יד המלך (לנדא) - א קטז

דכיון דאנן קיימינן כר"י דחצי שיעור אסור מן התורה ודין חצי שיעור לענין איסור הוא כמו שיעור שלם לענין מלקות וכמו דבאכל בתערובות כזית איסור בכא"פ דהיינו שיעור שלם לוקה מן התורה ומשום דטעם כעיקר כמו כן בכל נתינת טעם שהאיסור נותן טעם בתערובות אף דהוא יותר מכא"פ הרי הוא באמת רק חצי שיעור ואינו לוקה עליו אבל עכ"פ לענין שיהיה אסור מן התורה לר"י עכ"פ יהיה אסור מן התורה כמו כל חצי שיעור דהוא אסור מן התורה ואף דהוא בתערובות מ"מ כיון דנרגש טעמו הרי אמרינן טעם כעיקר ולמה כתב רבינו דבתערובות איסור ביותר מכא"פ אינו אסור רק מדברי סופרים. וליישב דעת רבינו בזה ע"כ צריכין אנו לומר דהכי מסתבר ליה לרבינו דכיון דכל עיקר סברתו של רבי יוחנן דסובר דחצי שיעור אסור מן התורה הוא רק משום דחזי לאיצטרופי ואף דבסוגיא ריש פרק יוה"כ מייתי שם הש"ס דרשה דכל חלב מ"מ טעמא דחזי לאיצטרופי הוא עיקר וכמבואר למעיין שם בתוס' והנה סברא זו דחזי לאיצטרופי כפי מה שהסברתי כל כחה ועיקרה של סברא זו שחידש רבי יוחנן הוא דאם היה חצי שיעור מותר מן התורה לא היה מצויר שום איסור כלל אף בשיעור שלם. דהא כל שיעור שלם הוא מורכב מכמה וכמה חלקי חצי שיעור, ואם כל חלק וחלק בפני עצמו היתה היתר גמור מן התורה איך יסבול על הדעת דבהצטרף כמה וכמה חלקי היתר יהיה מצורף ע"י הרכבתו איסור גמור אשר יהיה חייב כרת או מלקות באכילתו, והרי אנו רואין בב"ח דחידש הוא שחידשה התורה בו דכל חד וחד באפיה נפשיה שרי ובהדי הדדי אסור והרי בב"ח הצירוף יחד אשר נאסר על ידו הוא עכ"פ ע"י בישול ואם נאמר דחצי שיעור הוא היתר גמור מ"ה הרי כל איסורין שבתורה המה רק על ידי ההרכבה לבד דכל חלק חצי שיעור שבו באפיה נפשיה שרי, ובהדי הדדי אסור וע"י צירוף יחד לוקה עליו ומה חידושיה דבב"ח ואין לחלק דבכל שאר איסורין וכמו חלב ודם ונבילה וכיוצא בו מסתמא היה תולדת האיסור כשבא לעולם בשיעור והיה חל בו אז האיסור על כל חלק חצי שיעור שבו ולא היה בתחלת תולדותם שם היתר עליהם ואין זה חידוש מה שנשארו באיסורן כשהם כזית שלם כמו שהיו בתולדותם משא"כ בשר וחלב דכל אחד בפני עצמו היה היתר בתולדתו דאכתי מה נענה בחמץ בפסח דאם היה החלקי חצי שיעורין מונחים קודם הפסח במקומות נפרדים ומרוחקים כל כך עד שזמן אסיפתן לצרפם יחד צריך עיכוב ושהיות זמן יותר מכא"פ. או שהחימוץ מעיקרא היה בפסח בחלקי חצי שיעורין באופן שחלות האיסור של של כל חלק בפני עצמו בתחלת תולדתו לא היה מקום להאיסור לחול רק על חצי שיעור ואם נאמר דחצי שיעור מותר מ"ה הרי כל חד וחד דהיינו כל חלק חצי שיעור כזה באפיה נפשיה שריא ולא היה חל עליו האיסור מעולם ובהצטרפם יחד יהיה חייב עליו כרת ומלקות וזה היא ממש כמו בב"ח ועיין בזה תוס' יומא ריש פרק יוה"כ ומדחזינן דיש צירוף כזה בכל איסורים שבתורה לענין כרת ומלקות הוכיח רבי יוחנן מזה דע"כ חצי שיעור אסור מן התורה ולכן שפיר כל חלק וחלק מהאיסור הוא איסור מ"ה אך דמלקות אינו חייב עד שיצטרף באכילה אחת כל כך חלקי איסור שיהיה בו כזית איסור