יד המלך (לנדא) - א יב

אמנם דלא להשות דברי המפרש האלה. כדברי תוהו אמרתי לציין כונה נכונה במאמר הזה ואף דלא היה כונת המפרש לכך. דיש להוכיח השארה נצחיית מן כח מסירות הנפש בכללי הנטוע בכח ויכולת האדם למסור נפשו בשמחה ונחת ולהשליך מנגד חיי עוה"ז בשביל קדושת אמונתו וכח זה אינו כח הגוף רק כח הנפש דהא אנו רואין דטבע גוף האדם הוא לאהוב החיים וכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו ובפרט כל החי בכללי זה דרכם הנטוע להם בחוקם לברוח ולעשות כל התחבולות להנצל מן המיתה גם מבלעדי הוכחה זו אי אפשר כלל שיהיה כח זה כח הגוף דכל כח הוא תגבורת ענינו ואיך יהיה בכח הגוף לחלוש ולכלות את הגוף ולהביאו אל התמיון המוחלט הלא דבר זה מתנגד וסותר עצם אל עצמו ואף דמצוי לפעמים רחוקות בני אדם אשר מאבדים חייהם בזדון ושאט רוח זה הוא או לעוצם פחד ודאגה עמל וכעס אשר הפגיע בהם. או לאיזה חולאים רעים אשר בא במרוצת דמם וסיבות כאלה אינם סיבות עצמיים רק סיבות זרות חוצה לו וכמו אם נדקר חרב בבטנו או בכלי ברזל הכהו ומת אבל כח כח זה של בחירת המות בדעת ומתינות. במנוחות הנפש והשקט הרעיון בשמחה וטוב לב אשר אנו רואין לאלפים ורבבות בבני אדם שבוחרים לתום לבם באמונתם זה הוא לאות דכח זה חלק ה' להאדם בראשית הבריאה. כח יתרון נטוע בנפשו שכם אחד יותר על כל שארי בעל חי להיות האדם מושל ברוחו על גופו. לכלותו ולהמיתו להטיב באחריתו והנה דבר זה נתאמת ומוסכם לנו בהחלט כי כל חוקי הטבע אשר בכלליה ופרטיה אך לטובתה הוטבעו בקרבה וכל כחותיה רק על אדני צדק נטבעו ואין שום כח חפשי בתהלוכות הטבע ובפעולותיה שיהיה תועה בדרך הטובה אשר יגיע מפעולתה כי הטבע באמיתת מציאותה ופעולתה לא תטעה את עצמה משום דבר ולא תשנה את תפקידה לפעול פעולותיה רק על דרך הטובה האמיתי אם לא כחות הטבע האלה. אשר יפעול האדם בהם בכח רצונו דהרעות אשר ימצאו את האדם בהם אינם מצד תהלוכת הכחות החפשית של הטבע רק מצד רוע רצונו ותאות הגופניות של האדם אשר כחות הטבע משועבד להם והמה יכריחו את הכחות האלה לפעול על דרך רע אמנם אותן הכחות העצמיות אשר הוטבעו לפעול בדרך חפשי ופועלים באדם שלא מצד תאותו כולם כחות הנפש המה ואי אפשר לכחות האלה לפעול כלל רק לטובה ולכן כל בעלי חי דכל ענין הויותם אינו רק חיי זמני להגוף לבד וכאשר יתום חייהם זאת אין להם שום שארית עוד בארץ החיים ע"כ הוטבע בחוקם שלא לגרום רעה כזאת לעצמם ולמלט חייהם ממות מכל צד לא כן האדם אשר כל תכלית הויותו בעולם השפל הזה אינו רק לקנות שלימות לנפשו ורוח אלהים אשר בקרבו ולעלות ולראות נוכח פני ה' ולהתדבק שם במקורה אשר חוצבה ממנה אין לך טובה גדולה והצלחה יקרה יותר מזו למסור נפשו על גדולת כבוד שם קדשו ב"ה ואם אמנם המוני אלפים ורבבות בני אדם טועים ותועים בדרך קנין זה של שלימות הנפש בכל זאת יש עכ"פ דרך נכון לכל באי עולם להשיג שלימות הזאת לכן הוכן כח כח זה ביכולת האדם דכאשר נכון לבו בטוח כי זה הוא הדרך אשר תשיג הנפש בו מטרת חפצה אזי כאפס ואין יחשב אצלו חיי זמנים האלה נגד חיים הנצחיים אשר הוכן לפעמיו ובהקדמה אשר כתבתי לקונטרס קדושה וטהרה אשר יעדתי על סדר קדשים וטהרות ביארתי ענין זה בדרך נשגב

