יד המלך (לנדא) - א קיז

שפיר יש בו מקום לחייבו מלקות משום היתר מצטרף לאיסור ורבנן פליגי עליה דר"א דלית להו היתר מצטרף לאיסור ועל האיסור לחודא אין אתה יכול לחייבו בשום אופן דאם אכל מהכותח כמות שהוא כזית שלם של חמץ בכא"פ בטלה דעתו אצל כל אדם ולכן פטרי רבנן בכותח לגמרי דאף דאית בתערובתו כזית חמץ בכא"פ מ"מ דרך אכילתו לא משכחת שיהיה באכילת האיסור כזית בכא"פ ואין בו לרבנן רק איסור לבד כמו חצי שיעור לר' יוחנן

ועפ"י דרכינו זה נוחין ומפורשין פסקו של רבינו באין נפתל ועקש דרבינו פסק כר"א דדריש כל בחמץ בפסח להיתר מצטרף לאיסור ולפיכך אם אכל בפסח מדברים שהחמץ מעורב בהן לוקה ואין בו כרת ומשום דכל שאיסורו מחמת היתר מצטרף לאיסור אינו אלא בלאו דכל מחמצת לא תאכלו אבל לא בכרת והיינו ממש כר"א ואח"כ התנה בדין זה בד"א שלוקה משום היתר מצטרף לאיסור כשאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת ג' בעים וכונת רבינו אינו דבעינן שיאכלנו דוקא בכדי אכילת ג' בעים דאם אכלו בשיעור כזה חייב גם כרת רק דכונת רבינו הוא דבעינן שיהיה עכ"פ בתוך התערובות כזית חמץ בכא"פ דאז החצי שיעור שבו אסור מן התורה ושייך בו היתר מצטרף לאיסור אבל אם אין בו כל כך חמץ בכא"פ דהיינו דבעצם התערובות אין בו כזית חמץ בכא"פ דאז לא שייך בהחצי שיעור שבו. סברא דחזי לאיצטרופי וממילא גם החצי שיעור הוא מותר מן התורה ובכגון זה אפילו לר"א לא שייך בו כלל דין היתר מצטרף לאיסור וכמו שביארתי ולכן אינו לוקה רק מכין אותו מכות מרדות מדבריהם כדין כל תערובות איסור בפחות מכזית בכא"פ דאינו אסור רק מד"ס ובדברינו האלה ניחא סיום דברי רבינו דסיים אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש בעים דדקדק וכתב דאם אין בתערובות כזית בכדי אכילת ג' בעים. ולכאורה דברים האלה מלבד דהמה אך למותר אלא דאין להם הבנה כלל דמה לנו אם יש בתערובות כדי אכילת ג' בעים הלא העיקר אצלינו שלא ישהה באכילתו של צירוף זית האיסור יותר משהיות זמן אכילת שלש בעים ואף אם יש בתערובות כזית בכא"פ רק דהוא שהה באכילתו יותר מכא"פ הרי הוא ג"כ פטור אלא ודאי דכונת רבינו במה שכתב קודם לכן דאם אכלו בכדי אכילת ג' בעים לאו דאכלו בשהיות זמן. דודאי לא נעלם ממאור עינו את המבואר בפירוש בגמרא דלא משכחת בכותח כלל אכילת זית רק דכונת רבינו הוא דאינו לוקה רק כשאכל לכותח כזה אשר יש בתערובתו כזית חמץ בכא"פ ואז הוא חייב על אכילתו מלקות בכל אופן ואף דסתם אכילת כותח הוא ביותר מכא"פ מ"מ חייב משום היתר מצטרף לאיסור אבל היכי דבעיקר התערובות אין בו כזית בכא"פ גם לר"א פטור דכיון דביותר מכא"פ החצי שיעור שבו הוא מותר מן התורה אין בו מקום להיתר מצטרף לאיסור וכמו שכתבתי אחר אשר כתבתי זאת האיר ה' עיני וראיתי בספר המצות לרבינו בל"ת קצ"ח דכתב בפירוש גם בבבא ראשונה דלא נתחייב מלקות רק אם היה בהתערובות כזית בכא"פ אמנם אם היה מעורב חמץ פחות מזה השיעור אין חייבין על אכילתו מלקות אבל מזמן שהיות האוכל באכילתו לא הזכיר רבינו כלל. הרי לך כונת רבינו מבואר בהדיא דאין קפידא בכותח הבבלי ובכל הני דלוקה עליהן בפסח משום היתר מצטרף לאיסור רק שיהיה בתוך התערובות כזית בכדי אכילת פרס ואז אין קפידא אף אם ישהא באכילתו יותר מזמן שהיות אכילת פרס

הלכה ז' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"י כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכות מרדות ע"כ