שלם. ולפי הסברת דברים האלה הרי ממילא שורת הדעת נותנת דהאי סברא דחזי לאיצטרופי הכוונה הוא דחזי לצרפו עם עוד חצי שיעור מאיסור זה אשר הוא בכח ובערך איסורו ככח וערך של חצי שיעור הזה המצטרף אליו דבזה שפיר שייך לומר דכיון דכל החלקים של הצירוף שוים בערכם. ואי לאו שיש איסור על כל חלק בפני עצמו לא היה. גם בצירופם מקום למלקות אבל בצירוף חלקי חצי שיעור איסור כאלה אשר צד איסורן של חלקי הצירוף הוא גדול ועצום. מחלק חצי שיעור זה אשר אנו דנין עליו לאסרו. אין שום מקום בזה כלל. לסברא זו של חזי לאיצטרופי דאיך נדון על חלק חצי שיעור הקל לאסרו משום דחזי לאיצטרופי עם החמור. דמה בכך דיהיה אסור לכשתצטרפו עם החמור הלא אכתי יכול להיות דחלק חצי שיעור הקל. הוא מותר בפני עצמו רק לכשתצטרפו עם חלק החמור. אז נאסר גם חלק הקל מצד. חלק החמור. דכן הוא משפטו וחוקו של חלק החמור שמביא האיסור גם על חלק הקל ועינינו הרואות בנזיר דהיתר מצטרף לאיסור ובכל זאת כל דבר היתר בפני עצמו הוי היתר אליו והחצי שיעור יין בפני עצמו הוי איסור וטעם הענין הוא משום דאין מקום בההיתר לומר בו דחזי לאיצטרופי לאיסור משום דאם מצרפו להאיסור אזי כח האיסור הזה הוא האוסר גם לחלק ההיתר המצטרף אליו כי כן הוא החק של איסורי נזיר דאמרינן בו דהיתר מצטרף לאיסור אבל עכ"פ אם אתה מצטרפו לההיתר לסוג שכמותו דהיינו להיתר אחר אין בהצירוף שום איסור הלכך אף דבהצטרפו לאיסור גם ההיתר נאסר בכל זאת אין בההיתר סברא דחזי לאיצטרופי דאף אחר הצירוף אין האיסור בא מחמת ההיתר רק עיקר האיסור בא מצד חלק האיסור המצטרף ואוסר גם לההיתר ולפ"ז שפיר פסק רבינו דבתערובות איסור יותר מכא"פ אין בו איסור כלל מן התורה ואף דהאיסור נותן טעם בתערובות וטעם כעיקר דאורייתא מ"מ כיון דהוא יותר מכא"פ אינו עכ"פ רק חצי שיעור ואף דקיימינן דחצי שיעור אסור מן התורה. זה אינו רק בחצי שיעור בעין דשייך בו סברא. דחזי לאיצטרופי דאם אתה מצרפו אל עוד חצי שיעור בעין כמו חצי שיעור בעין זה יהיה באכילתו חיוב כרת ומלקות משא"כ בחצי שיעור בתערובות דהרי אנו צריכין לומר דחזי לאיצטרופי עוד אל חצי שיעור סוג כזה דהיינו ג"כ אל חצי שיעור בתערובות אחר שהוא ג"כ יותר מכא"פ. ומה מועיל צירוף שני תערובות כאלה לענין חיוב כרת ומלקות. והלא אם נצטרף אלף תערובות כזה יחד יהיה תמיד יותר מכא"פ דכמו דניתוסף האיסור ע"י הצירוף של תערובות הרבה כמו כן נתוסף היתר של התערובות כולן ובצירוף חצי שיעור זה אשר בתוך התערובות אל חצי שיעור של איסור בעין לא שייך בזה סברא זו דחזי לאיצטרופי. דהרי כבר ביארתי דסברא זו של חזי לאיצטרופי לא שייך רק בשני חצי שיעורין מן סוג ומהות חומר אחד וכמו שביארתי וכיון דלא שייך חזי לאיצטרופי הרי ממילא החצי שיעור הנרגש בתוך התערובות מצד עצמו מותר מן התורה ואינו אסור רק מדברי סופרים