והא דכתב רבינו על צורת הנפש כי מאת ה' מן השמים היא כונתו הוא דיש לצורת נפש האדם יתר שאת בהבריאה מן כל שאר הנבראים דהגם דכל הבריאה כולה הכל במאמרו עשה וברוח פיו כל צבאם יפה כחה של צורת הנפש הזאת שהוא חלק אלהי ממעל והנה מצינו בכל המאמרים הנאמרים במעשה בראשית אשר בעשרה מאמרות האלה ברא הקב"ה עולמו בכולן נאמר ויאמר אלהים דהיינו המאמר ואח"כ ויהי כן וכמו במאמר של יהי רקיע יקוו המים. יהי מאורות ברקיע תדשא הארץ תוצא הארץ נפש חיה אמנם במאמר של יהי אור כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וגם ביצירת האדם כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו וכתיב בתריה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה והכונה בזה הוא להורות לנו ההפרש אשר בין שני המאמרים האלה של הויות האור ויצירת האדם ובין שארי המאמרים דבכל שארי המאמרים היתה הבריאה בכחו והציוי של המאמר אבל לא היה בהם המאמר עצמו אמנם בשני המאמרים האלה של הויות האור ויצירת האדם שתי אלה היו מהמאמר עצמו ולפיכך בכל שארי המאמרים לא נאמר רק ויהי כן דהיינו שהיה כפי מה שגזר מאמר השם ב"ה ונתהוה הענין כרצון המאמר לא כן בשתי אלה דהיינו בהויות אור כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור דהיינו שמהמאמר בעצמו נעשה האור ואמרו בב"ר פרשה ג' שאל ר' שמעון בן יהוצדק לר' שמואל בר נחמן מהיכן נבראת האורה אמר ליה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף עולם ועד סופו שנאמר עוטה אור כשלמה וכמו כן ביצירת נפש האדם כתיב נעשה אדם בצלמינו ואח"כ כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חיה דהיינו שמהנפיחות נשמת חיים אשר נפח באפיו מהנשימה עצמה היה האדם לנפש חיה ובזוהר פרשת בראשית נאמר ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכו נפח ולכן לא נאמר בשתי אלה ויהי כן לפי דשתי אלה נתהוו מעצמות המאמר ונאמר במשלי נר אלהים נשמת אדם וכיון בזה על אור מעשה בראשית דנקרא נר אלהים וגם נשמת אדם דשתי אלה מעלה ויתרון אחת להם דהמה חלקי אלהי ממעל וזה היה כוונת מאמרם ז"ל אור שברא הקב"ה את עולמו היה אדם צופה ומביט מסוף עולם ועד סופו ראה הקב"ה שאין העולם כדאי לכך גנזו לצדיקים לעתיד לבוא כו' משל למלך שראה מנה יפה ואמר זו לבני הה"ד אור זרוע לצדיק וכל זה קאי על אור הראשון שברא בו הקב"ה את עולמו והוא חלק עליון ממעל לא כן המה שני המאורות הגדולים שנבראו אח"כ שאנו משתמשין בהם לא נאמר עליהם ויהי אור רק יהי מאורות ברקיע שמים ויהי כן כמו במאמר שאר הברואים וכשיזכה האדם לזכך את נפשו כל כך. עד שיהיה מופשט מהגשם וזוהמת החומרי ורוחו ונשמתו אליו יאסוף לשמו הגדול ב"ה אזי בכל עת ובכל זמן נפשו מוכנת לעלות בהר הקודש ולחזות בנועם ה' ולראות באור החיים אור עליון הזה והן הן הדברים הנאמרים בענין זה בתשובת פאר הדור מרבינו בקונטרס