הנה הרב המגיד והכ"מ והמ"ל כולם תמהו על דברי רבינו אלה דלמה ליה קרא דלא יאכל בחמץ לאסור חצי שיעור והלא בלא"ה אנו קיי"ל כר' יוחנן דבכל איסורין שבתורה אסור חצי שיעור מן התורה ועוד דאף אם נאמר דכיון דרבינו הביא לימוד זה דלא יאכל על איסור חצי שיעור וגם הסמ"ג הביאו ג"כ דלא יאכל אכילה כל דהו משמע ומחויבים אנחנו לקבל באימה דברי שני מאורות הגדולים האלה ומסתמא היה להם. איזה נ"מ אשר היו מוכרחים בכך להביא בחמץ האיסור חצי שיעור מקרא דלא יאכל אבל עכ"פ זאת תמוה בכל אופן דמנא להם לרבותינו אלה לחדש מלבבם לימוד מן התורה ולדרוש מדעתם משמעות הקרא מה שלא נזכר בתלמוד והנראה לי ליישב דכונת רבינו בהלכה זו לאו לחדש דין איסור חצי שיעור בחמץ בפסח מקרא דלא יאכל. דזה היה פשיטא ליה גם לרבינו דבלא''ה אסור דלא גרע עכ"פ מכל שארי איסורין שבתורה רק דרבינו בא להשמיענו כאן בחמץ בפסח דאף דיש בחצי שיעור שבו איסור נוסף מכל שאר איסורין דמלבד סברת דחזי לאיצטרופי יש גם צד אחר לאסור חצי שיעור בחמץ בפסח ומשום דכתב ביה רחמנא לא יאכל דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ובאיסור הנאה בלא"ה אין סברא לחלק בין חצי שיעור לשיעור שלם דגם בנהנה מחצי שיעור אף דלא מיקרי אכילה מ"מ הרי נהנה ולדעת רבינו דחייב מלקות על הנאה הוי אמינא דיהיה חייב גם מלקות על הנאות חצי שיעור חמץ על כן השמיענו רבינו דמ"מ כיון דנהנה דרך אכילה גם אהנאה אינו לוקה אלא א"כ אכל כזית והא דכתב רבינו דאינו חייב כרת או קרבן לאו בדוקא נקיט דבלא"ה אנו מוכרחים לומר כן דהא אף אם היה חייב מלקות גם על משהו בכל זאת עכ"פ כרת או קרבן אינו חייב בשום אופן רק על כזית דהא לא נפקא לן איסור משהו רק מקרא דלא יאכל ובהאי קרא לא כתיב כרת וגדולה מזו אנו רואין דרבי שמעון סבר כל שהוא למכות ובכל זאת בחיוב קרבן סבר דלא אמרו כזית רק לענין קרבן ומהאי טעמא אינו חייב כרת על הנאה של חמץ בפסח וכמו שכתבו התוספת פרק כ"ש (דף כ"א) ד"ה כל מקום משום דלא ידעינן איסור הנאה בחמץ רק מקרא דלא יאכל ולכן ענין הלכה זו מכריח מצד עצמו דהא דכתב רבינו כאן כרת וקרבן לאו בדוקא הוא ועיקר כוונתו הוא דאף מלקות אינו חייב אלא א"כ נהנה מאכילת כזית והא דלא כתב דאינו לוקה משום דסמך רבינו על מה שכתב והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכות מרדות ודברים אלה מורין דממלקות דאורייתא פטור ולדעתי כוונה זו ברורה בדברי רבינו וכן מורה שפת לשונו דפתח בלשון האוכל מן החמץ דזה קאי על האדם האוכלו וסיים בלשון הרי זה אסור מן התורה דקאי על החמץ עצמו והיודע ומבין צחות מתק שפת רבינו בחיבור זה יחשב לו עקמימות לשון שכתב כאן לדקדוק עצום ולפי מה שהבנתי אנכי כוונת רבינו ניחא דמה שכתב הרי זה אסור מן התורה אין זה מדברי הפסק דין דזה הוא פשוט ולא היה צריך כלל לכותבו דלא גרע חמץ מכל איסורין שבתורה רק דהדברים האלה הרי זה אסור מן התורה הוא לשון רבותא ושיעור הדברים הם ככה דהאוכל משהו חמץ בפסח דאף דהמשהו זה מלבד האיסור של חצי שיעור אשר בכל איסורין יש בו איסור נוסף מצד איסור הנאה שבו ומקרא דלא יאכל וה"א דהאוכל חצי שיעור עובר בלאו גמור ויהיה לוקה מצד עבירת איסור הנאה ולכן השמיענו רבינו דאף מצד איסור הנאה אין בו לאו גמור שיהיה חייב מלקות רק באכל כזית אבל בפחות מכזית אינו חייב רק מכות מרדות מדבריהם

פרק שני הלכה ב' ומה היא השבתה זו האמורה בתור' הוא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין לו צורך כלל. ע"כ

הנה הגאון בעל ספר שאגת ארי' נסתפק אם גם בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות מהני ביטול להסיר מעל עצמו עבירת הלאו דבל יראה או דלא מהני ביטול רק בחמץ שלו ועלה בידו דדוקא בחמץ שלו מהני ביטול אבל בחמץ של אחרים אף שקיבל אחריות אין בידו לבטלו וראייתו דהרי אמרו בפ"ק דפסחים (דף ד') ללישנא בתרא דדבר הגורם לממון כממון דמי ובכל זאת איצטריך קרא דלא ימצא משום דבחמץ דהדר בעינא הוי לן למימר דלאו כממון דמי וכיון דכל כחו של גורם לממון בחמץ בפסח הוא מכח מה דגלי רחמנא קרא דלא ימצא והנה דרשא זו דלא ימצא לא משויה לגורם לממון בחמץ שיהיה כשלו רק לחומרא שיהיה מחויב לבער חמץ כזה ומשום דהחמירה בו התורה כל כך ומקרא מלא דיבר הכתוב לא ימצא דמשמעות לשון הכתוב הוא דאזהרה זו הוא על כל החמץ הנמצא ואף דאינו שלו רק שהוא באחריותו מחויב לבערו אבל למשויה ליה מהאי קרא דלא ימצא שיהיה שלו לקולא שיהיה יכול לבטלו ולהפקירו זה אינו במשמעות הקרא יעו"ש ואם אמנם כי תקיף חיליה דהאי אריה דכיה עילאה בכל זאת יש לי לדון הרבה על החלטות דעתו זאת דכיון דעכ"פ לענין זה מועיל הקרא דלא ימצא דאם קיבל עליו אחריות שיהיה עובר