ועפ"י הסברות דברים האלה יפורש דברי הסוגיא לנכון דלא היה יכול הגמרא למיפרך. דאם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא מאי טעמא דרבנן דפוטרים בכותח הבבלי. דהיה בידינו לומר דכותח הבבלי דמתניתין מיירי בלית ביה כזית בכא"פ וכמו שכתבתי ולכן היה מכוין המקשן לדקדק בלשונו אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי וכונת המקשן בזה הוא. דאיך יצויר פלוגתא בין ר' אליעזר ורבנן בזה. דכיון דר"א מחייב משום היתר מצטרף לאיסור הרי ע"כ מיירי בכותח כזה אשר החצי שיעור חמץ שבו הוא אסור מן התורה דאם היה החצי שיעור שבו מותר מן התורה לא היה שייך בו כלל דין היתר מצטרף לאיסור וכמו שהסברתי למעלה לדעת ר"ש בן לקיש וכיון דע"כ מיירי באופן דהחצי שיעור שבו הוא אסור מן התורה הרי ממילא ע"כ מיירי ר' אליעזר בכותח הבבלי אשר יש בתערובתו כזית בכא"פ דאם אין בתערובתו כזית בכא"פ הרי גם החצי שיעור חמץ שבו הוא מותר מן התורה וכמו שהבאתי דעת רבינו דביותר מכא"פ אינו אסור רק מד"ס ומלבד סברתי שהסברתי להבין טעמו של רבינו בזה. הרי עכ"פ הדין זה מפורש באר היטיב בהלכות רבינו. דבכל תערומת איסור ביותר מכא"פ אין בו איסור רק מד"ס וכיון דע"כ ר' אליעזר מיירי בכותח הבבלי שיש בתערובתו כזית בכא"פ הרי ממילא מדר' אליעזר נשמע לרבנן דגם כונתם היה על כותח הבבלי שיש בתערובתו כזית בכא"פ וא"כ אמאי פליגי רבנן עליה דר"א דנהי דלא דרשו כל ולית להו הא דהיתר מצטרף לאיסור הרי עכ"פ כזית בכא"פ הוא מדאורייתא וע"ז משני הש"ס הנח לכותח הבבלי דלא משכחת ביה אכילת זית בכדי א"פ דאי משטר, קא שטיר ליה כו'. ואי משריף שריף ליה בטלה דעתו אצל כל אדם ובכל זאת לענין היתר מצטרף לאיסור שפיר שייך בזה פלוגתא דרבנן, ור"א דכיון דבגוף עצם התערובות של כותח הבבלי יש בו כזית חמץ בכא"פ. ונהי דאין דרך לאכול הכותח בעינא כאשר הוא בכא"פ ומשום דבטלה דעתו אצל כל אדם הנה בטילת דעת זו אינו רק כשאוכלו הכותח בפני עצמו אבל מ"מ לענין סברא דחזי לאיצטרופי לאסור החצי שיעור שבו שייך שפיר לצרפו אל תערובות אחר אשר יהיה בו ג"כ כזית חמץ בכא"פ רק התערובות האחר אשר יצורף אליו יהיה מין תבשיל אחר ולא כותח ובאכלו לכותח בצירוף תבשיל אחר אשר יהיה בו ג"כ כזית בכא"פ לא יבוטל עוד דעתו של האוכלו אצל כל ב"א ויתחייב כרת ומלקות על אכילתו ובזה לא שייך חילוק הסברא דצריך הצירוף להיות מסוג אחד דצירוף הזה שפיר הוא מסוג אחד דשני התערובות שניהם יהיו מתערובות של כזית חמץ בכא"פ. דהא גם בעצם התערובות של הכותח הזה יש באמת ג"כ כזית חמץ בכא"פ רק שאין דרך לאכלו לתערובות זו כמו שהוא בפעם אחת אבל בכל זאת כאשר אתה מצטרפו להכותח למין מאכל אחר שיש בו כזית חמץ בכדי א"פ יתמזג גם הכותח לאכול הכל יחד בכא"פ ויהיה חייב מלקות על צירוף שניהם כאחד וזה הוי חזי שפיר לאיצטרופי לסוג איסור כמוהו דבשניהם יש עכ"פ איסור חמץ בכא"פ ואף דאין בני אדם רגילין לאכול הכותח לבדו בכא"פ לא ישונה עי"ז כח האיסור של עצם התערובות וכיון דהחצי שיעור חמץ שאכל בתוך הכותח הוא עכ"פ אסור מן התורה הרי שפיר לר"א דדריש כל דהיתר מצטרף לאיסור גם באכלו לבדו כדרך אכילתו ולא אכל מהחמץ עצמו כזית בכא"פ הרי הוא לוקה מן התורה ומשום דכיון דהחצי שיעור שבו. אסור מן התורה הרי שפיר