יד המלך (לנדא) - א קיח

עובר עליו הרי ממילא מוטל עליו חובת הבערה ומחויב לשרפו ולבערו מן העולם ואף דבזמן ביעורו דהיינו קודם זמן איסורו עדיין הוא מותר בהנאה הלא בכל זאת לענין זה עכ"פ הרי הוא שלו שרשות בידו לשרפו לזמנו וכיון דיש בידו לשרפו ולאבדו מן העולם כאדם העושה בשלו למה לא יהיה כשלו גם לענין זה שיהיה בידו להפקירו ולבטלו דמה לי איבוד והשבתה דרך שרפה או דרך הפקר והיסוד אשר סמך עליו בעל שאגת אריה סברתו דבחמץ הואיל וכי איתא הדר בעינא הסברא נותנת דדבר הגורם לממון לא יהיה בו כממון וקרא דלא ימצא לא משוי ליה כשלו רק לחומרא אבל לקולא אוקמוהו אסברא דהואיל וכי איתא הדר בעינא לאו כשלו הוא ואין רשותו עליה לבטלו הנה כאשר יבואר היטיב כונת הגמרא בסוגיא זו נתרועע עיקר בנינו של יסוד זה כי מבלעדי זאת יש עלינו להבין לישנא קמא שם דקאמר הגמר' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא ואכתי מה בכך דכתיב לא ימצא הלא אם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי הרי החמץ אינו שלו ואף דקיבל עליו אחריות מ"מ כיון דהקבלות אחריות לא פעל מידי ממילא אין חילוק בין קיבל עליו אחריות או לא קיבל ואם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי אין בקבלות אחריות שום כח ויתר שאת להיות חשיב כשלו יותר מאם לא קיבל עליו אחריות ואיזה תועלת יש בקבלות אחריות לענין עבירת לאו דב"י מכח קרא דלא ימצא ואם נאמר דכוונת הגמרא לאו משום לתא דשלו הוא רק משום חומר דלא ימצא א"כ גם בלא קיבל עליו אחריות יהיה עובר ומשום האי חומרא דלא ימצא ואין לומר דכוונת הגמרא הוא דכיון דיש תרי קראי בלאו זה דסתרי אהדדי דלא ימצא אחד הוא לחיוב ולא ימצא השני הוא לפטור שדינן הפטור על לא קיבל עליו אחריות והחיוב על קבלת אחריות דעדיין קשה מ"מ איזה סברא יש לחלק ולשדות קרא דהתירא על לא קיבל עליו אחריות וקרא דאיסורא על קיבל אחריות הלא אם דבר הגורם לממון לאו כממון דמי קיבל ולא קיבל שוין הם.. גם לאיכא דאמרי שם דקאמר הגמרא דסד"א דהואיל וכי איתא הדרא בעינא לאו ברשותיה קאי קמ"ל ואכתי מה בכך דהדר בעינא והלא כמו כן כל גורם לממון האמור בכל הש"ס כולה אם איתא לגוף החפץ הדר בעינא וכל חפצים אחרים לא ישוו בה רק מחויב להשיב לבעליו גוף החפץ וכל ענין סברתו של דין גורם לממון הוא רק משום הואיל דאלו נגנב או נאבד יגרום לו אז ההפסד על כן הוי כממון והנה רש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש כונת גמרא וזה לשונו וזה עדיין לא נאבד וכי אמר ר' שמעון לההוא היכי דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבים באחריותו אמר ר' שמעון אעפ"י שאין כפל להקדש הכא חייב דכיון דזה חייב באחריותו רעהו קרינן ביה דהא גרם לו להתחייב ממון ע"כ אמנם גם דברי רש"י אלה תמוהים הם ומה יענה רש"י ז"ל למשנה שלימה בפרק הזהב (דף נ"ז) ואלו דברים שאין להם אונאה דחשיב שם גם הקדישות וגם שם מחלק ר"ש דבקדשים שהבעלים חייבין באחריותן יש להם אונאה ומשום דדבר הגורם לממון כממון דמי והוי כממון הדיוט והלא גם באונאה גוף חפץ ההקדש אשר היה בו האונאה הוא בעין והב"ד דנין על מכירתו ובכל זאת סבר