פרקי הצלחה וז"ל באמצע דבריו ואתה בהתקע שופר בר"ה תיקונו והכשרו תהיה תנועתו כלה באבריך ידיך פשוטות ללקיחות שופר אצבעותיך מקמצות להחזיק בו גרונך ולשונך וכלי הקול משמשים בהנעים תקיעתו תהיינה אזנך קשובות ורגליך עומדות ועיניך עצומות ויתר חלקיך נרעדים וחרידים וכן עשה גם הסוכה והלולב וכל מצות התורה והמתפלל יהיה פונה אל השי"ת עומד על רגליו מתענג בלבו ובשפתיו ידיו פרושות וכלי דיבורו הוגים ומדברים ויתר חלקיו חרדים ונרעפים ולא יסור מהנעים קולות ערבים מתדבק מכין עצמו מתחנן כורע ומשתחוה לפי שהוא לפני מלך מלכי המלכים גדול ונורא ויגיע אליו השקיעה והפלצות עד עד שימצא נפשו בעולם השכליים נכנעה נפשו הנכבד והוציאו אותו מן המוחשו וכאלו הוא נסתר מהם ויביט עם כח המדמה ויראה וישמע מה שלא יהיה בו ספק כו' ויביט בעתידים כמו שיביט בעוברים וכאשר נאותו וקבלו אותו אנשי האמת כו' ולא נעלם ממנו בעולם בכללי דבר ישתמש בו כמו שהוא משתמש בביתו בין נעריו ומשרתיו ועיין מה שהביא בזה ההגהות מיימוני בפרק ד' הל' י"ג בשם רב האי גאון אמנם כעת בני עליה המה מעוטים ולעתיד כאשר יסיר ה' את לב האבן מקרבנו ויחן משכנו בתוכינו אז נזכה כלנו מהרה לאורו לחזות בנועם ה' אור הגנוז צח ובהיר וכמאמרם ז"ל דגנזו לאור הזה לצדיקים לעתיד לבוא

פרק חמישי הלכה א' כל בית ישראל מצוון על קדושה השם הגדול הזה כו' כיצד כו' בד"א בשאר מצות חוץ מעכו"ם וג"ע וש"ד אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג יהרג ואל יעבור בד"א במתכוין להנאתו כו' אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואפילו על מצוה משארי המצות ע"כ

דין זה הוא מפרק בן סורר ומורה דף ע"ד ומסיק שם בגמרא דבפרהסיא אף בשאר עבירות יהרג ואל יעבור ופריך בגמרא והא אסתר פרהסיא הוי ומשני אסתר קרקע עולם הוי רבא אמר הנאות עצמן שאני והקשו שם בתוס' דאמאי לא פריך הש"ס והא אסתר גילוי עריות הוי ואף בצנעה הוי לה ליהרג ולא לעבור ותירצו דלענין חומרא דגילוי עריות ידע המקשן מן סברת התרצן דקרקע עולם היתה וכיון דלא היתה עושית מעשה אף בג"ע אינה צריכה למסור א"ע להריגה משא"כ בחומרא דפרהסיא דחמיר כולי האי דאף בכל שארי עבירות שבתורה מחויב למסור נפשו בכולן ולא יעבור בפרהסיא ולפיכך ס"ד דהמקשה דאף בקרקע עולם מחויבת למסור עצמה להריגה ולא תעבור בפרהסיא וע"ז חידש לו התרצן דבקרקע עולם בכל ענין ואף בפרהסיא אינה מחויבת למסור א"ע להריגה כלל והנה תירוץ זה של התוס' הובא בש"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"י בהגה"ה לפסק הלכה דהיכי דאין אונסין לעשות מעשה בידים אזי בכל ענין ואף באותן שלשה עבירות יעבור ואל יהרג יע"ש ואם אמנם כי איני כדאי לחוות דעתי נגד החלטת פסק הש"ע בשם התוס' בכל זאת לא זכיתי להבין גוף הסברא של תירוץ התוס' אשר ממנו נלקח הפסק של הש"ע דאדרבא הסברא הוא להיפך דבשלשה עבירות הללו שאין החיוב של מסירת הנפש בהם משום עשה דונתקדשתי דהא אף בצנעה מחויב למסור נפשו עליהם ועל כרחך הטעם דשלשה עבירות הללו איסורייהו