יד המלך (לנדא) - א יא

ולרוב ידעו האנשים ההם כי המה לא יראו בטובה הבאה מעמליהם. ולא יהנו כלל מפרי מעלליהם וכל יגיעתם הוא רק למען אשר יקומו לדור אחרון וזה הוא מופת חותך אשר נתברר לנו בחוש כי יש לנפש האדם יחוס ואחוזה עם את אשר היו לפניו וגם את אשר יהיה לאחריו. וגם אנו רואין כח פרטי בכל נפש האדם. כנפש האב וכנפש הבן עד זקן זקינו באם יודע בפרטי שמו וזכרו או מקום מנוחתו אף שלא ראה ולא ידע אותו מעולם וגם אם הוא כבר מת כמה מאות שנים בכל זאת אזכרתו יעלה לרצון לזרעו אחריו יותר ממזכרת שארי אדם אשר היו לפניו אשר לא מזרעו הוא והנה גם כח זה אינו רק באדם לבד. אמנם כל שארי בעלי חיים אנו רואין בחוש. כי לא ידעו את מולידם ואת ילדיהם רק בעוד אשר תצטרך הולד להנקות האם שם השם ב"ה ברחמיו חק בטבע החי להיות אז כל אותן הימים כרוך אחר האם. ולכשיגדלו תשכח אמה פרי בטנה גם הגידולין אינם יודעים את אמם ואינם מבחינים בינה ובין אחרת. ואף אותן הבעלי חי אשר נטוע בטבעם להבחין ולהיטיב ולהשיב גמול להמטיבים עמהם אף המה לא ידעו ולא יבינו את אמם להיטיב לה ביתר שאת משאר החי אשר באותו המין ואף דאין לך טובה גדולה מטובת האם אשר תגמול בהולד בצאתו מרחם ולדעתי גם זה היתה כונת הבריאה להשכיח מבעלי חיים האלה טובת האם למען יהיה לנו לאות דאין לשום בעלי חי שום השתלשלות ולא שום יחוס וקישור עם אשר היה לפניו וגם את אשר יהיה לאחריו. וזה הוא מחמת דאין לשום בעל חי שום חיי נפש רק חיי הגוף לבד ולפיכך במות הגוף תמות ותאבד הכל ויהיה לאפס ואין ואם אנו רואין לכל נבלת בהמה וחיה ועוף כי ישתנה וירום תולעים אין להתולע הזאת הנתהוה מהנבלה שום יחוס וקישור עם גוף הבהמה הנתהוה ממנו וכמו כן גם לגוף האדם אין שום יחוס וקישור עם התולע הנתהוה ממנו אחר מותו. וממילא לא יצויר כלל בכל בעלי חי להיות להם איזה קישור עם את אשר יהיה אחריהם וכמו דלא יצויר לשום דבר ישות להיות לו אחיזה וקישור עם אפס ואין ואף דגם בנפש הבהמי החליטו כל בעלי בינה דהכל ברא לכבודו. ויש להם השארה מכח תועלת האדם ותועלת הבריאה הכללי היוצא מהם בכל זאת השארה זו אינה רק במין הכלל אבל לא בהפרטי. וכך היא המדה דודאי לפי קו האמת והשורה מחויב להיות. דכל פעולות א"ס ב"ה יהיה להם השארת נצח ואולם כיון דכל הנבראים כולם זולת האדם אין להם בחירה וכל פעולתם שוה בכח אשר הוטבע בהם ממעל:

הרי גם השארתם אשר להם במין הכללי ממילא נפקדו גם הפרטי. דמה לי בהמה וחיה אחת או המוני רבבות חיות ובהמות הלא כולם מעשיהם ותולדותיהם שוה עפ"י הטבע שהוטבע בהם. משא"כ נפש האדם דכל אדם יש לו בחירה בפני עצמו ויש בבחירה זו המוני חילוקים לאין מספר אשר מובדל בין אדם לחבירו וגם כל אדם בעצמו לרגעים יבחננו ודיעותיו משונות ברגע אחת מהשנית ולכן גם ההשארה לנפש האדם בהכרחי הוא על כל נפש פרטי בפ"ע לפי מעשיה דאם היה גם לנפש האדם השארה במין הכללי אז היה לנפש החוטאת ולאשר איננו חוטא ולהבוחר בטוב והבוחר ברע השארה אחת והשם ב"ה הוא אל אמונה ואין עול לכן כל נפש האדם הפרטי גם אחר גויעתו לא ישכח שמו וזכרו לא יסוף מתוך זרעו ואין לנו מופת על השארת הנפש גדול מאלה דאם בעולם השפל הזה אשר בטבעו הוא עלול לכליון והפסד. ובכל זאת נשאר לאדם שם ושארית גם בארץ מאפליה ואף לאחר שכבר כלה הגוף ולא נודע עוד מקומו לא ירד אחריו כבודו של הנפש ולזכר עולם יהיה צדיק הרי זה לנו לאות דיש עכ"פ השארה לכל נפש פרטי אחר תום הגוף אף בעה"ז ולמה לא נאמר שיש לנפש גם השארה נצחית בעולם הנצחי אשר תתעדן ותתענג שמה בהשגת ענינים נשגבים ונצחיים וכמו שאמרו ועטרותיהן בראשן ונהנין מזיו השכינה

והנה אם אמנם דאין להשארת הנפש מקום מפורש בתורה וכבר התעוררו בזה רבים מהראשונים ז"ל מצאתי הפרש והבדל בראשית הבריאה בין בריאת נפש האדם הרוחני ובין בריאות נפש הבהמי וההפרש הזה מורה לנו בעינים פקוחות רמז בתורה על ההשארה אשר היה מעותד לאדם תיכף בראשית הבריאה לתת לו קיום נצחי ורוח הבהמה היתה מוכנת מאז לכליון והפסד והיה כלא היה. דהנה בראשית הבריאה לא מצינו קריאת שם שקרא השם ב"ה בעצמו לשום בריאה פרטי רק לרקיע שמים. ולאור קרא יום ולחשך קרא לילה ולמקוה המים קרא ימים וגם לאדם קרא שמו אדם בעת הבראו כאמור ויקרא את שמם אדם ביום הבראם ורבים העירו בזה דלאיזה תועלת היה קריאת שמות הללו מי ראה אומי שמע קול קורא הזה. הלא קריאות שמות האלה היה קודם בריאות כל צבא מעלה וברואי מטה. וגם אדם אין אז עדיין ומה פעל הקורא אם אין שומע לו והנכון בענין זה הוא דהכונה של קריאות השמות בששה דברים הללו היה ענין נתינת כח מגזירת הקיום דבזה דקרא ה' שמם נתקיימו אלה הברואים הפרטיים מיום הבראם ונותן בהם כח להיותם קיימים ועומדים ומצינו בב"ר: ויקרא אלהים לרקיע שמים משל לחלב כו' כך עמודי שמים ירופפו עמדו שמים ניתן בהם את המפו וגם חזקו. הרי דהיה קיום הרקיע ע"י קריאות שם שמים. וגם בקריאות שם של יום ולילה אמרו במדרש. דמתחלה היה האור והחשך משתמשים בערבוביא עד אשר הבדיל ה' ביניהם וקרא לאור יום ולחשך קרא לילה אז נתקיימו בזה מדת יום ולילה וגם בקריאות שם הארץ וימים איתא בב"ר. על הא דויקרא ה' ליבשה ארץ וז"ל ר' נתן בשם ר' אחא ור' ברכיה בשם ר' יצחק אמר. אני אל שדי אני הוא שאמרתי לשמים וארץ די שאלמלא כן היו הולכין ומותחין עד עכשיו וגם להים אמר עד פה תבוא ולא תוסיף ועד פה תשית שאון גליך וכמו דבחמשה דברים הללו היתה בהם קריאות השמות מפי הקב"ה בעצמו בכדי להעמיד קיומם ומצבם לעד ואמרו במדרש את השמים ואת הארץ לרבות שמים החדשים וארץ החדשה כן קרא ה' שם האדם טרם הבראו להעמיד ולקיים נפש האדם לעד שם עולם נתן להנפש ההוא אשר לא יכרת וזה הוא הענין אשר מצינו בתורתינו בשלשה אבות העולם אשר המה שורש וראשי אומתינו הקדושה כי לכולם קרא ה' שמם בעצמו ובכבודו לאברהם אמר ה' לא יקרא עוד שמך אברם כי אם אברהם יהיה שמך ולשרה אמר כי שרה יהיה שמה וביצחק אמר ה' לאברהם אבל שרה אשתך יולדת בן וקראת שמו יצחק וליעקב אמר ה' שמך יעקב לא יקרא עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. והנה גם מלאך ה' בהאבקו עמו ברכו כבר בשם זה של ישראל ובכל זה הכפיל הקב"ה קריאת שם של ישראל בכבודו ובעצמו משא"כ קריאת שם ישמעאל דלא היה רק ממלאך לבד שאמר להגר על הבאר הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל והיתה הכונה בזה דבקריאות שמות האלה היוצאין מפי הגבורה השיגו בזה האבות להם ולזרעיהם אחריהם מעמד וקיום נצחי וכאמור כי כאשר השמים החדשים וארץ החדשה עומדים לפני נאום ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם

הלכה ט' אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתפרד מהם ואינה מכח הנשנה עד שתהיה צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף אלא מאת ה' מן השמים היא ולפיכך כשיפרד הגולם שהיא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם עם הגוף לא תכרת הצורה הזאת ויודעות בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים כו' והרוח תשיב אל האלהים אשר נתנה ע"כ

אם אמנם כי רבינו הרים הדרגת הנפש למעלה לאין ערך כלל מהדרגת הנשמה בכל זאת מה שכתב רבינו ותאבד הנשמה כונתו הוא אל נשימת הריאה וכח נשימה זו הוא בכל בעלי חי וכמו שכתוב במי המבול ויגוע כל בשר כו' אשר נשמת רוח חיים באפו כל אשר בחרבה מתו ופירש רש"י על נשמת רוח חיים נשמה של רוח חיים וכתבע"ז הרא"ם ז"ל להגיה שצריך להיות נשימה של רוח חיים וזה הוא כדעת רבינו והזוהר פרשת נח מפרש דהאי נשמת רוח חיים קאי על הצדיקים שהיו אז באותו הדור שמתו כולם קודם המבול והיינו דכתיב בתריה כל אשר בחרבה מתו דהיינו שמתו בחרבה קודם המבול ובב'''ר סוף פרשה י"ד התעורר ע"ז וז"ל כאן אתה עושה נשמה רוח ולהלן בבריאות אדם אתה עושה נשמה נפש וכאמור ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה מנין אתה ליתן את האמור של זה בזה וזה בזה נאמר בשתיהם חיים חיים לג"ש. ואם אמנם דברי המדרש האלה סתומים אמנם כונתו הוא כדעת רבינו והנה הרב המפרש הפרקים האלה הביא ראיות להשארת הנפש, ובסוף דבריו כתב וז"ל ואלולי ידעו הנביאים דיש לנפש חיים לעוה"ב לא מסרו עצמן על קדושת השם השם כגון חנניה מישאל ועזריה ועשרה הרוגי מלכות ע"כ ובמחילה מכבודו פלטה קולמסו שגיאה גדולה דמלבד דהדברים ההם נגד המשנה דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס והכונה הוא על קבלות פרס לעוה"ב וכן הוא דעת התוס' בהדיא בפ"ק דר"ה דף ד' דמקשים על הא דאמר סלע זו לצדקה ע"מ שאהיה בן עוה"ב ממשנה זו דאל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס גם סתרו דברי הגמרא פרק מקום שנהגו דף נ"ג דקאמר שם הגמרא בהדיא על חנניה מישאל ועזריה דמה ראו להפיל את עצמן לתוך כבשן האש דנשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים יע"ש והרי לצפרדעים בודאי אין לנפשם חיי עוה"ב ובכל זה היה מקובל ביד חז"ל דכונת ובאו האמור בתורה היינו דבאו מעצמם בלי הכרח גזרה מלמעלה דאל"ה כל הק"ו מעיקרא ליתא, ואדון הנביאים כשרצה למסור נפשו בשביל ישראל אמר לפני השם ב"ה ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ודרשו חז"ל אשר כתבת זה ספרן של צדיקים ואם מרע"ה רצה למחול חיי עוה"ב בשביל ישראל הרי הוא ק"ו ב"ב של ק"ו דעל אחת כמה וכמה דחייב כל אדם למסור, כל חיי עוה"ב ועוה''ז בשביל כבוד קדושת שמו האהוב הנכבד והנורא וזהו עיקר העבודה מאהבה בכל לבב ובכל נפש האמור בפרשת שמע והיה אם שמוע :