ר' שמעון דהואיל ואם היה נגנב או נאבד זה החפץ היה גורם להמקבלי האחריות ע"י אבידתו הפסד תשלומין לכן גם כשבאים לדון עליו לענין אונאה כשהוא עדיין בעין הוי כממון הדיוט וזה הוי ממש דומיא דחמץ ודברי רש"י אלה תמוהים ומופלאים מאוד כמבואר למעיין והנה כדי ליישב גוף דברי הגמרא אלה יגעתי ומצאתי לפרש סוגיא זו בדרך נכון דהנה כל שורש פלוגתא זו דגורם לממון אם כממון דמי או לא וכל עיקר טעמא דהאי מ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו משום דמסתבר ליה דכיון דכל זמן דגוף החפץ הוא בעינא. אזי הוא שייך לבעליו הראשונים ואפילו ירבה זה המקבל האחריות מתן רב עבור החפץ אינו רשאי לשלוח יד בדבר שאינו שלו בלתי דעת בעליו וכל שולח יד בפקדון נקרא גזלן וכיון דגוף הפקדון בעת שהוא בעין הוא שייך להמפקיד אין בידינו כלל לומר דגורם לממון יהיה בו כממון דא"כ יהיה רשות שניהם דהיינו רשות בעלים הראשונים קיים על החפץ הזה וגם רשות של המקבל האחריות יהיה ג"כ חל עליו מכח גרם האחריות אשר עליו ואיך יהיה על חפץ אחד שני רשויות והלא זה אינו באפשרי כלל דגם בשותפין אין לכל אחד רק חלק מחצה וגם בחפץ שאין בו דין חלוקה בכל זאת יש עכ"פ בו חלוקה בזמן דהיינו לאחד כולו היום ולהשני כולו למחר אבל שיהיה חפץ אחד בתמידי כולה לזה וכולה לזה לא משכחת כלל ואם נאמר דגם בחפץ בעין אמרינן בקבלות אחריות דדבר הגורם לממון הוי כממון הרי כל אותו זמן אחריות יהיה שייך כולה להמקבל אחריות מכח גרם ממון של קבלת אחריותו ובכל זאת גוף החפץ כל זמן שהוא בעינא יהיה שייך כולה להמפקיד וזה אינו באפשרי [וכמדומה לי כי קרוב לזה ראיתי בהרשב"א בענין טובת הנאה דבשום אופן לא משכחת שיהיה ממון גמור דהרי לא משכחת שני שיוי דמים בחפץ אחד ואם יהיה הטובת הנאה ממון והחפץ הוא ג"כ ממון מצד עצמו יהיה בו שני שיוי דמים וזה אינו עולה על הדעת] הלכך כל זמן שהחפץ הוא בעין ורשות בעליו הראשונים הוא עליו לא משכחת בו כלל דהגורם לממון יהיה ג"כ כממון וזאת הוא סברת המ"ד דסובר בכל מקום דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולהנחה זו הוי פירוש הגמרא ללישנא קמא דפריך להאי מ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי דלמה בחמץ בפסח מהני קבלת אחריות להיות כשלו להיות עובר עליו בב"י ומשני שאני הכא דכתיב לא ימצא והכונה הוא דשאני בזה קבלת אחריות של חמץ בפסח מקבלות אחריות של פקדונות דבשאר פקדונות שפיר שייך סברא זו דהדמי שויא של גוף החפץ כל זמן שהוא בעין לא יניח להגרם של קבלת אחריות להיות כממון משא"כ בקבלת אחריות שאנו דנין בחמץ בפסח שפיר הוי הגרם דידיה של קבלת האחריות כממון ומשום דכתיב בו לא ימצא דמקרא זה ידענו דעכ"פ בכל אופן הוא מחויב לבערו מן העולם וכיון דבכל אופן עומד החמץ הזה לשרפו הרי ממילא אין בו בגוף החמץ שום שיוי דמים כלל וכמו שאמרו בפרק הגוזל (דף צ"ו) בגוזל חמץ דהכל מודים בבא אחר ושרפו במועד שהוא פטור לשלם דהכל מצווין עליו לבערו יעו"ש וכעין מה שאמרו דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכיון דאין בגופו של חמץ שיוי דמים כלל לדחות את הממון אשר בו מכח הגרם של הקבלות