהנה כל כחו של תכ"ד הוא רק לבטל הדיבור הקודם אבל בודאי אין כח בהדיבור לבטל מעשה שכבר נעשה ואף רגע כמימרא אחר עשיתו ובגיטין וקדושין העיקר גבייהו הוא מעשה הנתינה של כסף הקידושין או השטר וביאה ובגט ספר הכריתות אשר נותן בידה הוא הדבר אשר כורת בינה לבינו והלא בעסוקי' מענין לענין באותו ענין ונתן להאשה גיטה או קידושיה ולא פירש לה מידי אנן קיי"ל כרבי יוסי דדי בנתינה לחוד וכמו ששנינו בפ"ק דקידושין היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו וכן פסק רבינו פי"ג מהלכות אישות ופ"א מהלכות גירושין וגדולה מצינו בקידשה נאחר שלשים יום וחזרה בה בתוך שלשים דסבר רשב"ל דאינה יכולה לחזור בה ומשום דנתינת הכסף קידושין כמעשה דמיא ולא אתי דיבור ומבטל מעשה. ואף רבי יוחנן דפליג על רשב"ל היינו משום דמסתבר ליה דכיון דהמעשה של נתינת הכסף לא היה רק לשם קידושין והקידושין אינם חלים רק לאחר שלשים יום והחזרה היה קודם כלות השלשים הלכך קודם חלות הקידושין אין מעשה הנתינה עדיין חשיב מעשה שלא יהיה כח בהדיבור של החזרה לבטלו אבל באם כבר היו חלים הקידושין בשעת נתינת הכסף או בשעת נתינת השטר גם רבי יוחנן סובר דאין לך מנתינת כסף הקידושין מעשה גמורה גדולה מזו ואין כח ביד הדיבור לבטל מעשה ואין חילוק בין תכ"ד ובין אחר כ"ד דחילוק זה אינו רק לבטל דיבור אבל מעשה לעולם אין ביד דיבור כח לבטלו דמה דהוי הוי ולכן בגיטין וקידושין דהגמר שלהם הוא ע"י מעשה על כן אין חילוק בהם בין תכ"ד ובין לאחר כ"ד ובשום אופן אינו יכול לחזור דאין דיבור החזרה מבטל מעשה של הקידושין והגירושין גם במגדף ועובד ע"ז אף דאינן רק דיבור בכל זאת כיון דבמגדף ועובד ע"ז הוי הדיבור כמעשה ולכן ג"כ מצד תכונת ענינם אין שום חזרה מועיל בהם לעולם וכמו דמצינו במתניתין דכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואינו עולין מידי טומאה רק ע"י שינוי מעשה אבל לא במחשבה ומשום דמחשבה דטומאה כמעשה דמיא וכדרב פפא דר"פ רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ופירוש רש"י ואף דמחשבה בעלמא הוא דאפילו נפלו ממילא וניחא ליה הוי הכשר ומיקרי כי יותן הרי לנו דבכל מקום דאין אנו צריכים מעשה והמחשבה ממלא מקום המעשה הוי המחשבה כמעשה ואם אנו רואין בהכשר פירות דכל הא דניחא ליה