אחריות דהתשלומין אשר יהיה מוכרח זה לשלם עבור קבלות אחריות לכשיאבד תשלומין האלה ממון גמור יהיה ולכן אלים כח תשלומין האלה אשר להמקבל אחריות יותר מכח הבעלים אשר על החמץ כשהיא בעין דכשהיא בעין אינו שוה מאומה ולכן שפיר אמרינן בחמץ דהגורם שלו הוי כממון משא"כ בלא קיבל עליו אחריות דאף דגם בזה אין להבעלים הראשונים שום שיוי דמים כלל ומשום קרא דלא ימצא מ"מ הרי גם להנפקד שהחמץ אצלו אין לו ג"כ שום דמים לא בגוף הממון ולא גורם לממון והלכך שפיר שדינן קרא דהתירא על לא קיבל עליו אחריות וקרא דאיסורא על קיבל עליו אחריות ולאיכא דאמרי פריך הכי. דהניחא למ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו. דאיצטריך לא ימצא כי היכי דבחמץ יהיה כממון אלא למ"ד דבכל דוכתא דבר הגורם לממון כממון דמי ואף היכי דיש שיוי דמים אין בכח שיוי דמים הללו לדחות כח הממון אשר מכח הגרם לא ימצא דכתיב גבי חמץ למה לי דבלא"ה כיון דקיבל עליו אחריות והקבלות אחרית משוה אותו שיהיה כממון שלו הרי כתיב לא יראה לך. וע"ז משני דסד"א הואיל וכי איתא הדר בעינא והכונה בזה דכיון דלמ"ד דס"ל בכל דוכתא דכממון דמי ע"כ לא מסתבר ליה סברא זו דשיוי של גוף החפץ מדחה את הגרם להיות כממון ולפיכך לדידיה יש סברא להיפך דאף דבכל דוכתא דבר הגורם לממון כ"ד הכא בחמץ לא יהיה כממון ומשום דבכל חפיצים שפיר נתפעל ע"י קבלת האחריות שיהיה הגרם ממון כממון משום דבשעה שאנו דנין על החפץ יש בחפץ שווי דמים ואלו היה נגנב או נאבד באותו שעה היה המקבל האחריות מחויב לשלם ממון עבורו לכן אנו דנין את החפץ כשלו משא"כ בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות אין בו מקום לדון עליו בפסח דמחמת קבלות אחריות שקיבל על עצמו יהיה החמץ כשלו לעבור בב"י דהרי גוף החמץ בתוך המועד אין לו שום שיוי דמים כלל ואף דאם יוגנב החמץ או יאבד יהיה זה המקבל האחריות מחויב לשלם עבורו לא יהיה התשלומין מחיר שיוי החמץ רק משום דאין בידו להחזיר החמץ בעין ולומר לו הש"ל אבל בכל זאת אם איתא להחמץ הדר בעינא וגוף החמץ כשהוא בעינא אין לו שום שיוי דמים כלל וכיון דאין שום שם דמים בתוך המועד על גוף החמץ לא כשהוא בעין ביד הנפקד ולא כשהוא מושב לבעליו הוי אמינא דאין בזה מקום לומר בו דדבר הגורם לממון כממון דמי ומשום דאין בכח הגרם של איזה חפץ להיות יותר מהחפץ עצמו ואם החמץ עצמו אין בו ממון אין בכח הקבלת אחריות של חמץ להיות כממון שיהיה המקבל אחריות עובר עליו בבל יראה ואף ר"ש מודה דלאו כממון דמי ואין הנפקד עובר עליו ולכן איצטריך לא ימצא דאסרה תורה עכ"פ להנפקד להשהותו בפסח וממילא אף אם לא היה הנפקד עובר עליו בב"י בכל זאת עכ"פ היה מחויב לבערו קודם הפסח מכח חומרת הקרא דלא ימצא וכיון דגם ביד הנפקד עומד החמץ לשרפו הרי ממילא אין מקום לגרע כח הגרם של קבלת האחריות מחמת הסברא דהואיל וכי איתא הדר בעין דעכ"פ אין בשום אופן ביד הנפקד להחזירו בעינא דהא חייב לבערו מכח הקרא דלא ימצא וכל עיקר הגרם של האחריות שאנו דנין עליו לא קאי רק על גרם התשלומין שהיה צריך לשלם לו אי היה מיגנב או מיתבד קודם הפסח ואז היה הגוף החמץ בר דמים וממילא גם הגרם אשר מכח